הדפסה
משהו קרה לבן שלנו ואנחנו לא מבינים מה. שום דבר חשוב בחייו לא השתנה. שום דבר דרמטי לא קרה. ובכל זאת השבועות האחרונים מתסכלים. כל מיני הרגלים והתנהגויות שכבר היו כאילו נעלמו. הוא חזר להציק, לנדנד, לא להצליח להעסיק את עצמו כפי שעשה בעבר. הרצון שלו להחליט ולקבוע מתנגש עם דרישות ושיגרה. זה מתחיל מיד בעוצמה , על זוטות, כמו סירוב ללבוש מה שמציעים לו, או להישאר לבד בחדר. או שהוא רוצה ללכת לחבר או לצאת לשחק בחוץ ולא משנה שחשוך או קר וגשום. זה כמו רעידת אדמה בדרגה 5 בסולם ריכטר, בלי התרעה מראש ועם רעשי משנה. הכי מתיש זה שהוא חזר להופיע אצלנו בלילות. האם יתכן שזה בגלל חילופי עונות? האם יש בזה איזה שהוא הגיון?
המעבר מקיץ לחורף צפוי ומוכר לנו ולא ניתפס על ידינו כשינוי משמעותי. ושוב, מה שמובן לנו לא מובן להם. ומה שמובן להם לא מובן לנו.
תארו לעצמכם שאתם עובדים על המחשב, ולפתע, ללא כול סיבה, המסך פחות מואר, הבטרייה מספיקה לפחות זמן, מהמחשב בוקעים כל מיני רעשים וקולות לא מוכרים, ריחות לא רגילים, וחלים שינויים בטמפרטורה שלו. משהו השתבש, והניסיון שלכם להחזיר את המצב לקדמותו עולה בתוהו. האם לא תדאגו? האם הגיוני שתילחצו? ילדים חווים באופן דומה חילופי עונות.
לפתע שיגרת היום משתנה. היום קצר. קמים בבוקר כשעדיין חושך. יש פחות אפשרות לפעילות. כבר אי אפשר לחזור הביתה ברגל דרך הפארק. מורכב יותר ללכת לחברים. יש פחות הזדמנויות לפריקה של עודפי אנרגיה.
יש הרבה דברים שהם רוצים ואי אפשר: לקנות ארטיק, להיכנס לשלוליות, לשחק במטריות או בכפתורים של התנור, להסתובב יחף ובעירום, ללבוש את החולצה עם סופרמן, או לפחות ללבוש בגדים קלים ולא מסורבלים ומגרדים. יש הרבה דברים חדשים שהם לא רוצים אבל בכל זאת קורים: להירטב בגשם, להקדים לחזור מהחבר, להיכנס למקלחת כשבחוץ קר, להצטנן, לנגב אף.
כולם צריכים לכייל את מנגנונים בגוף מחדש, אך כל ילד מגיב לשינויי העונות בדרך משלו. כשמנגנוני הוויסות לא בשלים קשה יותר להסתגל. מי שהיפר-רגיש נידרך יותר. מי שמבין היטב תקשורת לא מילולית קורא את הבעות הפנים של ההורים שאומרות "הכול בסדר" ונירגע. יש כאלה שמחליפים מידע חסר במידע שגוי. יורד גשם – אולי זה המבול. אולי ירד וירד ולא יפסיק לנצח. יש רעמים – אולי פרצה מלחמה ושכחו להודיע. כשאומרים שאפשר לקפוא מקור, למה הכוונה? אולי איזה מכשפה מקפיאה את העולם, כמו ב"אנה ואלזה". כשהגוף מאותת "ברח", ההיגיון ניזרק לפח.
על פי תאוריה קונספירטיבית ילדים הם טרוריסטים קטנים וההורים הקורבנות. הנשק האולטימטיבי שלהם הוא חסך שינה. זה נכון! מנגנון השינה מאוד רגיש לשינויים מכל הסוגים. שינויים באור ובחום משבשים הפרשת הורמונים שמשרים עלינו שינה. ברגע שנכבה האור נדלקות המחשבות הנודדות ועמן הרגישות השמיעתית. כשהשינה מתעכבת מזדרזים להגיע החששות מחושך, מגנבים, מהיום הבא.
בדרך כלל הקשיים חולפים הרבה, הרבה לפני שחולפת העונה. כדי שהעונה לא תחלוף לפני הקשיים, היו זמינים, סבלניים. הסבירו. הרגיעו.
אם הילד הוא הברק היו אתם כולא הברק, ההארקה שמחברת אותו חזרה לאדמה. אל תדאגו. הכול בסדר.
שלום לגוני, לשרי ולבלוג המקסים!
עברתי שבוע קצת מסעיר, גיליתי שילד אחר התעסק עם הבן שלי במלתחות של הבריכה. הוא ילד מדהים.דיברנו. שאלתי אותו אולי יותר מידי מה קרה. [מה? מה את צריכה לדעת?] מה הרגיש [זה בלבל אותי] ומה רצה לעשות או שיעשו.
טוב, עניין רציני ולא לבלוג. למחרת- אני מזכירה לו שלא יסתובב בשלוליות ויהיה רטוב כמו שחזר יום קודם. הוא סיפר שילדים מכיתה ג הפילו אותו לבוץ. [הוא ילד חזק ואמיץ מאוד] אני מתחילה לשאול: מה? למה? הוא מריח שאני קצת אומרת:'איך זה יכול להיות?' ואז אומר לי: אמא, אם היית שואלת אותי ומדברת איתי על זה [הבוץ] כמו על זה [הבריכה] כבר היית מבינה. שיעור רציני בהורות- לא?
התלהבתי ממנו [וכנראה שאני גם רוצה קצת הרגשה טובה אחרי מה שעבר]