חוזרת בתשובה

ל"מחכימה"
(בת 12.5 מפוחדת מתחושות גוף)
לדברייך קראת את הפוסט, השאלות והתגובות. והחכמת. אבל משהו חסר לך.
קראת על האבחנה בין כאבים נורמטיבים של גוף בריא ומתפקד, כאבים שמקורם בבעיה גופנית, כאבים שהם הביטוי הגופני (סומטיזציה) של רגשות שלא קיבלו הכרה וביטוי - ועל הקושי להבחין בין השלושה.
קראת גם מה חשוב להסביר לילדים ואיך לעזור להם לעשות את האבחנה. קראי שוב את השאלות והתגובות. במיוחד תגובה מספר 4 רלוונטיות לך. רוב מה שיש לי להציע לך כבר נכתב שם.
בנוסף לנאמר בעבר, הבת שלך נכנסת לגיל ההתבגרות, וזה יכול להיות מקור נוסף לתחושות גופניות חדשות, כאבי גדילה אמיתיים שנובעים מצמיחה מואצת ושינויים הורמונליים וגופניים. במקביל לצמיחה, עלולים להופיע פחדים וחששות. שמא התחושות מסמנות מחלה? האם השינוים נורמליים? האם הרגשות והמחשבות שעולים במקביל, אף הם לגיטימיים? אנושיים.? או מעוררים אשמה ובושה. כן, גם אשמה ובושה עלולים להיות מקור למיחושי גוף שונים. כאבי ראש, כאבי בטן, קשיי נשימה, כאבי לב..
רצונך לעזור לבת ולהקל עליה מבטא את אהבתך ורגישותך. דברי עם ביתך, ועודדי אותה לשתף אותך כל פעם שעולים בה חששות ופחדים. הקשיבי לה בסבלנות. אל תמהרי "לומר לה" מה לחשוב ומה להרגיש. נסי יותר להקשיב, ולטפח בה בטחון לשתף אותך בפתיחות , גם בשאלות ורגשות שקשורים בגוף ומיניות. המפגש האינטימי בין שתיכן - ההקשבה הרגועה שלך והיכולת שלך לשמוע מה שמציק ומפחיד אותה, מתוך אמפטיה, אבל ללא חרדה - זה לכשעצמו מרגיע. שיחה עם רופא, או בדיקות ששוללות משהו פטלוגי יכולות , גם כן, להביא הקלה.
חרדות גופניות בגיל ההתבגרות הן "דאגה" שהופכת בהמשך ל"אין דאגה". "עניין" שההופך לאחר מכן ל"אין עניין". היו זמינים וסבלניים.

ל"מתלבטת"
(מתי מתאים לשלוח ילדים למחנה קיץ)
יש מושג שמאוד אהוב עלי והוא "קושי/ תסכול אופטימלי". בשפה עממית צבאית אומרים "מה שלא הורג אותך - מחשל אותך". כלומר, הנסיעה למחנה קיץ יכולה להיות מתנה מיוחדת במינה לילדייך, רק אם הקושי לא יחווה על ידם כקשה ומתסכל מידי. שהריחוק , הפרידה מהבית, מההורים, מהסביבה ומהשפה שהם מכירים ואוהבים לא יפגע בתחושת הבטחון, הרוגע, והמסוגלות שלהם. רק אז הם יהיו במיטבם. רק אז הם יצמחו וילבלבו בסביבה חדשה.
הצרה היא שהמושג הזה הוא סובייקטיבי. מה שקשה לאחד לא קשה לשני. מה שנעים לאחד לא נעים לשני. הקושי הוא בעיני הילד, ולא בעיני ההורה. מה שנראה לילד בלתי נסבל יכול להיתפס על ידי ההורה כנומטיבי ולא מאיים. את יכולה לשאול אותם - מה הם רוצים?. את יכולה לשאול את עצמך - האם הם נחשפו בעבר למצבים דומים, באופן מדורג? איך הם הגיבו בעבר במצבים דומים, קלים יותר?
יש אנשים שמתיחסים לחופש כהזדמנות לעשות דברים, ללמוד , לשכלל מימנויות ולהתנסות במה שלא הספיקו לעשות במהלך השנה. יש אחרים שרואים בחופש הזדמנות לנוח, להאט את הקצב, למלא מצברים, לנשום בקצב הנכון. אמא אחת סיפרה לי שכל חופש הילדים שלה נשארים בבית, ישנים כמו שצריך, נחים מלחצים, אוכלים טוב . התוצאה היא שהם עושים קפיצת גדילה. גם פיזית וגם נפשית.
ילדים , בדרך כלל, רואים בחופש הזדמנות לנוח ולהוריד את תרמיל בית ספר וכל החובות מעל כתפיהם. גם זה חלק מהשיקול.
הגנה עודפת מזיקה כמו חשיפה עודפת. ממש כמו השמש. וכשלא יודעים מה בדיוק המינון, עדיף לשים קרם הגנה. בודאי לגבי הילדים הקטנים, ואפילו בגיל 12. אחרי הכול, גם בשנה הבאה יהיה קיץ. יהיה חופש. יהיה צורך למצוא תעסוקה הולמת לילדים.

