הדפסה
למרות שהבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה אנחנו נכנסים למאבקים עם הבת שלנו על כל צעד ושעל. זה קורה כשבאים לעזור לה, נותנים לה הוראות או כשעושים כל מיני דברים עבורה. היא מרימה קול, צועקת, דוחפת, חוטפת בכוח ולפעמים אפילו מחטיפה. אם יש לנו זמן ואנחנו מלאי סבלנות זה קורה פחות. אנחנו לא רוצים להיכנס איתה למאבקים אבל גם לא נראה לנו נכון לוותר לה. ולפעמים גם אין זמן. האם היא מנסה לבדוק אותנו? האם זו הדרך שלה להיות עצמאית? האם היא מחפשת תשומת לב?
"מודל המזגן": זוג חוזר מירח דבש. את הרוחות הרומנטיות שנשבו ערב קודם מחליפות רוחות מדבר חמות. שניהם לוהטים. היא רוצה לסגור חלונות ולפתוח מזגן. הוא רוצה ההיפך. מה עושים? מי קובע? מי שמתעקש / צועק/ נעלב/ בוכה/ מתעלם? הם לא רוצים לריב ולא צריכים את המאבק כדי להרגיש עצמאיים. הם לא מנסים לעשות "דווקא" או למשוך תשומת לב. הקונפליקט הוא אמיתי. הרצונות שלהם מנוגדים.
לאנשים שונים פתרונות שונים (קדימה, תשאלו את החברים שלכם!): אני קובע! מי שנוהג קובע! מי שסובל יותר קובע! מחלקים את הדרך חצי חצי! בקיץ – מי שחם לו קובע. פתרון טוב הוא כזה שמתחשב בצרכים של שניהם ואינו מספק את האחד ומוחק את השני. פשרה (גם מזגן וגם חלון פתוח), סירוגיות (פותחים מזגן או חלון לסירוגין) או ויתור (בתנאי שלא תמיד אותו אחד מוותר) הם הפתרונות העדיפים.
מודל המזגן מסביר חלק מהמאבקים בגיל הרך: כשילדים מגלים שיש להם רצונות שאינם נענים הם מתחילים למחות ולהיאבק. כשהם מכריזים "לבד!" הם מתקוממים על ההתנגשות בין הרצון שלהם לעשות בעצמם לבין רצון ההורים לעשות במקומם. כשהם צועקים "לא!" הם מתנגדים לכך שעושים להם דברים ומנהלים אותם מבלי ליידע או לשאול לרצונם. הם מתעקשים "אבל אני רוצה!" כשנראה להם שלא שמעו ולא הבינו את רצונם. הם מגיבים בהתקף זעם כאשר משהו שרצו מאוד לא קרה או משהו שמאוד לא רצו – קרה.
"מודל המזגן" מבטא דפוס של הדדיות ביחסים. ביחסים שכאלה אף אחד אינו רוצה לשלוט או להשתלט על הזולת. אבל גם לא להימחק ולהיות נשלט. איש אינו מעוניין שהשני יקבל את רצונו בניגוד לרצונו בדיוק כשם שהוא עצמו אינו רוצה לקבל את רצון חברו מתוך לחץ ובניגוד לרצונו שלו. ההבנה היא ששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, לא חולקים בדיוק אותם רצונות. הצפייה היא להתחשבות הדדית.
בגיל שנתיים ההורה מבטא באופן מילולי את המשא ומתן בין הרצונות המנוגדים ("אתה רוצה לפתוח את המים החמים/ השמפו לבד, אבל זה קשה / יישפך. בוא תנסה קצת ואחר כך אמא תעזור"). בגיל ארבע והלאה הוא כבר רותם ומגייס את הילד בחיפוש אחר פתרון מתפשר ("אתה רוצה ללכת לחבר/ להישאר אצל החבר, אבל כבר מאוחר. בוא נחשוב על פתרון… אולי נטלפן וניקבע למחר").
והנה הבונוס: הבנה של "מודל המזגן" מביאה בכנפיה שינוי והסדרה מחודשת גם של היחסים בין ההורים. תארו לעצמכם את הרגע שבו אבא אומר לאמא: "אני לא חושב שצריך להתרחץ כל יום אבל זה מפריע לך, אז בואי נמצא פתרון..".
בכל זאת היחס בין הורים לילדים אינו שוויוני כיוון שההבנה והכישורים של הילד עדיין בחיתולים. ילדים צריכים שיגידו להם "לא" במיוחד כאשר הם נוהגים באופן מזיק, פוגע, שאינו נהוג ולא מתחשב. אבל הם זקוקים גם להבנה והתחשבות.
