הדפסה
בתי הקטנה דורשת מעצמה המון, והכול צריך להיות אצלה מושלם. היא מסרבת לשחק במשחקים שיש בהם מנצח ומפסיד. כשמביאים לה משחק חדש היא מתלהבת. אבל ברגע שהיא מתקשה קצת או מפסידה היא לא מוכנה לגעת בו שוב. בגן, כאשר היא נדרשת לצייר או להעתיק אותיות היא בעיקר מוחקת וזורקת. היא מריחה סיכוי לטעות ומיד מוותרת, מתרחקת מזה כמו מכיסא חשמלי.
האם ייתכן פרפקציוניזם בגיל כל כך צעיר? מדוע ? ואיך עוזרים להם?
הסקרנות לדעת, הרצון להצליח, להיות מהיר, חזק, מקורם בדחפים ראשונים. משחר האנושות אנחנו מתוכנתים גנטית לרוות עונג מהישג והצלחה ולא מטעות וכישלון. לעומת זאת, רתיעה מכישלון, הימנעות מטעויות או חשש להיחשף בחוסר ידע הינם תוצאה של חשיבה אנושית, מופשטת, משווה ומדרגת. נמר היוצא לריצת צייד אינו מדרג ומשווה את ריצתו לזו של אתמול או לזו של חברו. ציפור שיר אינה מתייסרת על ציוץ שגוי שיוצא מפיה. אנחנו כן.
פרפקציוניזם של הילדות הינו, בדרך כלל, התפתחותי וסתגלני. הוא שואב את כוחו מחשיבה ילדותית דיכוטומית של שחור לבן; מדימוי עצמי שמבוסס על תוצר קונקרטי ולא על התמודדות עם אתגר ( "מי שמצליח מוצלח". "או שמצליחים מיד, או שנכשלים לעד"). או האדרה של דמויות הזדהות ("נסיכים אמתיים קולעים לסל בזריקה הראשונה". "נסיכות אמתיות לא מתלבשות ככה"). הצורך לא לטעות או להופיע ככזה הינו ביטוי לקונפליקט בין משאלות פנימיות למושלמות לבין המגבלות האנושיות שלנו. קריעה של ציור וזריקתו לפח, בריחה מתחרות והימנעות ממשחקים מגינים על הילד מההכרה המאכזבת שאי אפשר להתנהל ללא כישלונות.
פרפקציוניזם של הילדות אינו דבר שלילי. הוא מעורר מוטיבציה, מדרבן להישגים, מלמד לעשות דברים ביסודיות, לפעול לפי סטנדרטים גבוהים ולא להתפשר על בינוניות. מנגד, שאיפה קיצונית להיות חסר פגמים, שמחוזקת על ידי ביקורתיות וציפיות גבוהות מהסביבה, עלולה להימשך לבגרות. רדיפת שלמות נוקשה שכזו עלולה להביא לאי סיפוק כרוני מהישגים, דחיית מחמאות, רתיעה מהתנסויות חדשות, עיסוק עודף במה אחרים חושבים , בקורת עצמית, שיפוטיות כלפי הסובבים שלא עומדים בסטנדרטים הגבוהים ולא מבינים את צרכיו. בסופו של דבר זה מוביל לבזבוז אנרגיה, להישגים נמוכים ולדימוי עצמי שברירי.
לילדים צעירים אין מושג מה זה להצליח, או כמה זמן ומאמץ נדרשים על מנת להצליח במשהו חדש. לנוכח ביקורת הם מרגישים כמו תלמיד נהיגה שנידרש לשלם קנס על כל טעות שעושה. הם זקוקים להורים רגועים שאוהבים אותם ומקבלים אותם בדיוק כמו שהם. הורים שמכוונים אותם לנסות יותר מאשר להצליח. ("לנסות זה להצליח. כל הכבוד שניסית!"). הורים שמסבירים שאנחנו לא אמורים לדעת מיד. אנחנו מנסים וטועים, מתבלבלים ונכשלים.. עד שיודעים.