ל"ניגשת נכון"
(בת חמש שהתחילה לאכול הרבה יותר מדי)
אכילה רגשית היא סוג של התמכרות לאכילה, כדרך להקל ולנחם כאב נפשי. זה יכול להיות פלאשבקים של חוויות שליליות כמו אלימות ותוקפנות, או חרדות. אבל בגיל כל כך צעיר זה יותר כדי להרגיע תחושת בדידות, שעמום, געגועים, או קנאה, עצב וכאב שמחפשים מבוגר משמעותי שירגיע ויחבק, ובמקום זה מחבקים את האוכל.
אם את חוששת שביתך נמצאת במצוקה רגשית, יש לכך סימנים נוספים, וגם ארועי חיים שיכולים לגרום לכך - במקרה שכזה כדאי לפנות לייעוץ. לא רק כדי למנוע בעית אכילה בעתיד, אלא כדי לטפל במצוקה הרגשית.
עם זאת, בגיל כזה צעיר להרגלים נכונים תפקיד מרכזי, גם כדרך לטיפוח שליטה בדחפים.
כאשר ילדים אוכלים פחמימות, אוכל מעובד, קמח, ממתקים, מופרש במוחם דופמין המייצר תחושת עונג והשתוקקות אליהם. עולה דחף לצרוך עוד ועוד, עם קושי להצליח להתגבר על הדחף. עם הזמן ההשתוקקות גוברת, ההנאה מאותה כמות אוכל קטנה, והצריכה הולכת וגוברת. צמצום מאכלים עתירי פחמימות, סוכרים ומלח, אכילה בעיקר בארוחות ולא כל פעם שמתחשק, דגש על אכילת ירקות ופירות - לכל אלו השפעה ממתנת על התהליך הזה של צריכה עודפת של אוכל מתוך שעמום או השתוקקות ולא מרעב.
לאנשים שונים רמות דופמין טבעיות שונות. כאלו שמיוצרות באופן טבעי בגוף ולא כתגובה לאכילה. כשרמות הדופמין הטבעי יותר נמוכות עולה הדחף לנסות להעלות אותו על ידי אכילה (או מסכים וכו') דופמין טבעי הוא מתנה. לגנטיקה יש השפעה על כך, אבל גם להרגלים. הרגלי אכילה בריאים מחזקים הפרשת דופמין טבעי ומונעים הישענות על אוכל כדרך להעלות רמות דופמין במוח, ויחד איתו גם את המשקל.
כן, גם בשביל זה יש הורים. כדי שיהיו "עזר כנגד".
אמא יקרה. את מזהה דפוס חוזר, את מחפשת מידע ועצה, ואת מגוייסת לעזור לבת - את כבר "ניגשת נכון לעניין הזה".

ל"מתוסכלת"
(בן 3 שממעט ללכת לשרותים מיוזמתו ומפספס)
כבר כתבנו על הנושא בפוסטים ובתשובות לשאלות. מיכוון שיש כמה פוסטים בנושא והרבה שאלות ותשובות, אולי קשה קצת למצוא את התשובה המתאימה.
הנה לך עוד תסכול. גם אני מתוסכלת. עם כל הרצון הטוב תמיד יהיה קשה לתת או למצוא מענה מדויק,קל, ומהיר.
אני מציעה לך, בכל זאת, לאסוף כוח ולחפש בתוך שפע החומר את התשובה שמתאימה לך.
ובכל זאת אתן לך מענה חלקי, שאולי יעזור.
כדי שילדים ייזמו מרצונם ללכת לשרותים (מבחינת רבים זה דרישה מוגזמת. היה בסדר עד כה. למה אי אפשר להמשיך.יש דברים הרבה יותר מעניינים לעשות) צריך שיתקימו כמה תנאים: שיבינו מה נדרש מהם, שיהיו מודעים לתחושות הגוף החמקמקות, שתהיה להם מוטיבציה וקשב לנושא, שירגישו רגועים ובטוחים בבית השימוש. כשכל אלה מתקימים שוב ושוב ושוב ההרגל מתקבע והופך אוטומטי. אזי הם יוזמים באופן מלא ולא מפספסים.
מה לעשות שלא כל התנאים מתפתחים ומבשילים במקביל. ואז ההרגל האוטומטי לא נוצר. במקרה הזה "סבלנות שווה זהב". ותסכול מביא בלבול.
נראה שבנך עדיין לא מרגיש בטוח ונעים בשרותים, מתקשה לשמור על קשב לתחושות הגוף, כשהוא עסוק. וגם המוטיבציה לא בשמים. אם את רוצה קצת לזרז את התהליך את יכולהלעשות איתו הצגות קטנות עם בובות, ומיני-סיפורים, בזמני משחק, בהם את מדגימה בובות שרוצות לשחק או שוכחות ללכת לשרותים.בטוח שבסוף הן תצלחנה. או לעודד באופן אקטיבי, ואפילו להציע חיזוק קטן כל פעם שהוא יוזם מעצמו.
לידיעתך, הרבה ילדים בגילו עדיין מפספסים ולא יוזמים. תשאלי את הגננות. ככה זה ילדים.
גם לנו לוקח, לפעמים, הרבה הרבה זמן עד שאנחנו מפתחים הרגל טוב.
סבלנות זה גם הרגל.

