התמודדות עם פחדים- המשך

 ״אנונימי״ אמר:

ערב טוב,

יש לי ילדון מדהים, בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.

אחד הדברים שלימדתי אותו (אחרי שלמדתי אני), זה להירגע. וזה עובד מצוין.

בתקופה האחרונה האוזניים שלו דרוכות והוא ערני ופוחד מהרבה רעשים. אחרי שאני מקשיבה ומבינה אותו אני מסבירה שהוא מפחד ומציעה לו: ”בוא, תירגע” והוא יוצא מזה. ניכר שהוא נרגע בנשימה ובתנועות הגוף שלו. זה מצחיק ונחמד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד.

זה נראה לי טוב ויפה. עד השבוע האחרון:

ערב אחד ישבנו במרפסת ושמענו רעש של זיקוקים. הילדון פונה לאחותו הגדולה, צועק ופוקד עליה: ”תרגעי!!! תרגעי!!!”. הטון היה כל כך לא מרגיע שהתפוצצנו מצחוק. שאלנו אותו: "ממה?”. הוא ענה ברצינות: "היא מפחדת מהבומבה".

אני תוהה איך הוא קולט את ההרגעה ומה היא עושה לו? למה 'המראָה' שלי כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית? איך את מסבירה את זה?

״ילדים זה לא צחוק אמר״:

ל"מראָה" (בן שנתיים וחצי שמרגיע אחרים בצורה לא מרגיעה).

הסיפור חמוד.

הילד חמוד.

נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.

כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך?

ההסבר הראשון שקופץ לראש באופן אוטומטי שהוא מחקה מישהו אחר שמפקד וצועק (ההסבר הראשון הוא לא בהכרח הנכון). בנוסף לו חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מרעש הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.

ומה עוד??