כדי לקצר את הדרך אל ההבנה שננו במשך היום, בכל מיני הזדמנויות "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר" "יש דברים שאתה מחליט ויש דברים שאני". נסו ליידע את בתכם על כוונותיכם ועל פעולותיכם. כאשר היא צועקת או משתמשת בכוח כוונו אותה לבקש ולהסביר את רצונה במילים. שקפו לה את רצונה ורגשותיה לפני שאתם מסרבים או מסבירים. תנו לה להחליט או לבחור בין אפשרויות שונות כמה שיותר ("טה טה טה – עכשיו את מחליטה!").
יש ילדים מקסימים, נוחים, שזה מספיק להם כדי לשתף פעולה. בדרך כלל זה הילד של השכנים. שאר 99% מהילדים זקוקים, בנוסף, לגבולות ברורים.
נהנתי מאד ממודל המזגן. הוא נכון ומתאים לכל כך הרבה מצבים.
ישנם מצבים עם הבן שלנו ששום דבר לא עוזר.הוא לא מוכן לשמוע שום הסבר ופורץ בבכי או בכעס לא בפרופורציה למקרה. בסוף אנחנו מוותרים ואחר כך אוכלים את הלב שבילבלנו אותו. עדיף היה כבר לוותר מראש. מה דעתך?
שלום לנהנית מהמודל.
רעב, עיפות, מתח וריגוש גבוה מכבידים על היכולת להבין את הזולת, לנהל משא ומתן, להגיע לפשרה ולמתן את האכזבה. כך אצל כולנו.בערב כשעיפים, בקניון כשמרוגשים יותר קשה להשלים עם ה"לא".
אולי אם הייתם יודעים מראש כמה הוא עייף/ מתוח/ רעב..הייתם יותר מתפשרים. אבל אתם לא יכולים לדעת מראש. מצד שני חשוב שהבקשות והדרישות מבנכם תהיינה עיניניות ועקביות. אם פעם אני לא סובל מזגן ולמחרת זה הפוך איך אפשר ללמוד להתחשב?
גם קושי הוא הזדמנות ללמוד שמשברים עוברים ואנחנו לא מתפרקים.התהליך הוא שחשוב. באמצע יהיו מקרים מתסכלים ומבלבלים.לא נורא!
גם במצבים קשים חיזרו על מה שהצענו בבלוג:תנו הכרה לרצונותיו ורגשותיו ולאלו שלכם, נסו להציע לבחור בין שני פתרונות. חיזרו על זה בנחת, בחיבה, בקיצור ובקול מרגיע שוב ושוב. אל תתדיינו! הציעו הרגעה ("חיבוק יעזור? אולי מוצץ?")ולא ויתור.
כל למידה משמעותית לוקחת זמן, על אחת כמה וכמה ללמוד לוותר.
בטוח שהוא יבין!
הי,
הסיטואציה באוטו הזכירה לי שלפני כמה שבועות קניתי עם רוני נעליים בשבילה. היא הלכה איתם חצי שעה ופתאום בחנות אחרת התעצבנה על הקישוט שלהם וזרקה אותם בחנות. התאפקתי יפה וכשנכנסנו לאוטו סיפרתי לה שפעם סבא יהודה היה מביא לי נעליים הביתה ואומר לי "אלו הנעליים שלך, תתחדשי!". לא שאלו אותי איה קישוט אני רוצה. אז רוני עונה "פעם זה פעם, היום זה לא פעם" . כמה שהיא צודקת!
אני מרגישה שלפעמים השפע והבחירה משגעים אותם. כך גם במכוניות שההורים מקבלים מהעבודה- צפוף ולא נוח? אני רוצה לנסוע באוטו של אמא!
לדנה
חן חן על הדוגמאות המשובבות נפש.
תמיד חשבתי על הילדים שלך כמו שחושבים על הילדים של ה"שכן":מושלמים!
אין כמו הדוגמאות שלך להראות שילדים הם ילדים.
שפע וחסך עושים בהם שמות. הדור הנוכחי חווה בדרך
כלל שפע חומרי אבל נוכחות הורית פחות בשפע. המזל
הוא ששפע חומרי אפשר לווסת ונוכחות הורית אפשר
להעצים על ידי שיחות וטקסי אהבה כמו שתארת לנו
שאת עושה.
גוני שלום
קראתי את הפוסט על "דווקא" ואני רוצה להעיר: אני חושבת שהוא לא מספיק מובן. אני מכירה אותך ואיך שאת מתבטאת ומלמדת אותי להתבטא אל מול ביתי, אז יש לי את הניגון של המשפטים בראש. לקורא שאינו מכיר אני חושבת שהדברים לא ברורים מספיק. אני הייתי נותנת מצבים לדוגמא ומשפטי פתרון, וכך לפי דעתי כוונתך יותר תובהר.
