הדפסה
הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור…) ואנחנו מרגישים אשמים. האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?
בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.
הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד… הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם – עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה – יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר – עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.
בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר. בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.
מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.
וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.
אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.
זה ממש לא נגמר בילדות – לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד אפילו משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם קשה להיפרד משקיות ניילון – מה יש להם עם זה?
אני זאת שעושה מיונים ושומרת על החלל הקטן של הבית עמוס במידה שפויה. אגב, לי קשה הכי להיפרד מהספרים – לכל אחד יש את ההקשר שלו, ההיסטוריה שלו בחיי האישיים. גם זה לצערי לא תמיד אפשרי וצריך להיפרד מחלק, ולקוות שיישארו הזיכרונות. לבת שלי יש כבר אוסף בובות מכובד,שכבר סונן פעמיים בעבר, ולהפתעתי היא מדי פעם חוזרת לבובה שלא הייתה בשימוש הרבה זמן, אז בינתיים אני לא מסננת יותר מדי ומשתדלת לשמור על הסדר…ואגב סדר – איך מלמדים ומתי מתחילים? מהאמא הלא מסודרת.
הנושא כל כך חשוב בעיני, הוא מגיע להרבה תחומים של פרידה מדברים ומזכרונות או ממשהו שמשקיעים בו. הילדה שלי רוצה שנשמור את כל הציורים שלה. (כמובן שכל יום מגיעים כמה מהגן…) הבן שלי שכבר בן 13, כשהוא מסדר את המגירה, הדרך היחידה שהוא מצליח להתפטר מדברים זה בלתת "פרסים" לאחיותיו ולמלא את המגירות שלהם, כך בטוח הדברים לא נזרקים.
ל"גברת שקיות"
(ממתי מתחילים ואיך מלמדים ילדים לשמור על סדר)
כל כך התלהבנו והזדהנו עם הסיפור על הבעל שאוסף שקיות שהקדשנו לזה פוסט שלם. וראה זה פלא, המחשב סרב להעלות אותו.. קואליציה של גברים! טיפה סבלנות וזה יסתדר.
מקוים שתאהבי את התשובה. בטוח שתחייכי.
ל"שומרת הזכרונות"
(אמא לילדים שמתקשים להפרד מצעצועים וציורים)
ילדה קטנה שרוצה לשמור על הציורים היא ילדה שמודעת להיותה אישיות ניפרדת והיא אוספת את חלקי העצמי שלה ציור לציור.
ילד שמעדיף להעביר את מה שהוא כבר גדל ממנו לאחיותיו מתקשה לבזבז משהו טוב. ככה הוא תופס שתי ציפורים במכה אחת: עכשיו גם אמא תניח לו וגם האחיות תהינה בעלות חוב!
ובכל זאת, שני הילדים יכולים ללמוד למיין (הפוסט הקרוב יעסוק בזה) את הצעצועים ואת הציורים, לכאלה ששומרים לזמן ארוך, כאלה ששמים בבוידאם..
מענין איזה פטנט הם ימצאו להתחמק ואיזה פטנט את תמצאי כדי לעודד אותם.
לשרי וגוני היקרים
אני רק רוצה להודות לכם על הכתיבה המדויקת והמעניינת שלכם! כל הכבוד!