והגדת לבנך

 בני משפחה כמוהם כרצים למרחקים ארוכים הרצים זה לצד זה ימים רבים. לא משנה כמה הם שונים זה מזה, הם מכירים ויודעים זה את זה באופן שמשותף רק להם. הם חולקים בינם לבין עצמם הבנות ואמיתות מסוימות שרק הם מודעים להן. ההכרה המיוחדת והמשותפת הזו מעצבת אותם והופכת אותם למי שהם ולמה שהם לא.

אירוע משפחתי הוא תמיד דבר נהדר (הוא רק לא נהדר בכל רגע ורגע, לכן כדאי לעבור אותו דקה אחרי דקה). כשמתחילים לחזור בטקסיות, כל שנה, באותו מועד ובאותו בית על אותה מסורת, מתחזקת בנו תחושת ההשתייכות. כל זיוף בדיוק באותו מקום בשיר, כל קריאה שגויה של אותם פסוקים לא מובנים ולפעמים מביכים שהשתרבבו להגדה, כל חזרה על אותן בדיחות קש (שוב סופרים את העמודים עד לארוחה, שוב מתגלגלים מצחוק כשיוצא לאבא לקרוא "רשע מה הוא אומר") מעצימה את תחושת ההמשכיות.

ערב פסח הוא הזדמנות מצוינת לחבר את הילדים להווי ולמסורת המשפחתית. במקביל להגדה של פסח מתקיימת מצוות "והגדת לבנך" משפחתית. אותם "מאכלי סבתא" מוגשים. אותם שירי נוסטלגיה נשמעים.  אותם "סיפורי סבתא" מסופרים. זה הזמן לצחוק על חשבונה של אמא שהעבידה את כל המשפחה בפרך (אולי משום שהיתה נסיכה פרעונית בגלגול הקודם). זו העת להיזכר כיצד הבת (שכיום היא כבר אמא) נשארה ערה כל הסדר, מחכה ל"אליהו ענבים". איך הבן (שכיום הוא אבא) פיצח ביצה לא מבושלת על מצח אחיו. או איך בת הדודה הקדימה להיוולד בדיוק בערב פסח. באותו ערב היא גנבה את ההצגה ובשנים הבאות את האפיקומן. זה הזמן לשלוף זיכרונות ילדות ומיתוסים משפחתיים ולצרף לרפרטואר המשפחתי דפים חדשים. כמו הסיפור על הנכדה שנבהלה מסבא שהתחפש לאליהו והמשיכה לשחק ב"אליהו הנביא" עוד זמן רב ("אני אדפוק לכם בדלת ואתם לא תדעו מי זה").

יחסי משפחה הם אף פעם לא דבר פשוט. משפחה איננה תוכנית כבקשתך. זה לא תמיד כמו שרצינו או ציפינו. ישנם רגעים שאנחנו מאוד אוהבים את המשפחה שלנו, רק לא כל כך אוהבים להיות שם כשהיא מתכנסת. כך או כך, כשבני המשפחה מתאספים פיתחו להם את הדלת כמו להזדמנות טובה, כמו לברכה. כמו לאליהו הנביא.