כואב הלב לזרוק משהו טוב

זה ממש לא נגמר בילדות. לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם.  מה יש להם עם זה? אצלנו אני זו שעושה את המיונים ושומרת שחלל  הבית  יהיה עמוס במידה שפויה. לביתי יש אוסף בובות מכובד שכבר סונן פעמיים. להפתעתי היא חוזרת מדי פעם לבובה שלא היתה בשימוש הרבה זמן. איך מלמדים אותה לשמור על הסדר ומתי מתחילים? האם בינתיים לא לסנן יותר מדי?

 אני מכירה עוד בן זוג (פרטי, שלי!) שאוסף שקיות. שאלתי אותו מדוע. הנה מספר הסברים: כואב הלב לזרוק משהו טוב שיכול להיות שמיש. המחשבה שיש מספיק שקיות לא זמינה באותו רגע. מחר תהינה עוד שקיות (ועיתונים, וקופסאות…) אז למה לזרוק אחת אחת כשאפשר הרבה יחד.בטבע הנטייה לאיסוף נועדה להבטיח הישרדות (אם מתייחסים אל אוסף השקיות כאל ביטוי תרבותי של הנטייה ללקט פירות ועלים זה פחות מרגיז). בימינו, עודף אגירה מאיים על השפיות. אין ברירה אלא להמיר את הנטיות הבסיסיות במיון וסידור שהן התנהגויות מורכבות, מודעות ורצוניות שנלמדות במהלך החיים. מיון צעצועים הוא צעד מוחשי ראשון בתהליכי מיון שאנו נדרשים לעשות כל החיים. הכנסת סדר בחפצים מובילה ליכולת להכניס סדר במחשבות. סידור הבית נותן הרגשה שהחיים יותר מסודרים ממה שהם.

ילד לא לומד לסדר לבד, זה תמיד קורה בנוכחות מישהו נוסף שמסדר. עד גיל ארבע פלוס מינוס ילדים מונעים, באופן לא מודע, מהכוונה לקבל סיפוק או להימנע מאי נעימות (גם זה לא ממש נגמר בילדות). איסוף צעצועים למיכלים זה הדבר הקרוב ביותר לנטייה הטבעית וזה מה שקל ביותר לעודד אותם לעשות. אם נוזפים  כדי שיסדרו האקט של להניח דברים במקומם מתקשר לתחושה לא נעימה והם ימנעו מלסדר. אם נותנים להם להתבונן כשמסדרים, מזמינים להצטרף, מלווים בהנחיות ברורות ומילים חיוביות ("קחי את הבובה ושימי על המדף", "את עשר"). סדר מתחבר עם קירבה ושיתוף. זו הסיבה שכשגדלים אחד הדברים המענגים ביותר הוא לראות מישהו אחר מסדר.

מאוחר יותר, רצונות ודחפים מתחברים לחשיבה רציונאלית והופכים חלק מיחסים חברתיים ("לכל דבר המקום שלו", "כדי למצוא אחר כך כדאי לסדר עכשיו", "אני אעזור לאחרים כפי שאחרים עוזרים לי").  לוקח זמן ותרגול רב עד שניצני ההתחשבות וההגינות הללו הופכים למחויבות אמיתית לכיבוד מוסכמות לרווחת העצמי והזולת. נדרשות הרבה חזרות עד שתבניות במוח מתייצבות והילד לומד לסדר על פי דפוס מוגדר ועקרונות חוזרים. בשביל זה המציאו את חג הפסח.בשביל שנתאמן.

קבעו זמן משותף לסידור. שימו מוזיקה ברקע. היו חיוביים. התלהבו. מיינו יחד את החפצים ל-3 ארגזים: אחד למסירה/זריקה, השני לאחסון ושלישי לשימוש. החליטו על הקריטריונים למיון מראש ("או שזה נחוץ או שזה בחוץ", "מה שנשכח-הולך לפח"). מה שבספק עולה לבוידם, משם הדרך החוצה יותר קצרה. עזרו להבין שלקנות עולה כסף, אבל לזרוק זה בחינם. כשמוותרים על הצעצועים הטובים שקשורים לפעם מפנים מקום לדברים המסקרנים של העתיד.

מה שלא בא מלידה, בא מלמידה. אם הבת שלך מתקשה ללמוד לסדר, התנחמי בכך שמישהו שיודע לסדר ומסרב, פחות מזיק ממישהו שלא יודע לסדר ומתעקש לעשות זאת.

עם הזמן היא תלמד, אולי בצבא.

בבקשה שתפו אותנו מה הפטנטים שלכם לעודד את ילדיכם לסדר גם להם, בוודאי, יש ערך סנטימנטלי אדיר.