הדפסה
הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?
ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.
בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו – ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו – ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") .
כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.
אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.
אני נהנית מאוד לקרוא את העצות וההצעות שלכן. בכלל, תמיד טוב ונהדר לשמוע את גוני עם גישתה המקבלת, מכילה וכל-כך מחוברת לרגש.
האם כאשר אני מצטרפת לתגובת "נונו נו לכיסא" אני לא מפתחת אצל בתי מיקום שליטה חיצוני? חשבתי על זה שצריך לכוון אליה, כמו תגובה של "צריך לשים-לב, להיזהר" וכדומה. כי בכל זאת הכיסא הוא חיצוני ואילו הלמידה צריכה להיות פנימית…
בתי בת שנתיים ושלושה חודשים.
תודה, ורד
אם הפשוש הקטן שלנו מקבל מכה משולחן , במקום לעשות נו נו נו לשולחן הוא מרביץ לאחיו או למי שנמצא לידו. איך זה מנחם אותו? איך אפשר להבין ולהזדהות עם תגובה כזו?
לורד שלום
תמיד טוב לקבל שאלות שמעמיקות את ההסתכלות וההבנה לעולם המופלא של ילדים.
מיקוד שליטה פנימי מתפתח בתהליך שלו שלבים רבים. התחושה של העצמי כמוקד של השפעה על מה שקורא סביבמופיעה סביב גיל חצי שנה, אבל ברמה מאד ראשונית ומוחשית (אני זורק מוצץ ומישהו מרים אותו..). החשיבה הסיבתית המודעת מופיעה בשנה השלישית לחיים ("למה?..")עם התפתחות השפה. רק מאוחר יותר, עם התפתחות החשיבה המופשטת ועל סמך נסיונות מצטברים של התמודדות, הצלחה וכישלון נבנית האמונה הפנימית שמה שאני עושה משפיע על מה שיקרה לי, או מה שקורה לי מושפע מכל מיני גורמים מחוצה לי. אל חשש. מיקוד שליטה חיצוני עוד לא כאן!
בכל מקרה, אין מניעה להוסיף הנחיה והסבר כיצד להמנע מפגיעה בפעם הבאה.עדיף קודם להרגיע ורק אחר כך לחנך, להפנות את תשומת ליבה לחלק שלה.
לאמא פשושה
תודה רבה על הדוגמא החביבה.
צרת רבים חצי נחמה. מה שקורה לפשוש שלכם קורה גם בלהקות הכי טובות.
כשילד נופל או מקבל מכה הוא מנסה, קודם כל, להתמודד: לקום, להמשיך לשחק, לבקש נשיקה.. אם הוא מצליח להתמודד – יופי! אם לא, הוא מגיב בהמנעות: הוא יעצור, ינסה לבלום את הבכי, לקפוא במקום עד יעבור זעם.. אם הוא מצליח להרגע – יופי! אם לא, הוא מגיב בפורקן: או שהוא מתפרק בבכי, או במכות וצעקות.. לפעמים גם על האח שעומד בדרכו.
ממש כמונו. גם אנחנו לפעמים נפגעים ממישהו אחד ופורקים על מישהו אחר. זה גם אנושי. זה גם ניתן לחינוך. וזה גם עובר ברגע שיהיו לו יותר מילים.
"לא נורא" ו "תכף יעבור" הם לא התייחסות והבנה לילד, אלא התעלמות מהרגשות שהוא מביע. הרי באותו הרגע מבחינתו זה לגמרי נורא. הדרך להרגיע אותו היא דווקא להתייחס לכאב ולבדוק איתו מה צריך לעשות כדי להקל עליו. גם אם לנו ברור שלא נורא (כך בעינינו הבודקות את חומרת הפגיעה הפיזית) הרי שבתחושתו הסובייקטיבית – כן קרה משהו נורא.
אז אפשר לשאול אותו מה יכול לעזור – פלסטר, קרח, נשיקה, חיבוק…
אנונימית – כאשר הפשוש מוציא את תסכולו על אחיו, זו הזדמנות להגיד לו במילים שמבינים את תסכולו, להבהיר שלא מרשים בשום אופן לפגוע באחיו (וגם לא בו – "לא מרביצים לאנשים. במשפחה שלנו אנחנו לא מרביצים אחד לשני, או במילים חיוביות – אנחנו שומרים אחד על השני") ולתת לו אלטרנטיבה לפריקת הזעם – אתה יכול להרביץ לכרית, לבובה ואתה יכול לבוא לקבל ממני חיבוק / נשיקה / פלסטר/ טיפות רסקיו… מה שהילד בוחר ועוזר לו.
וחשוב להיות פנויה לתת לו את מה שהוא צריך, גם אם לך נראה שהמכה לא נוראית. בחוויה הסובייקטיבית של הילד כאשר הוא מרגיש שנפגע ואומרים לו "לא נורא" – נוטשים אותו.
בחוויה הסובייקטיבית של הילד כשהוא פוגע באחיו ולא שומרים על אחיו (לא יוצרים לו גבולות) הוא נשאר פגיע בעצמו. (אם אמא לא מגינה על אחי היא גם לא תגן עלי).
אנחנו מוסיפות התכתבות ישנה שהיתה ההשראה לפוסט הנוכחי:
שלום גוני,
כשהילד שלנו בוכה ממכה או נפילה הוא נרגע ברגע כשמתחיל עם האצבע לעשות 'נו נו' לרצפה או לכסא ולשאר המפגעים.