לכבר לא "מתחרטת"
(בן כמעט שנה, שמתקשה להיפרד מההורים וללכת לישון).
הפעם תשובתי לא כל כך פשוטה.
כשקשיי פרידה מתערבבים בשינה,חשוב קודם לטפל בקשיי הפרידה. להבין כמה היא קשה.
הרבה ילדים שמתקשים להיפרד מההורים ביום חווים את ההליכה לישון כפרידה. פתאום חושך. פתאום לא רואים את ההורים. פתאום הדלת נסגרת.
בגיל שנה עדיין אין קביעות אוביקט. התינוק עדיין לא מבין שגם כשלא רואים את אמא היא עדיין כאן. קרוב.
כדי שאוכל ליעץ לך כתבי לי: איך הוא מגיב להתרחקות שלכם ממנו במשך היום? איך הפרידות שלו בבקרים. האם הולך למטפלת/מעון? האם הוא שם שמח, סקרן, פעיל?כיצד אתם מגיבים לבכי בפרידות? מה אתם אומרים לו (אפילו שהוא לא מדבר, חשוב לדבר איתו) ?
קראי גם בקטגוריה על פרידות, ואת השאלות והתשובות של ההורים.

ל"ביאוש"
(בן כמעט 3 שפוחד לשבת על השרותים).
לפני שאת מתייאשת, הנה שתי נקודות אור. אחת: בנך יודע להסביר מה מרתיע אותו. הוא פוחד ליפול. השנייה: כשברור לו שאת נחושה (לשים תחתונים אם יסרב לטיטול) הוא נענה לדרישתך.
בשאלתך חסרים עוד הרבה פרטים: האם פיפי הוא עושה, כשאין דרישה לשבת על האסלה? האם על סיר הוא היה מוכן לשבת? מאיפה הפחד ליפול? האם יש בעברו מקרי נפילה שהבהילו אותו? האם מישהו מזהיר אותו יותר מדי מפני נפילה (למשל כשהוא מטפס על מתקנים בגן השעשועים)? האם יש לו רגישות וסטיבולרית (רגישות להתנתק מהקרקע ולאבד שיווי משקל)?
בהעדר כל הפרטים הללו אני יכולה לתת לך כמה עצות כלליות.
אל תבטיחי "עולמות". זה רק מגביר את הקונפליקט והחרדה. מספיק להבטיח סוכריה קטנה או ריבוע שוקולד.
תמשיכי לשדר לו רוגע , קשר ובטחון. "הכל בסדר. אתה חושב שתיפול. אתה ילד זהיר". "מיום ליום תהיה גיבור על הפחד. אני פה כדי לשמור/ לעזור. בטוח שתצליח". "אתה ילד נהדר". אם הוא קולט את המצוקה שלך והיאוש, הוא רק ירצה עוד יותר להעביר נושא. ילדים מוכנים לסבול חיתול רטוב אבל לא אמא במצוקה.
כך גם לגבי החלפת טיטול. "אתה לא רוצה להחליף. אבל צריך. עכשיו!". "מי ילד חמוד שמחליף טיטול. כל הכבוד!". היי נחושה, כמו שאת יודעת. אבל בלי התניות ( אם.. אז..).
עשי איתו סיפור או הצגה עם בובות (יותר מפעם אחת) בה תסבירי לו, דרך משחק, מה קורה לו. סיפור על בובה שלא רצתה לעשות בשרותים כי פחדה שתיפול לאסלה/ במדרגות. מיום ליום הבינה שאי אפשר ליפול. שאמא שומרת...לאט לאט היא למדה לעשות בשירותים. קודם ישבה על הסיר. אחר כך העיזה לשבת על מדרגה אחת. עם מכנסיים. אחר כך על שתיים... ובסוף על השירותים. כל הכבוד!
אם את תהיי רגועה, עקבית, נחושה, שומרת על רוח טובה ומעודדת - זה בטוח יקרה!

ל"ציפיות"
(בן 2.5 שהגננת אומרת שהוא "ילד מרצה")
תשובתי תהיה מאוד דומה לזו שקדמה לה.
הפרושים שאת נותנת להתנהגות של בנך, או למה שמישהו אמר לך עליו, נוטים לכיוון הדואג, השלילי. במקום לנסות קודם לתת פשר התפתחותי תקין.
הסיבות שהוא לא מתעקש על שלו, או מעדיף לעשות מה שהחבר רוצה, או לא כופה את רצונו, או לא חייב לנצח - הסיבות יכולות להיות רבות:
הוא פחות אימפולסיבי. קודם מנסה להבין את הגן החדש ולהרגיש בטוח. לוקח דוגמא מהורים שמכבדים את רצונו ומעדיפים לבוא לקראתו. אמפטי לרצון של השני. מעדיף לא להיכנס למאבקים מיותרים, כי מרגיש מוצף רגשית...
ובכלל, הוא רק בן 2.5. התנהגות צייתנית במקום חדש, גם כלפי בני הגיל, היא לגמרי סבירה ורצויה.
לפי התאור שלך יש לו המון כוחות, וגם מוטיבציה להיות חזק והזדהות עם דמויות חיוביות וחזקות.
תני לו להתחבר לכוחות שלו בכוחות עצמו, ובזמן שלו.
טפחי את הבטחון שלך בעצמך ובכוחותיך, והיי שמחה בבנך. זה אפשרי?