לא פחות חשוב לתת מילים למה שהם מרגישים ולסנגר על עולמם הפנימי. ("את ילדה מקסימה שרוצה לצייר מקסים ושונאת כשזה לא מצליח". "אתה שונא להפסיד יותר מאשר אוהב לשחק"). רק אחר כך לנסות להרגיע ולמתן ציפיות ("לא נורא. זה קורה לכל אחד. גם אמא לא תמיד יודעת/ מצליחה/ מנצחת". "מיום ליום תעיז לנסות").
לפני למידה חדשה, או אתגר חדש אפשר לתווך להם: "בלי לרצות להיות הכי טוב, ובלי לפחד להיות הכי גרוע". "בלי לרצות שזה יהיה הכי קל ובלי לפחד שזה יהיה הכי קשה".
אם ההורה איננו בעצמו פרפקציוניסט, אם בגילו הוא כבר הבין שמעולם לא הייתה טעות גדולה יותר מהניסיון לא לטעות לעולם – זה בטוח יעבוד.
פוסטים נוספים בנושא: "אני לא יודע", "אני ידעתי קודם", "תחרות בין ילדים", "זו לא תחרות".
*פורסם לראשונה בעיתון ״בשבע״.
הבת שלי בכיתה א' כזו, וזה גורם לה להרבה עצבים ותסכול. היא יכולה לכתוב פעם אחר פעם את אותה אות. למחוק ולכתוב, למחוק ולכתוב. גם אם היא הייתה בסדר מהפעם הראשונה – משהו בה לדעתה עדיין לא מושלם. בסוף מרוב מחיקות, הדף ייקרע והיא תבכה או שהיא כבר מתרגזת ומתעצבנת בפעם המאה שהיא מוחקת ולא יכולה להמשיך. אף אחד לא מבקר אותה ואנחנו בעצמנו רחוקים מלהיות פרפקציוניסטים ואני אפילו לא יכולה להרגיע אותה בזה שהעיקר שהיא מנסה… כי האמת היא שהיא מצליחה, וזה עדיין לא מספיק לה.
ל"כזו"
(ילדה בכתא א' שבוכה ומתעצבנת על התוצרים שלה גם כשמצליחה)
אמא יקרה. כשאני קוראת את מה שעובר על בתך אני נדבקת מהתסכול והעצבנות שהיא חווה, ומתמלאת צער שזה מה שהיא חווה. משום מה הכתיבה לא נתפסת אצלה כמשהו חביב, שכדאי לרצות אותו, אבל עוד יותר חשוב זה ליהנות ממנו. משום מה היא לא מרגישה מספיק רגועה ובטוחה שהיא תצליח, שהכול בסדר, שאתם תעזרו ותשמחו עם כל דבר שתעשה. אולי יש מתח ותסכול אחרים בחייה שהיא פורקת בכתיבה.
האם ניסית לשבת לידה בהכנת השעורים, להיות סבלנית, חיובית ורגועה? כשהיא מתעצבנת, מתרגזת ובוכה רק להיות לידה ולהקשיב לה. לומר לה מדי פעם שאת אוהבת אותה ואת לידה אם היא רוצה את עזרתך. לתת מדי פעם הכרה להרגשת התסכול שלה שזה לא יצא כמו שהיא רצתה. לתמוך בה ולעודד אותה שאת בטוחה שהיא תצליח , מיום ליום, לאהוב את מה שיוצא לה ולא לכעוס כל כך כשזה לא קורה. לשאול אותה מה יכול לעזור לה. אולי לשאול אותה אם יש עוד דברים אחרים שלוחצים עליה ומעצבנים אותה. ופשוט להקשיב.
אני משוכנעת שאם היא תרגיש שאת אוהבת, אופטימית, רגועה וסבלנית לכל מה שעובר עליה היא תידבק ממך ותתמלא אופטימיות בעצמה.
