הדפסה
לפני כחודשיים ילדתי בת בכורה והתבלבלתי. קראתי הרבה לפני הלידה ואני קוראת גם עכשיו, אבל אני רק מתבלבלת יותר. הבכי שלה מלחיץ אותי הכי מהכל. מה הוא מסמן? איך מתאים להגיב?
ישנם אלה שטוענים שרק אם ניגשים מיד כשהבכי מתחיל התינוק ילמד לבטוח שאמא תמיד לצידו, ויבכה פחות. אחרים מייעצים לא לגשת על היבבה הראשונה ולתת הזדמנות להירגע לבד. איך יודעים מה נכון? איך מבחינים מתי לא צריך להילחץ מהבכי ומתי אני מסתכנת בלהפוך ל"אמא מזניחה"?
למרות שיש 9 חודשים להתכונן, הכניסה להורות היא פתאומית וטוטאלית. השאלה הראשונה במבחן הפתע הזה היא: מה פשרו של הבכי? יש ארבע תשובות וכולן נכונות.
לבכי שבוקע פתאום ללא כל התראה אין פרשנות ברורה. ככל שהוא פחות ממוקד כך קשה להסביר אותו ולנבא את מהלכו ותוצאותיו. הבכי בשלב הזה הוא אינסטינקטיבי. כמו גלאי מתכות רגיש מדי הוא מופעל לנוכח כל שינוי, רעש, אי נוחות, עליה של צורך כלשהו (בעליונים) או פורקן כלשהו (בתחתונים). הוא דועך בנוכחות מבוגר מרגיע שמעורר בילד רגשות חיוביים. מנגנון הבכי נועד להזעיק את ההורים ולעורר אותם לחשוב על הצרכים של הילד. הוא אינו מלווה בחשיבה מודעת והתינוק אינו מסוגל לפרש את חוסר הנוכחות המיידית כנטישה.
השיעור הראשון שהורים לומדים (בזכות הבכי!) הוא שלא כל כך בקלות קורה משהו רע. לא כל כך בקלות נגרם לתינוק נזק שאיננו הפיך או טראומה שלא תישכח. כדי שזה יקרה הבכי צריך להימשך זמן רב, ללא נוכחות של דמות התקשרות, להיות מלווה ברמות גבוהות של הורמוני סטרס בדם, דופק מואץ, נשימה לא סדירה, צעקות וכו'. בכי בנוכחות אם שמנסה להרגיע איננו נטישה, ואם עברו דקותיים עד שניגשים לתינוק הוא עדיין לא מרגיש נעזב.
כפי שקראת והבנת חשוב להעניק לתינוק ביטחון שבשעת מצוקה הוא יקבל עזרה. מצד שני נחוץ ללמד אותו שכאשר ההורה איננו נמצא לידו כל רגע ולא מרים על הידיים זו עדיין איננה מצוקה.
לפני הרבה שנים, כשאני עצמי הייתי אמא מבולבלת, הגיתי את הנוסחה: "עשרים–עשרים–עשרים”.
עשרים שניות מהרגע שהוא מצייץ עד שאני ניגשת להרגיע – אולי אי הנחת תחלוף, אולי דעתו תוסח, אולי הוא יצליח להירגע לבדו (רק שייתן לסיים את הפי…).
עשרים דקות התמדה בניסיונות ליצור עמו אינטראקציה מרגיעה, לעניין אותו במשחק, לשיר לו, לדבר אליו, להרים למספר דקות ולהניח שוב בסלקל/טרמפולינה/עריסה, לחייך, לקרקר, לגרגר מולו – לפני שאני בוחרת בפתרון האולטימטיבי ומרימה אותו על הידיים לזמן ממושך.
עשרים דקות של ניסיונות להרדים אותו לפני שאני שולפת את "נשק יום הדין" ומניקה למרות שסביר להניח שהוא לא רעב.
כמובן שעשרים הדקות הפכו למושג סובייקטיבי והשתנו לפי מצב הרוח של הנוגעים בדבר. אבל הביטחון (עלק) שיש הגיון ועקביות במעשי היה מרגיע ומנחם.
השיעור השני שהורים לומדים הוא שהורים טובים עושים המון טעויות. וזו לא טעות לעשות המון טעויות. רק ככה לומדים. היענות מידתית לצרכי התינוק עדיפה על היענות יתר, אבל רק אחרי גיל שישה חודשים. עד אז – אם לא בטוחים מהי התגובה הנכונה עדיף לטעות ולהיענות לבכי יותר מדי, לפנק, לנשק, להאכיל, להרים, או להרדים על הציץ.
והעיקר – ליהנות מהטעות ומהבייבי.
למה לא הקשבתי לך…….למה לא יכולתי לשמוע ?
ידעתי שאת צודקת אך…..
איזה פוסט מקסים!
גם אני, שתמיד ראיתי בעצמי בחורה חזקה ובטוחה בעצמה גיליתי כמה ספקות עצמיים יש בהורות. ילדתי את ביתי לפני כ 7 שבועות, וכל רגע מאז היה רצוף בהיסוסים, חששות ופחדים אמיתיים, שמא "אני עושה נזק של ממש"..
כמה טוב לגלות שלא כל כך בקלות נגרם נזק שכזה.
כמה מרגיע להבין שככה זה אצל כולם, שזה נורמלי ולהרפות (קצת.. רק לבנתיים…) מרגשות האשמה…
כמה עזרה לי ההפנמה שלא צריך להיבהל מכל בכי.ההבנה שבסך הכל אני שם, מטפלת בה, נוכחת עבורה, ומנסה ללמד אותה מה טוב בשבילה (ציצי!!). ומתחיל להיות ברור לי שהשיעור לא עובר בפעם אחת. ושיהיה הרבה תסכול בדרך – מצידי ומצידה. וגם בכי – שלי ושלה…. וזה בסדר!!