ליעל הגננת, מקסים! ותודה!
גם אני רוצה גננת שכזו לנכדי.
הנה כמה שאלות שהדהדו בי אחרי שקראתי את תגובתך.
כשדורון ורמי רבים עם האחים שלהם בבית, האם הוריהם מתערבים, מפשרים , מלמדים למצוא פתרון שמקובל גם על השני?
האם הורים שלא מתערבים במריבות בבית היו רואים בעין חיובית חוסר התערבות דומה במריבות בגן?
האם את יכולה לזהות את מי מהילדים מתערבים ומנחים בפתרון קונפליקטים ואת מי לא? האם כבר בגיל זה ההבדל ניכר?
מה הסיכוי שילד ידע להיות אמפטי לחבר, ישמור על הגבולות, ידע לסנגר על עצמו ועל חברו, להתאושש מפגיעה ולחזור לקשר בטוח, ללא תיווך של מבוגר?

וואו, התגובות של כולכם ממש מנענעות ומענגות אותי.
כל "האנונימיים",, אורית היקרה, אתי בעלת האינטואיציה, "ומה עוד", ואחרונה חביבה ,שרי.
כשאתם נותנים מילים לתובנות שאתם שואבים, להקלה, לרוח במפרשים שאתם מקבלים - הרמה הברומטרית, הרוח הטובה הזו, זורמת לשקע הברומטרי שנוצר אצלי. היא מנפחת לי את המפרשים ונותנת מוטיבציה ודופמין להמשיך.
זה לא מובן ולא ברור מאליו , כשהכול נעשה מרחוק, ברשת.
זה כל כך חשוב לי. שומר על תחושת הקשר והאנושיות המשותפת לכולנו.
מודה מעומק ליבי. גוני

ל"ציפיות"
(בן 2.5 שמתבייש ומהסס במפגש עםהרבה אנשים).
"לכל זמן, ועת לכל חפץ".
את חפצה שבנך לא יתבייש בגילו. אבל זהו ההישג ההתפתחותי (חשוב וטוב, כפי שהסברנו בפוסט) שהוא אמור לרכוש בגילו.
את תולה בעצמך את ההצלחות שלו, ואת החשש וההססנות שלו . אבל הם תלויים הרבה יותר בטבע האנושי ובטמפרמנט שלו מאשר בך.
כן. מה שתעשי ישפיע. כרגע כדאי שתנסי לתת להתנהגות שלו פירושים נוספים, תרגיעי ותעודדי. אולי הוא דומה למישהו אחר במשפחה? מישהו יותר מופנם ורגיש. אולי הוא פחות אימפולסיבי מאותם ילדים "חזקים" ו"משוחררים". אולי הוא מאלה שרוצים לקלוט את התמונה כולה ולהכיר את האנשים החדשים לפני שהם משתלבים ומשתחררים.
אנחנו עוזרים ,תמיד באותה דרך. הכירי ברגשותיו. ("אתה לא מכיר/ מתרגש/ רוצה קודם להסתכל ולהכיר/ מתבייש מהרבה אנשים"). הרגיעי אותו ואת עצמך ("הכול בסדר", "ככה זה ילדים", עוד מעט תרגיש בטוח לשחק"), הנחי אותו מה לעשות. אולי לשבת קצת לידך. אולי לעזור לך. אולי לשחק במשהו. אולי הצטרפי אליו למשחק עם אחרים.
אחת העצות שקיבלתי, כאמא טרייה, שאני עדיין זוכרת הייתה: "ילדים זה לא הצגה. אל תצפי שימחאו לך ולהם כפיים". זה עזר לי. אולי יעזור גם לך.

ל"מתחרטת"
(בן 8 חודשים שנרדם בהנקה על הידיים)
זהו, שאל תתחרטי!! עד גיל שנה עדיף להתאים את עצמנו אל התינוק יותר מאשר ללחוץ עליו להתאים את עצמו אלינו. בדרך כלל האינטואיציה האמהית נבונה יותר מקול ההיגיון או המסרים התרבותיים. בוודאי בשנת החיים הראשונה של התינוק.
אם נידנדת, הרדמת תוך כדי הנקה, או על הידיים - לא קרה אסון. להיפך. יניקה, מגע גופני עם הורה, נענוע רתמי וחוזר, טפיחות קלות ואוהבות, קול רך או אפילו שיר , מוצץ - כל אלו מעודדים ייצור אוקסיטוצין, סרוטונין, מלטונין. כל ה"מעדנים" הללו הם הורמונים שמעודדים תחושת בטחון, רגיעה, קשר ומשרים על התינוק שינה (ולהנקה עוד כמה יתרונות שלא אפרט). האם את רוצה למנוע מבנך את כל הטוב הזה?
תפקיד ההורים בגיל הרך לעזור לתינוק להירדם שוב ושוב. להיכנס למעגל השינה מחדש, כל פעם שהוא יוצא ממנו. כך הם מסייעים לוויסות מחזורי השינה-ערות, ולכוונון השעון הביאולוגי שלו. מגיל חצי שנה אפשר, לאט ובהדרגה, לכוון אותו לשינה אוטונומית, בלי להיכנס איתו ראש בראש. אפשר גם לדחות את זה לגיל מאוחר יותר, אם זה קשה ולא מתאים לתינוק.
לא ברור למה לבנך יותר קשה עם השינה. תינוקות שונים זה מזה. מה שברור זה שהאשמה קופצת אצלכם מהר מדי.אז כמו שאומרים, "האשמה לפח".
דחו את הלחץ להרדמות עצמאית לפחות עד גיל שנה. ובינתיים פעלו בנחת ובהדרגה בכיוון.
אם ההנקה לא מחזיקה אותו שבע לאורך כל הלילה, נכון לתת לו תוספת אוכל לפני ההשכבה. אל תמהרו להפסיק הנקה בלילה. חבל לקלקל משהו טוב.
אם הוא מתעורר ומתקשה להירדם רק בעזרת מוצץ או טפיחות וליטוף קל על גופו, הרימו על הידיים ונסו לעזור לו להירדם.
ולגבי השאלה אם "בבת אחת או בהדרגה?" - כמובן שבהדרגה. סטירה נותנים בבת אחת. למידה מדרגים.
ומכיון שזהו הבן הבכור,אל תשכחו להינות מהתינוק ומההורות. זה יותר חשוב מהכול.