הילד המקסים הוא בן שנה ושבעה. זה מאוד מתוק וכיף לראות אותו נרגע. אבל משהו לא מרגיש לי עם זה חינוכי. רע לך, אתה מתחיל לחפש אשמים ולהוציא עליהם את הכעס. אז נכון שאת הפעם הראשונה בעוונותי עשיתי אני בחיפוש נואש אחר הרגעת הבכי [זה היה עוד לפני הבלוג]. אבל ההתלהבות וההתמדה בשיטה הם שלו.
האם כדאי להפסיק את זה או שבהתאם לגיל זו דרך לגיטימית להרגע?
אשמח מאוד לשמוע את דעתך.
המשך התכתבות ישנה:
ל"בעוונותי"
תודה על שאלה מעוררת ענין ומחשבה. איתגרת אותנו ובקרוב ניכתוב על כך בהרחבה.
כשאת עושה משהו באופן ספונטאני, ובמיוחד אם יש לזה תוצאות חיוביות, לפני שאת מחפשת למה זה רע נסי להבין למה זה טוב. בגיל הרך ילדים מתבטאים דרך מחוות וגסטורות.זו דרכו של בנך להראות לך שהוא ניפגע ולהזמין אותך להכיר בכעס שלו. יתכן שדוקא בגלל שאת מסתיגת מכך הוא מתעקש להזמין אותך להשתתף בכעסו וכאבו שוב ושוב.
אל תדאגי. זה לא מה שיעשה ממנו מחפש אשמים. שתפי איתו פעולה, עשי נו נו נו לכיסא… ואחר כך את יכולה לעבור להרגעה ("לא נורא, זה תיכף יעבור.."), והפנית תשומת ליבו למשהו אחר. כמו הכאב והכעס גם הדפוס הזה יעבור ברגע שיהיו לו יותר מילים.
וחוץ מזה, אין שום עוון בלנסות ולטעות.
למיכל
תודה על תיזכורת חשובה שאף פעם אינה מיותרת או עודפת: הכרה ברגש והבנה לתחושה הסוביקטיבית של הילד היא המרכיב הבסיסי בעוגה הזו ששמה יחסים.
הנה, גם אני חוזרת ומזכירה זאת.
עם זאת, חשוב ככל שיהיה, זהו רק אחד המרכיבים. הורים הם גם אלו שמלמדים את הילד לווסת את רגשותיו. הם אלה שאמורים לעזור לו גם לבסס ראיה אוביקטיבית , מאוזנת. אחרי הכרה ברגש יש מקום גם להרגעה, מיתון רגשות, והנחיות ברורות כיצד להגיב. סימון גבולות והצעת תחליפים הם עוד מרכיבים בארגז הכלים של ההורה.
יש הרבה דרכים וסגנונות לאפות עוגה. וגם להיות הורים. וכל הורה ינהג לפי סגנונו שלו.
גוני שלום, לא כל כך ידעתי לאיזו קטגוריה לצרף את שאלתי אז פשוט אשאל.בתי בת שנה וחמישה חודשים והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי עדה לאינטרקציות חברתיות שבה מכים אותה בנוכחותי או לוקחים לה חפצים ובדרך כלל מילדים שגדולים ממנה. כשאין לה כוחות מול הילד שמולה היא בוכה. אני מאוד מבינה שעלי להמנע עד כמה שניתן מהתערבות, אך ליבי אומר לי לחבק אותה, להרגיע אותה ולהסביר לה שהיא צודקת ושזה לא נעים כשלוקחים לך ומכים אותך. מצד שני כשהיא לוקחת לאחרים או מכה אני מיד מתערבת ומנסה לשים לה גבולות. האם אני הופכת אותה לקורבנית? הרבה הורים אומרים לי שהם אומרים לילדם "הרביצו לך אז תחזיר" ואינני מסוגלת לקבל גישה זו. אני מאוד מבולבלת.
ל"מאד מבולבלת"
(אמא לילדה בת שנה וחצי שלא יודעת אם להתערב כשמציקים לבת שלה)
לפני שאני עונה ומפנה אותך למה שכבר ניכתב בנושא, הנה כלל פשוט שאני מאמינה בו:
אם את מרגישה בליבך שאת רוצה לחבק, להרגיע ולהסביר אבל השכל אומר אחרת – תעקבי אחרי הלב. בעינינים אלו הלב מבין יותר.
ילדים קטנים זקוקים לנו שנגן עליהם ונרגיע אותם. אילו בתך היתה נופלת ומקבלת מכה מאבן האם לא היית ממהרת לעזרתה? מחבקת, מרגיעה ומסבירה?
אנחנו נימנעים מלהתערב רק בגילאים מבוגרים יותר, כאשר אנחנו סבורים שהילד כבר יודע מה לעשות, מבין מה מותר ומה אסור לו ולאחרים, יודע להרגיע את עצמו. ההנחיה לא להתערב מבוססת על ההנחה שהילד רב או בוכה במטרה להשיג ויתור או תשומת לב שלא מגיעה לו. זה לא מה שקורה עם בתך.
קדימה, תתערבי! גם כאשר היא מגיבה בצורה לא מתאימה וגם כשאחרים פוגעים בה.
גם אני נגד לומר לה להחזיר. ילד אחד אמר לי, כששאלתי אותו למה הוא בוכה: "גם הרביצו לי וגם אבא צעק עלי שארביץ בחזרה!"
בעבר כתבנו שלושה פוסטים בנושא: מריבות אחים", "רשיון לריב" ו"תוקפנות לייט". חיזרי וקיראי בהם.
ספרי לנו אם עזרנו או בילבלנו אותך יותר.