למשל:
לא רוצה לסדר את הצעצועים – "אתה פוחד שלא תצליח" , אתה מרגיש שזה קשה לך" וכ"ו, כלומר ממש לתמלל את הדוגמאות
וחוץ מזה, שוב תודה.
תודה על ההערה וההארה.
ההתלבטות כמה לקצר וכמה להאריך היא אין סופית.
בקשה ברורה לעוד דוגמאות עוזרת לנו. ננסה לישם זאת בהמשך.
בנוסף נשמח אם את תשתפי ותביאי דוגמאות משלך.דוגמאות של אמהות הן תמיד יותר מרעננות, משעשעות, מחוברות ואמינות.
שלום גוני,
מוסיפה פה שאלה,לא בדיוק על אותו נושא, אך הכי קרוב שמצאתי.
הילדים הגדולים שלנו7+4.5 רבים ללא הפסק על תשומת הלב שלי.
הם מקבלים שפע של תשומת לב. כל אחד מהם מקבל זמן פרטי עם אמא פעם בשבוע, כאשר אני אוספת רק אותם מהמסגרות החינוכיות ומבלה שעה של משחקי דמיון, הרכבות, הכנת גלידה משותפת,ף כדורגל וכן הלאה. בנוסף אני יושבת כל יום חצי שעה -שעה עם הילדים לפני השנה( כל אחד בנפרד) ומשוחחים על מאורעות היום או קוראים, פאזל ומשחקים שקטים.אני איתם כל יום עד שבעלי חוזר בשעה 7:00 מהעבודה.
ועדיין נדמה שלא מספיק להם אף פעם. רבים ליד השולחן על יד מי אשב, אם אני שואלת מישהו מה שלומו השני מרגיש מקופח וצועק. כל הזמן יושבים עלי, מתמרחים . ניגשים אלי למיטה בלילה ונצמדים למרות שאני מחזירה אותם שוב ושוב למיטה.. הם רבים על תשומת הלב שלי ללא הפסקה.
האם יש דבר כזה יותר מדי תשומת לב?
לעיתים אני מרגישה שהילדים פשוט מכורים ואולי צריכים גמילה קלה..
תשומת לב יקרה
כפי שבודאי תראי, שני הפוסטים הבאים יעסקו בשאלות דומות לזו ששאלת.
בודאי שיש דבר כזה יותר מדי תשומת לב. כאשר אנו מרכזים את הלב, המחשבות והפעילות שלנו סביב מילוי רצונותיו של הילד הוא מבין מכך שזהו הדבר הנכון והטוב ביותר עבורו. אנחנו מצפים שהוא יאותת לנו מתי די לו. והוא מחכה שאנחנו ניתן לו את האות..התוצאה היא ילד שדורש מאיתנו עוד סיפור ועוד משחק,ועוד ועוד..
הם חיבים גמילה.את חייבת מנוחה. וכולכם חיבים להאמין שכאשר גומלים ממשהו זה לא רק הפסד. הגמול הגדול הוא עושר של רגשות וחויות חדשים ומצמחים! נישמח אם תשתפי אותנו בתהליך.
לקחתי לתשומת לבי ואף התחלתי ליישם!!!
היום ל(כמעט)ראשונה בחיי המקצועיים כאם ומחנכת בישראל, ישבתי עם בני, דיברנו , ואחרי 20 דקות אמרתי לו שהולכים לישון וזהו.
למרות שהיה לו עוד הרבה מה להגיד לי. בלי כעס או התנצלויות.
נרשמו מחאות קלות של הילד ואנחת רווחה ענקית שלי.
תודה גוני!!!
תשומת לב יקרה
אל תסתפקי רק באנחת רווחה. המשיכי עד שתרגישי רווחה אמיתית. עשרים דקות שיחה לפני השינה זה המון! הוא הולך לישון או לדבר?
מידי פעם, כשיש לנו משהו חשוב לדבר, לפני השינה זה זמן טוב. הם מוכנים אפילו להקשיב לנו העיקר לדחות עוד את השינה…בדרך כלל עדיף להסתפק במשהו קצר.
כל הכבוד לך! מבינה, מחליטה, ומישמת!
חייבת להודות לך שוב גוני.
מסתבר שהבעיה זאת האמא לא הילדים 🙂 עשיתי הרבה שינויים בבית שהשינוי הגדול הוא לעצור לפני שאני נקרעת ועצבנית… מגדירה את הזמנים מראש
מאפשרת לעצמי לפעמים להיכנס לחדר ולנוח תוך אמירה שרק אם יש שרפה להעיר אותי.
לפעמים אני נופלת- היום למשל מצאתי את עצמי, בו זמנית עוזרת לילדה בחוברת עבודה, עוזרת לילד בספר האוריגמי שלו, מלמדת את הקטנטונת לחתוך סלט והכל תוך כדי הכנת דג בתנור. שלא יוכלו ג'אנק חלילה . תפסתי את עצמי והורדתי הילוך וציפיות מעצמי.