ל"מה עוד"
(בן 7 שנמנע מהאסלה)
אמא יקרה, יש דברים בחיים שאין להם סוף ולא פתרון. לסיוטים דווקא יש. אז קחי אוויר ותרגעי.
בחינוך לניקיון, כפי שכתבנו בעבר, יוצרים התנייה וחיבור בין צרכים, אסלה והרגשה טובה. התהליך צריך להיות ברור, חד משמעי, עקבי וחוזר על עצמו - הן להורה והן לילד. שום הסברים או נסיון לגייס את כוח הרצון לא יחלפו עקביות וחד משמעיות. ממש כמו צחצוח שיניים. (האם את זה הוא למד?).
הכיני אותו שבוע מראש למה שעתיד לקרות. תארי לו כל יום שמשבוע הבא, כשיצטרך לתת צואה תשימי לו טיטול. הוא יעשה בטיטול. אחר כך תרחצי אותו ותושיבי על השרותים (5-10 דקות)שינסה לעשות עוד. ואת תשארי לידו.אם הצליח יקבל משהו לחיזוק (מדבקה/ ממתק קטן). אם לא הצליח יקבל משהו קטן יותר עבור זה שהיה גיבור על הפחד וישב על האסלה שהוא כל כך לא אוהב. את לא תוותרי גם אם הוא צועק. (הורות טובה אין פרושה למנוע מהילד עגמת נפש.הורות טובה פרושה להיות לצידו כשקשה לו). כשהוא ירים קול ויתנגד תקשיבי בשקט. תחזרי ותאמרי לו "הכול בסדר. אני פה בשביל לעזור.עכשיו צריך לשבת על האסלה.. בטוח שתצליח".
זהו השלב הראשון. לאחר שבוע/ שבועיים אפשר להתקדם ולהושיב ישר על השרותים. כמובן עם הכנה מראש ועם תאור של מה שיקרה.
ממליצה לך לקרוא גם את הפוסטים בנושא ושאלות ותשובות של הורים רבים, כדי להיכנס להלך הרוח הנכון.

ל"עצמאית"
(בן 2.10 עם עצמאות עודפת)
התאור שלך את בנך, משובב, מלא הומור ואהבה. ועם זאת מרגיש קצת מתיש.
נראה שלבנך מאפייניםשל רמת פעילות גבוהה ורגישות ותחושת איום נמוכה. הוא סקרן, מעיז, מתנסה, ללא יותר מדי חששות. ואולי אפילו נהנה מקצת סכנה, כעס והתרגשות. אדרנלין בדם נותן תחושה נעימה של נסיעה ברכבת הרים.
אולי יש עוד סיבות להתנהגותו, כמו חיקוי של אחים גדולים ורצון להיות כמוהם. או דרך לבטא התנגדות שלו לעשות דברים שלא רוצה, או לעשות דברים שרוצה לעשות "לבד" ולא מאפשרים לו.
בכל מקרה ילד כמוהו זקוק להשגחה 24/7, כי הוא עלול לעשות דברים שיסכנו אותו.
חשוב לעצור אותו לפני שהוא עושה מה שאסור, ולא אחרי. וכמובן להציע תחליף.
הוא זקוק שיגידו לו איך כן לבטא את הצורך שלו בפעילות ועצמאות - זמנים שבהם הוא מבשל חביתה עם אמא. אבל עושים את זה רק יחד עם אמא. מקלחת ארוכה שבה הוא מתרחץ לבד, אבל בהשגחה. משחקי מים, כמובן בהשגחה.
הוא זקוק שינחו אותו כיצד לספק את הצורך שלו במשחקיות ושובבות - לשחק עם אמא/ אבא בתופסת ומחבואים בזמנים אחרים, כדי שלא יצטרך למשוך אותכם ל"כאילו משחק" לפני האמבטיה. או משחקי דגדוג ומגע פיזי, כדי שלא ינסה לספק את הצורך בשעת ההתלבשות.
כשאתם מסיימים לשחק איתו חיזרו ושננו "מי חמוד! מי ילד טוב! עכשיו משחקים תופסת ומחבואים, ולא לפני האמבטיה". "כשאמא אומרת להיכנס למקלחת מה עושים?הולכים להתקלח!. כל הכבוד".
שננו את הכללים באופן חיובי שוב ושוב, כדי שיופנמו. ולאו דווקא רק כשהוא מפר אותם.
בטוחה שהבנת אותו. בטוחה שהבנת אותי. בטוח שתהנו ממנו, ככל שיגדל.

