הדפסה
מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.
מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?
ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.
על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם – לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").
באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:
ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"
העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות, מפחד. מי שלא מבין, מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע, מאפשרת לתודעה להתייצב.
בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.
איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
ואם נהיה רגועים – נרגיע.
לגוני שלום אני מאוד אוהבת את הפשטות ההיגיון, התמצות וההסבר המסכל והמוסבר.
אני תמיד נעזרת באופן אישי וכאמא
תמשיכו כך.
תודה
איזה בלוג מקסים…רק לדעתי הפחד חוזר לא כשנהיים זקנים אלא כשנהיים הורים…
שלום גוני,
לאחרונה אנחנו נתקלים עם בנינו בבעיה של איך להבין, איכשהו היא קשורה כנראה לאיך להסביר.
יש לנו ילד חמוד וחכם בן 3. הוא מרבה לשאול שאלות: הכובע הזה מצחיק, נכון? המוכר הלך עכשיו, נכון? זה השוטר של האוטובוס?
בקיצור, גלגלי הראש עובדים ללא הפסקה ואת רואה איך הילד מנסה להבין את העולים ואת מה שקורה ומה שזה אומר ועוד.
פחות אני מוטרדת אבל אשמח לשמוע את דעתך בעניין ה'נכון?' כשאני עונה לו כל הזמן לא מתפחת איזו תלות. [הנה, גם אני רוצה לדעת מה נכון…]
זה המון פעמים ביום. כאילו גם על דברים ידועים ומובנים. מה דעתך?
ועוד שאלה- לפעמים פספסנו את החלק הראשון של השאלה: '….., את מרשה?' עכשיו אנחנו צריכים לנחש? לתסכל? הילד לא קולט שלא שמענו. אם שואלים אותו 'מה אני מרשה?' הוא עונה בכעס:'את מרשה?', לא שמעתי מה שאלה' והוא: 'די! את מרשה?'
בעלי מצדד לענות לו על עיוור. ליזה ל אנראה נורמלי. הוד מעלתו יקלוט של אמבינים אותו לפעמים, גם אם עכשיו יבכה וירקע. אבל איך מתווכים לו את השאלה, את החלק שחסר לנו במידע?
תודה ושבת שלום
ל"נכון"
(ילד בן 3 שמרבה לשאול "נכון?" גם על דברים ידועים וברורים)
מה שברור לנו לא ברור להם. בגיל 3 עוד לא ברור להם שמה שהיה נכון אתמול נכון גם היום, שמה שהם חושבים שנכון גם אנחנו חושבים שזה נכון. אולי הבן זוכר מקרים שהוא חשב משהו ואתם אמרתם שזה לא נכון. אולי הוא פשוט מנסה להבין את משמעות המילה "נכון" על ידי בדיקה חוזרת, כפי שהוא שאל בעבר שוב ושוב "למה?" ו"מה זה?".
מה שברור להם לא ברור לנו. לו ברור שהוא ישאל וישאל עד שהוא יבין, ואז יעבור ללופ השאלות הבא, מבלי לפתח תלות. ברור לו גם שאתם מבינים אותו גם בלי שהוא יסביר. הרי ככה זה היה לפחות עד גיל שנתיים.
אתם יכולים לפעמים לענות לו על עיוור, לפעמים להתעכב ולהסביר לו שאתם לא מבינים.. בגיל 4 הוא יבין שאתם לא חושבים אותו דבר, לא רוצים אותו דבר, לא מרגישים אותו דבר.. זה בדיוק מה שהוא בודק ומתרגל כשהוא שואל "נכון?".
מה את אומרת? זה נכון?
תודה גוני,
אחרי שאני נהנית מהתשובה ומתמוגגת מעניין ומוסיף לראות את כל הזויות ואת הידע ההתפתחותי משתלב בתוכן.
יש כל הרבה תשובות נכונות.
ובכל אופן התשובה שלך מתישבת טוב.
היא תעזור לנו עם עצמינו ועם הילד.
בן השבע שלנו מפחד מכל מחלה, שיעול או עיטוש. כל דבר קטן יכול להביא לאסון גדול. הוא לא אומר את זה בגלוי אבל אולי הוא חושש שיקרה לו משהו רע.
איך מדברים עם ילד בן שבע על מחלות ומוות בלי להפחיד אותו יותר?
ל"איך מדברים"
(ילד בן 7 שמפחד ממחלות).
ילד בן שבע שפוחד ממחלות זקוק למידע והרגעה. יופי שאת מבינה את זה.
לפני שמתחילים להסביר לו כדאי לנסות לשער מניין החשש הזה מופיע. אולי זה פחד נורמטיבי לגיל אבל מדוע זה מופיע בצורה כזו? האם מישהו היה חולה לאחרונה או בעבר? האם הוא סבל ממחלות? האם מישהו בסביבתו מרבה להזהיר ולהתריע מפני מוות ומחלות? האם למישהו בסביבתו יש פחדים דומים? האם הוא ילד רגיש וזהיר באופיו? האם מישהו מההורים סבור שבקלות קורה משהו רע?
את ההסברים והמידע על מחלות לא כדאי שישמע ממי שבעצמו חרד (כשם שלא היינו רוצים שמי שמפחד לטבוע ילמד אותנו לשחות). החרדה מדבקת.
קיבעו זמן שבו אתם יכולים לשוחח. אמרי לו שהוא יכול לשאול אותך בזמן הזה כל שאלה שעולה בדעתו. נסי לברר ממה הוא חושב שאפשר למות. כבר פגשתי ילדים שפחדו שאפשר למות אם משתמשים בכוס שמישהו אחר שתה או אוכלים אוכל מהרצפה. הסבירי לו שמתים רק משלושה דברים: אם הלב, או הראות, או המוח מפסיקים לתפקד. וזה לא משהו שקורה כל כך בקלות. עזרי לו לראות שהסיכוי שזה יקרה כתוצאה משפעת, נפילה, ואפילו תאונה הוא לא גדול…
עצם ההזמנה לשוחח, הדיבור על הנושא עם מבוגר מקשיב ורגוע, והצמצום של סיבות המוות לשלושה דברים מרכזיים יכול להרגיע.
ואם זה לא עוזר כדאי לפנות ליעוץ. גם מפניה לעזרה לא מתים.