גוני, הילדים מגיבים לשינויים נפלא!!!!
מדהים כמה מהר, ממש כמו מטה קסם:
הם הרבה יותר ממושמעים,
פחות דביקים
רגועים רגועים רגועים.
ויש גם המון רגעי קסם.
ואמא שלהם שמחה
אז תודה גוני על התשובות המלבבות שעזרו לי לפתוח את העיינים וגם על הפוסט החדש שנתן לי לגיטימציה לנוח בצהריים שישתעממו קצת.
תשומי.
מותר לי להגיד שוב תודה? תודה.
התוצאה עוצמתית ומהירה
שלום לכן!
אני אם לילדה בת 4 מדהימה. רציתי להתייעץ איתכן באפיון דומיננטי אצל ביתי, היא מעונינת לומר את המילה האחרונה ופעמים רבות משנה בכוונה, האם התופעה תאומת גיל, הסברנה לי מה עומד מאחורי הדברים וכיצד לנהוג, כשכיום אני מאפשרת לה לבחור כשאפשר ומחפשת הזדמנויות כאלו,משחקת איתה משחקים של הפכים (אני אומרת שחור והיא אומרת לבן וכו')וקורה הרבה שאני מוצאת את עצמי מתפרצת מול העקשנות שלה. איזה מלל לשלב
היא ילדת נובמבר ולומדת בגן קדם חובה, אני מתלבטת האם הנקודה הזו יכולה להוות קושי בהעלאה לגן חובה או שכדאי לחכות שנה נוספת
ל"משחקת בהפכים"
אכן ילדה מדהימה לאמא מדהימה לא פחות.
בגילה, לבתך צורך להרגיש נפרדת ממך. אחרי שהרבה זמן למדה להיות תלויה בך , לקבל את טעמך ורצונך, היא מנסה להרגיש ש"בסדר" לומר ההפך ממך, שונה ממך מבלי שאת תכעסי עליה ומבלי שהיא תרגיש שהקשר בינכן נפגע.
המשחק שלך בהפכים מצויין.
במקום להתפרץ מול העקשנות שלה הגבילי את הויכוח. "אמרתי שלוש פעמים לא אז זה לא. עכשיו די להתווכח!" ויותר אל תתדייני. הזכירי לה ש"לפעמים אפשר להתווכח ולפעמים לא, עכשיו לא!". היי את הרמזור שמסמן לה בברור מתי יש אור ירוק לויכוחים ומתי לא. כרגע היא קצת מתבלבלת.
אין זו סיבה לא לעלות לגן חובה.קרוב לודאי שהרבה לפני החתונה ולפני גן חובה זה יעבור.
ספרי לנו.
בקרוב נעלה פוסט על הנושא של נפרדות. המשיכי לעקוב.
שאלה דחופה:
יצאנו לקנות לבנינו בן ה-7 נעליים,לאחר אינספור נסיונות התאמה נמצא סוף סוף הזוג המתאים. ואז החליט הילד ש-לא!הוא לא רוצה את הנעליים האלו!יש לציין שהתחשבנו לכל אורך הדרך ברצונו ובטעמו..לבסוף,כדי שהוד מעלתו יסכים לקחת את זוג הנעליים-הבטיח לו בעלי דיסק חדש…השאלה איך יוצאים מדבר כזה בלי לגרום נזק חינוכי?
ל"חינוכית"
(ילד בן 7 שמתקשה לבחור נעליים).
מה הקשר בין נעליים לדיסק?
אם לילד היה קושי להחליט אם לקנות או לא את הנעלים זה רק מגביר את הקונפליקט. הוא אולי הסכים לקנות אבל האם יסכים לנעול?
כפי שכתבנו בעבר (אפשר לקרוא פוסטים בנושא תחת התוית: בגדים) בגדים הם לא רק בגדים. הם הדרך שלנו להגדרה עצמית, השתיכות חברתית וסטטוס.
פעם הכרתי ילד שכל כך דאג מה יגידו החברים על הנעלים החדשות שקנה שהוא הוריד אותן בכניסה לבית הספר וניכנס יחף…
כדי לא לגרום "נזק חינוכי" הבטיחו לעצמכם שלא תעשו קיצורי דרך ולא תנסו לקצר תהליכים על ידי מתנות. אין מה לעשות. הילד צריך לגבש את הטעם שלו. חיזרו הביתה בידיים ריקות ונסו לברר איתו, בלי לחץ, מה מונע ממנו לקנות נעלים.
גם בחינוך ילדים כמו בטיול, הדרך הארוכה היא הקצרה. צאו לדרך ותהנו ממנה ואל תחשבו רק על הסוף.
האם זה עונה על שאלתך?