ל"קבלת פנים"
(בן 7 שמפחד לחזור לבית ריק).
האם יש לכם רעיון מהיכן צץ הפחד הזה? ממתי זה התחיל?
האם קרה לאחרונה שהוא הגיע לבית ולא היה מי שיקבל את פניו? אפילו אם זה היה לזמן קצר?
האם הוא שמע משהו כזה שקרה למישהו אחר? קרא בספר? שמע על סכנה איזה שהיא באיזורכם?
האם הוא חווה התקפת געגועים ודאגה לשלומכם כשהיה בבית הספר?
כל מה שכתבנו בפוסט לגבי עלית הפחדים בגיל שלו נכון. עם זאת חשוב גם להגיב לכל ילד באופן אישי ופרטני. אם זה קרה לאחרונה יהיה יותר קל לנסות לברר את זה איתו. אם הוא לא יודע לומר, נסו אתם לשער בקול, ואולי זה יזכיר לו משהו.
בכל מקרה, היה איזה שהוא מצב, אמיתי או רק בדמיון או במחשבות שלו, שבו הוא הרגיש מאוד, מאוד, מאוד מאויים מהאפשרות שלא תהיו בבית כשהוא מגיע. גם אם בעבר הוא היה מגיע לבית ריק ולא פחד, מרגע שהמצב הזה התחבר עם תחושת חרדה הוא כבר חושש להרגיש שוב חרדה.
אחרי שתנסו לברר איתו מה קרה, תנו הכרה וכבוד לפחד שהוא חש. ("אתה באמת כל כך חושש להגיע לבית ולהיבהל שלא יקבלו את פניך, עד שקשה לך להאמין לנו ולהירגע". אחר כך עודדו אותו שבטוח שזה יעבור. שזה קורה לעוד ילדים. שאתם תעזרו לו עד שזה יירגע. שוחחו איתו על זה מדי יום, בבית, כשאתם ביחד והוא רגוע. שאלו אותו מה יוכל לעזור לו מחר. אולי פתק כתוב שבו אתם מבטיחים לחכות לו בבית. אולי, אם יש אפשרות, שאתם או מישהו אחר יבוא לאסוף אותו מבית הספר. אולי טלפון לפני שהוא חוזר הביתה שמאשר לו שיש מישהו בבית. אולי שכנים שהוא יכול ללכת אליהם, בכל מקרה, ואתם תאספו אותו משם.
בבית, כשאתם איתו, תנו הרבה חום, קרבה וקשר, כדי שירגיש כמה שיותר רגוע, בטוח ומוגן.
עצם השיחה הרגועה והמכבדת, חיפוש פתרונות משותף, והרבה סבלנות ובטחון שזה יפתר מרגיעים , מגייסים רשת של איזורים במוח לוויסות רגשי יותר טוב, ועוזרים להפריד בין רגש, מחשבה ומציאות.
פחד ביום בהיר, כמו סופה באמצע נסיעה, בסוף עובר. אבל בזמן הסופה חשוב להתנהל בזהירות ובחוכמה, כדי שלא תקרה תאונה.

קוראת יקרה.
לצערי לא אוכל להענות לאתגר, דווקא בגלל המורכבות הגדולה של גיל ההתבגרות אצל ילדים עם לקויים התפתחותיים.
כל ילד כזה הוא עולם ומלואו. לכל בעיה התפתחותית יש את המהלך שלה בגיל ההתבגרות. וכל אחד זקוק שיתפרו לו תוכנית טיפול מתאימה.
התבגרות גופנית והסימנים שמבשרים אותה מלווים בתמורות מוחיות ורגשיות. אבל הגיל השכלי והרגשי של הילד לא זהה לגיל הכרונולוגי או הגופני. וצריך להתיחס לפערים הללו. התיווכים וההתערבויות
יהיו מכוונים לגיל הרגשי והשכלי.
הורים לא אמורים להתמצא בכל הסבך הזה. מגיע להם לקבל עזרה ויעוץ.
אולי אם תשאלי שאלות יותר ספציפיות אוכל לענות באופן יותר מתאים.