אביגיל תגדל להיות ילדה מהממת, נאהבת, חזקה ובטוחה בעצמה…
לאמא של אביגיל
במקביל לגידול ילדים גם ההורים צומחים. זו הזדמנות נהדרת לחזק את עצמנו ובמו ידינו. אין ספק שגם את תגדלי להיות אמא מהממת, אוהבת, חזקה ובטוחה בעצמך.
ל"לא הקשבתי"
למרות שנידרש מהם להשתתף במעשה הבריאה, הורים הם רק בני אדם ומוטלות עליהם משימות ארציות שאפילו ה"הוא" למעלה לא יכול לעשות במקומם.
רובנו הורים טובים שאוהבים את הילדים שלנו אהבת נפש ומנסים לעשות הכי טוב את מה שאנחנו יודעים ויכולים. אבל אנחנו רק בני אדם ויש דברים שאנחנו לא יודעים ויש זמנים שאנחנו לא יכולים. וגם לילד יש את הטמפרמנט שלו ולחיים את המורכבות שלהם.
האם את מצליחה לשמוע את זה?
האם כשאת ניצבת מול הבן/הבת שלך את יכולה להרגיש ככה? בלי בושה ובלי אשמה?
אני קוראת את מה שכתבת וזה נישמע הגיוני, אבל לפעמים אני כל כך מותשת שאין סיכוי שאנסה להרדים את הבן שלי במשך עשרים דקות ובסוף הוא עוד יתעורר ויבכה. עדיף להאכיל אותו ולנמנם תוך כדי ובסוף הוא אולי ימשיך לחרופ ואני יחד איתו. האם זה עלול לקלקל משהו בטווח הארוך?
היי גוני,
לחצתי על וויסות והרגעה. לא נראה לי שאני באזור המתאים מבחינת הגיל.
בכל אופן, אני רוצה הכוונה חשובה.
הבת שלי בת 16. התחיל איתה גרוש בן 25.
לשמחתינו היא רוצה לצאת מזה. אבל מאוהבת מאוד. איך עוזרים לה?
ל"לא באזור המתאים"
אכן, הבלוג לא עוסק בבעיות ובגילאים הללו.
אמנם ילדים תמיד נישארים ילדים והורים יכולים תמיד להעזר ולקבל הכוונה. פנו ליעוץ מתאים. ועוד יותר טוב, הפנו אותה ליעוץ. היא כבר גדולה וצריכה לקחת אחריות על ההחלטות שלה.
ל"עלולה לקלקל"
(אמא חדשה שעייפה מכדי לנסות להרדים תינוק לא בהנקה).
כבר כתבנו בעבר וניכתוב בעתיד (אף פעם לא מיותר להזכיר זאת) שלא כל כך בקלות קורה משהו רע. עם זאת, אם רוצים שתינוק לא ירדם על הציצי אין דרך אלא ללמד אותו לעשות זאת. בגיל חצי שנה הוא בשל לעשות זאת ולכן הלימוד יותר קצר אבל גם חייב להיות יותר עיקבי. וגם בגילאים מאוחרים יותר אפשר ללמד אותו להרדם בכוחות עצמו.
אם את לא רוצה להיות כל כך עייפה, נסי לקבל עזרה כדי שתוכלי לישון. גם לך מגיע להרדם על החזה של מישהו אחר. מה שברור מעבר לכל ניסיון הוא שאמהות שמרדימות תינוקות על הציצי יותר עייפות מכאלה שמרדימות תינוקות במיטתם.
לא תמיד ברור מה קדם למה: תינוק שלא נירדם ואמא עייפה, או אמא שמרדימה בהנקה ולכן התינוק לא נירדם באופן עצמאי.
אל תוותרי על לנסות ללמד אותו להרדם בכוחות עצמו.
תודה על הבלוג אני נהנת לקרוא בו
בני בן הכמעט שלוש אכל היום מאוד יפה עד ש… מיד אני מזהה שהנה הנה זה קורה המהומה ראיתי שהוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכל תפסתי את הצלחת ולקחתי אותה מידו וכמובן אמרתי לו לא לשפוך אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן, הוא ניצל זאת ושפך בכוונה את מה שנשפך על השולחן על הריצפה מיד סתרתי לו על הלחי שאלתי היא האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ למרות שאני מרגישה שילדים גם צריכים מידי פעם לקבל סתירה שתעמיד אותם במקום
תודה מראש
ל"נקיפות"
(אמא לבן 3 שנותנת סטירה כדי להעמיד במקום)
תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות כוחניות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
כשאת רוצה לתת סטירה שתעמיד אותו במקום, איפה בדיוק את רוצה שהיא תעמיד אותו?
אמא אחת צעקה על בנה: "כשאני צועקת עליך שתסדר מה שבלגנת, מה אתה צריך לעשות?"
הילד ענה בשיא התמימות: "להיעלב?".
הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.
מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך?
אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
-אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת קונצים הוא ילמד שמסוכן להיות קצת שובב.
– אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
– אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה את הולכת להכריח אותו לגמור או לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שאולי זו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו.
בפעם הבאה שאת תראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה חיובית "מי מתאפק! אתה לא שופך! בבית שלנו לא שופכים אוכל. בוא תסיים לאכול ונלך לשפוך את האוכל בכיור/ מים באמבטיה. בוא תגיד 'אמא סיימתי' . לשפוך מים/ צבע מותר. לשפוך אוכל – אסור!". אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
כל הכבוד! אמא טובה לילד טוב!
עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. מה שחשוב זה ללמוד מהטעות.
חזרי וספרי לנו באומץ מה קרה.