הדפסה
אילו אפשר היה לפסוח על חופשת הפסח. שבועיים וחצי הילדים בחופש ואילו אנחנו בשעבוד: יש לנו עבודה, צריכים להספיק דברים, לנקות את הבית, להכין את החג. והם, פורקים כל עול ומתנערים מכל אחריות. למרות ההסברים הם מדלגים בין המחשב, הסמארטפון, הטלוויזיה, האקס בוקס, הפייסבוק, הווטס-אפ. מטעינים עצמם בעצבים ופורקים אותם זה על זה. בשנה שעברה זה הגיע למשבר ונגמר בהרבה יותר מאשר עשר מכות.
איך ממזערים את הלחץ והנזקים? למרות עומס המטלות וחוסר השגרה, כיצד מגייסים אותם לשמור על אוירה טובה?
עם ההורה, כמו עם מורה נהיגה, מתקיימים יחסים מיוחדים. ככל שהקשר עם ההורה יותר תקין – אהבתו בטוחה, השגחתו מובטחת, הדרכתו זמינה, הרגל שלו על הברקס יציבה –כך הילד מתיר לעצמו להתנסות, לטעות, לפאשל, להתבלבל, להתפנק, להתעקש.
דווקא כאשר היחס עם ההורים טוב ומספק ילדים מפקידים את האחריות לדברים החשובים בידי ההורים, מרשים לעצמם להיות יצריים ואגוצנטריים ולנהוג בחוסר אכפתיות. הם מעדיפים תענוג מידי על פני שביעות רצון עתידית ומשאירים לאם ללמד אותם להפיק הנאה גם משבח ואישור, מהשלמת משימות, מפתרון בעיות ומיחסים בין אישיים. הם בוחרים בסיפוק עצמי על פני הערכה עצמית ומניחים לאב לעודד אותם לבסס תפיסה עצמית חיובית בזכות היותם פעילים, בעלי יכולות וכישורים, שמתגברים על התסכולים שבדרך.
גיל ההתבגרות הוא יציאת מצריים שלהם. תהליכים פיזיולוגיים במוח נותנים רוח גבית ליכולות התכנון קדימה, דחיית הסיפוקים והוויסות העצמי. עד אז ילדים זקוקים להורים כדי לפתח יכולות אלו.
כשהם מתפרקים בחופשה זכרו שאין זה סימן שהם ילדים רעים, או שאתם הורים רעים. ככה זה ילדים. אילו הם היו נולדים, נעמדים מיד על הרגליים ותוך זמן קצר לומדים לדאוג לעצמם הם היו דומים יותר לעגל (או בעל חי יונק אחר) מאשר למין האנושי.
ראו בחופשה הזדמנות לפתח בהם גישה פרו אקטיבית – תכנון תכניות במחשבה תחילה, מראש, מתוך בחירה ושיקול דעת, וביצוען בעוד מועד ולא בבהילות, מתוך דחיפות, בעת משבר ובתנאים קשים.
שבו אתם יחד, או עם כל אחד לחוד. ידעו אותם בתוכניות שלכם לחופש. שתפו אותם במחשבות, ברגשות ובתחושות שלכם. נסו לשמוע את דעתם ולבדוק מה הם מרגישים. נסו לשכנע אותם לקבל יחד החלטה ולעמוד בה. (זה מתאים לכל ילד בבית הספר היסודי והלאה. וכמה שמקדימים הרי זה משובח).
כתבו יחד תקנון חופשה:
קמים יותר מאוחר והולכים לישון קצת יותר מאוחר.
לכעוס מותר. להכות אסור! (ילד: "זה לא פייר! למה למשה מותר?!").
ארוחת ערב משותפת שכוללת שיחה על היום שהיה ותכנון היום שיבוא.
כל יום עוזרים במשהו בהכנות לחג.
כדאי לקבוע פעמיים ביום שעה של דממת מסכים וטלפונים (כולל של ההורים) כדי לאחד חזרה את השורות ולהרגיע את הרוחות.
למרות כל התכנונים והתוכניות, יתכן ויקרה לכם מה שקרה לאב אחר.
אב לבנו המתבגר: "יום שלם עבר ולא עשית דבר.
אני ממש לא מרוצה מהתוצאה!".
מתבגר : "גם אני לא. אבל אני מרוצה מהתהליך".
צחוק, צחוק, אבל התהליך יותר חשוב מהתוצאה. לבני ישראל התהליך לקח ארבעים שנה. היו סבלנים. לילדיכם זה ייקח הרבה פחות.
כתבה מקסימה, תודה ! ראיתי לאחרונה תוכנית בטלביזיה שבה נומר להורים שרגש אשמה הינו רגש חיובי המאפשר לנו להיות הורים יותר טובים !?
ל"אשמה"
על המקרר בביתנו היה מגנט עם איור של פח אשפה וכיתוב: "האשמה לפח".
אשמה מאותתת לנו על קונפליקט פנימי: משהו שאנחנו עושים – אולי לא טוב לעשות. משהו שאנחנו אומרים- אולי לא טוב לומר. משהו שאנחנו חושבים- אולי לא נכון לחשוב. ממש כמו שכאב מאותת לנו שאנחנו, אולי, עושים משהו שיכול לפגוע בגוף אשמה מאותתת לנו שקורה משהו שאולי, אולי, יכול לפגוע בנפש.
אחרי שמקבלים את האיתות כדאי להפעיל חשיבה מאוזנת ואוביקטיבית ולא לפעול רק על פי רגשות האשמה.
האשמה היא לא יועץ טוב. רק איתות חשוב.
מה דעתך?