ל"הרבה סיבות"
(בן כמעט 2.0 שלא מסכים להירדם לבד)
בשביל למצוא משהו, צריך קודם לדעת מה איבדנו. ואתם לא איבדתם שום רגל או יד, אלא את השקט והביטחון. אז אנסה לעזור לכם למצוא אותו.
כל הסיבות שמניתם יכולות לתרום לקושי של ילד ללכת לישון. ואני יכולה להציע עוד אפשרויות. אבל ההסבר המרכזי הוא ההסבר ההתפתחותי. הילד שלכם גדל ומתפתח, ויחד עם הגיל מתפתחת היכולת לשים לב למחשבות שעולות ולרגשות. בגילו הוא עדיין לא מבחין בין מחשבה למציאות, הוא לא יודע לתת מילים לרגשות שעולים בו, ובודאי שלא להרגיעם. כך יוצא שדווקא ההתפתחות הרגשית שלו גוררת נסיגה בהרגלים ועליה בפחדים. עומס, בלאגן, התרגשויות, חוסר עקביות - כל אלה רק מוסיפים על הקושי ומפרים את השלווה הנפשית.
הוא שוכב במיטה, ואולי פתאום מרגיש נעזב, או חושש שתלכו לאן שהוא, או שהצללים והקולות מבהילים אותו, או ניזכר בסיפור מפחיד על פרעה, או משהו לא נעים שקרה לו, או חלום. רע באמצע הלילה.. רוב הסיכויים שלפני כן לא היה מודע לכך. ועכשיו כן. והוא זקוק לכם שתרגיעו אותו מחדש.
הכול בסדר. אתם פה. ממשיכים לעזור. מחבקים. מנסים לברר מה מדאיג אותו. חלום? חושך? פרידה? ושוב מרגיעים. בטוח שאין מה לדאוג. בטוח שאתם שומרים. בטוח שהוא ילמד להתגבר על הפחד.
כתבנו הרבה פוסטים על שינה, והרבה שאלות ותשובות. בבקשה קראו אותם. אני בטוחה שזה יכניס אותכם לאוירה הנכונה.
וזכרו,כי זה יקרה בעוד הרבה תחומים - הרבה פעמים עולים קשיים דווקא בשלבים של צמיחה רגשית ושכלית.

ל"מתרככת"
(בת 4.5 שמגיבה לכעס עליה בפגיעה עצמית)

בבקשה, אמא'לה, תתרככי.
התגובה שלך וההסברים שלך כשהיא עושה זאת מאוד נכונים. את יכולה , אפילו, להתרכך עוד יותר. לומר לה שהיא ילדה נהדרת . גם ילדים נהדרים מתנהגים לפעמים לא כשורה. מיום ליום היא תלמד. ועכשיו, איך את יכולה לעזור לה להירגע. חיבוק יעזור?!
התפיסה על פיה ילדים יעשו הכול בשביל לקבל תשומת לב, ואם נתייחס למצוקה שלהם הם רק יגבירו אותה - תפיסה זו נכונה רק לגבי ילדים שגדלים בהזנחה וחסך, וללא אהבת הורים. זה לא המקרה שלכם. אולי הבת רוצה שתשימי אליה לב, אבל לא בגלל שהיא סתם מפונקת. זה בגלל שהיא זקוקה לך , עדיין, שתעזרי לה להירגע מהכעס, האכזבה, הפחד שהיא רעה ולא אהובה. בגילה אין לה עדיין מספיק יכולת להכיל רגש מסעיר ומציף.
ואולי היא מאמינה (כמוך?), לא במודע, שכעס מקצר את הדרך להבנה איך להתנהג. כשהכעס שלך מופנה אליה היא מצטרפת אליו, מנסה לפגוע בעצמה, במחשבה שאולי ככה תלמד להתאפק. ואולי היא פוגעת בעצמה כי היא חוששת להוציא את הכעס עליך, כמו ילדים שצועקים על אמא ושורטים אותה כשהם כועסים. כמובן שזה לא באמת עוזר.
אז, בבקשה, תתרככי. רוב הפעמים היא מגיבה בצורה תקינה - והרוב קובע.
התעזרי בסבלנות. עודדי את עצמך ש"ככה זה ילדים". שום דבר לא לומדים בפעם אחת. היא עוד תטעה, ותתבלבל, ותתנהג לא כפי שרצית. עוד המון פעמים. זה לא קורה כי היא מחפשת תשומת לב, אלא כי היא זקוקה להנחייה. היא זקוקה לך, שתאהבי, תרגיעי, ותצביעי לה בעקביות על הדרך הנכונה.

ל"סימני פחד"
(בת 1.8 שפוחדת להתרחק מההורים)
מה שנראה לנו לא מיוחד ולא מאיים יכול להיתפס אצלה כאיום וסכנה. ככה זה ילדים. הראש שלהם עובד אחרת. אפילו תחילת הלכה יכולה להיתפס כסכנה. לא פעם פגשתי ילדים שכאשר התחילו ללכת נבהלו נורא! הם התכוונו רק ללכת, ולא ציפו שזה ירחיק אותם מההורים. או שחוו חרדה במעבר משינה בחדר ההורים לחדר משלהם. פתאום הם מתעוררים בלילה ואמא לא לידם.

החוכמה היא להיכנס לראש של תינוקת ולנסות לחשוב כמוה - מה יכול לעורר אצלה חרדת פרידה? מה שנראה לנו נורמטיבי לא מובן לה. האם כשהאחות נולדה היא עברה לבית של סבתא? ישנה במקום אחר? נפרדה ממך בלי להבין למה?
האם אתם "נעלמים" מבלי ליידע אותה? רק נכנסים לשירותים/ קופצים לשפוך זבל/ יוצאים לעבודה/ למכולת? אפילו אם היא נשארת עם אחד ההורים בבית, היא עלולה להיבהל כשלא רואה לפתע את השני. החשיבה הסיבתית רק בראשיתה, ואין לה יכולת להסביר לאן אמא נעלמה, אפילו אם זה רק לדקה בשירותים או במקלחת, או להניק את האחות.

כדי לעזור לה להתגבר על תחושת האיום שהתעוררה בה אפשרו לה ללכת אחריכם כמו צל. אפילו אפרוחים נוהגים כך.
כשאת הולכת לשירותים או יוצאת מהחדר יידעי אותה. המשיכי לדבר איתה והסבירי לה היכן את נמצאת (,אמא עכשיו מקפלת כביסה/ הולכת להביא משהו מהחדר השני..."). אם אפשר, קחי אותה איתך לשירותים, או דברי איתה מעבר לדלת.
הרגיעי אותה בדפוס קבוע: "את חמודה .אמא תמיד חוזרת. הכל בסדר.."
משחקים שמלמדים קביעות אובייקט (משחקי קוקו, לכסות חפץ עם מטפחת, או את הראש שלה או שלך..ולגלות מחדש), או לתת לה תמונה שלך ביד,יכולים גם לקצר את הדרך לרגיעה.

התייחסי ברוגע אבל בכבוד לחרדה שלה, והיא תעבור.

ל"מתחברת מבפנים"
(בן שנה שנזקק ונדבק לאמא )

נראה לי שהשאלה שלך איננה איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונידבק. נראה לי שאת מעולה בלעזור לו להירגע, לקחת על הידיים, להיות איתו קצת, לשחק קצת, ואז להושיב שוב בלול, עם צעצוע כל שהוא, לומר " אמא פה. אמא מבשלת.. תיכף אמא תבוא".. וחוזר חלילה.
השאלה שלך היא "מה קורה פה?" , "למה הוא מגיב ככה?" . "האם זה נורמטיבי?"
ובכן, זה לגמרי נורנטיבי. לילד בגילו אין שום יכולת לאמוד זמן. כשהוא עייף, משועמם, או זקוק למגע המרגיע שלך, 5 דקות מרגישות כמו נצח. אין לו גם יכולת לזכור את כל הפעמים שבהם היית איתו ושיחקת במשך היום. הוא מגיב לכל רגע ורגע. מאותת את צרכיו באותו רגע.
בנוסף, הוא נחשף לתחושה הלא כל כך נעימה של להיות רחוק מאמא, ולהרגיש פחות רגוע ונינוח. הוא מתחיל להיות מודע לכך שאמא באה והולכת, שאתם נפרדים, שלא כל רגע שהוא רוצה אותך את זמינה. זו למידה לא קלה לילד בגילו. לפעמים, כשהם מתחילים ללכת החוויה הזו מתחזקת. כל מה שהם רצו זה לתרגל הליכה. ופתאום הם מוצאים עצמם רחוק מאמא. גם יציאה למטפלת לשעות רבות מחזקת את החשש להתרחק מאמא, שמלווה בתחושות פיזיות לא נוחות.

השאלה השנייה שלך היא מה לעשות כשאת עייפה, או באמצע עבודת בית כלשהיא.
בגילו אין לו שום יכולת להבין מה זה אמא עסוקה או אמא עייפה. הניסיון מראה שאם תיגשי אליו כל פעם שהוא נעשה לא רגוע, תעזרי לו להירגע ולמצוא משהו לשחק בו ("להתחבר, להרגיע, ואז להציע") – מפעם לפעם טווחי הזמן שהוא רגוע ומשחק עם עצמו יתארכו. טווח הסיבולת לפרידה יגדל. את הרווחים את תגרפי בהמשך. לפעמים לשים את הלול בטווח ראיה יכול לעזור. כך גם לשיר לו ולדבר איתו ברכות מרחוק. ולפעמים רק "ידיים" יעזרו.
"ככה זה ילדים".

ל"יותר בקלות"
(בן 2.5 שמתחיל גמילה מחיתול)
הבן שלך כבר בגיל שמתאים לגמילה, וגם העונה חמה ונוחה.
אם הוא מוריד טיטול סימן שהוא מזהה מתי יש לו, ורוצה לגדול ולהתפנות כמו גדולים.
אם הוא מסכים ללכת לשירותים סימן שאין לו חששות, ושהוא סומך עליכם שתנחו אותו.
מה שהוא ואת עוד לא מבינים זה שמכיון שתמיד עשה בחיתול הוא עדיין לא יודע לסגור ולשחרר את הסוגרים כשהוא מעל השירותים.
על גמילה נאמר "לנסות זה להצליח". אם את רואה בפספוס כשלון גם הוא יפרש את זה ככה וימנע מהשירותים. אם משהו לא בא מיד ובקלות, זה לא סימן שאנחנו "לא בשלים" לעשותו. האם את מוותרת על לימוד של משהו, אם הוא לא בא בקלות? האם זה מה שאת רוצה שהוא ילמד?
כן, לדעתי עדיף להמשיך בגמילה. לומר לו "כל הכבוד" , "מי גדול", "מיום ליום תצליח", "מנסים מנסים ובסוף מצליחים".
כתבנו שוב ושוב בפוסטים בנושא ובתגובות שלל עצות וצעדים ברורים.
חזרי וקראי. הפעם מתוך נחישות לא לוותר.
בטוח שתצליחו.