ראשית, תודה רבה.
אנחנו מאוד נעזרים באתר שלכן.
ביתי בת החמש וחצי חווה תקופה קשה .אין לי דרך להגדיר את הדברים, אבל בתקופה האחרונה היא אומרת על עצמה "מסריחה". זה קורה בשעת ההשכבה בערב, על ציורים ויצירות ובעוד הזדמנויות.
שאלתי אותה בעבר אם יש מישהי בגן שאומרת לה כך. היא אמרה לי שיש שתי ילדות שאומרות לה כך…. (אני יודעת שלאחת מהן בוודאות יש התמודדות וקשיים ואיני מתרגשת מכך). בגן היא חזקה חברית ואהובה (לפי דבריה של הגננת)
אמרתי לה שעדיף לחשוב על עצמנו דרים טובים, והיא ילדה עם לב זהב ומלאה בכלכך הרבה טוב וחכמה. וכדאי שהיא תחשוב מה טוב בה וכמה היא טובה….
שאלתי ,מה עוד אני יכולה לעשות כדי שלא תחשוב על עצמה שלילי… ובנוסף מה לענות/להגיד כשהיא מדברת על עצמה לא יפה.
ל"לב זהב"
(בת 5.5 שאומרת על עצמה "מסריחה")
כדי להעריך אם התגובה של בתך מדאיגה או שהיא מתאימה לגיל צריך לדעת מה קורה בנוסף: כמה היא שמחה , מרוצה, מרגישה בטוחה ואהובה. או שמא חשופה לכעס, ביקורת ומתחים.
השאלה העיקרית היא לא מה לעשות כדי שזה לא יקרה אלא למה זה קורה.
התשובות שלך לבת מחממות את הלב ומראות על אכפתיות, יצירתיות ואהבה. אבל אף תשובה חד פעמית לא תעשה את העבודה.
המשיכי לדבר עמה על הדברים. במקום רק לגרש את המחשבות המדאיגות ולמהר להחליף אותן במחשבות טובות, תני להן הכרה ("את גדלה ואת שמה לב שלא כולם אוהבים אותך כמונו. זה לא נעים כשילדים אומרים לנו דברים כאלה. לפעמים אנחנו אומרים על עצמנו דברים לא יפים כדי ללמוד לא להיעלב מזה"). נסי לברר מה היא מרגישה, חושבת, זוכרת ומה גרם לה להרגיש "מסריחה" הפעם. הסבירי לה, כפי שכתבנו בפוסט, שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, בלי לטעות ובלי להיכשל, ושכל החברות יאהבו אותנו תמיד. ורק בסוף תציעי לה פתרונות. או שתפי אותה במחשבה : "את ילדה כל כך חכמה. מה את חושבת יכול לעזור לך להרגיש/ לחשוב אחרת.
כשהלב שלה יהיה מלא לא רק בזהב אלא גם באהבתך – אין סיכוי שהיא לא תאהב את עצמה כפי שהיא.
הבת שלי בת 6 (שלישית מתוך 4) עולה לכיתה א' מתוקה, כשרונית, גבוהה ומפותחת לגילה. רוב הזמן היא ילדה שמחה ומרוצה ששרה ורוקדת ומציירת ומציגה ומאוהבת בעצמה:) אבל בשנה האחרונה התחלנו לשים לב שהיא שמה דגש רב על המראה החיצוני שלה ושל סביבתה. מצד אחד זה משפיע על הבחירות שלה ליצירת קשרים חברתיים ומצד שני זה מעורר אצלה חששות מלעג מהחברה. בימים שהשיער או התסרוקת שלה לא בדיוק כמו שהיא רוצה שיהיו או שיש לה יובש על הפנים או שהיא שמה לב לבטנונת שלה שקצת בולטת היא לא רוצה ללכת לגן או לכל מקום אחר בחשש שיסתכלו עליה ויצחקו עליה. בנוסף, יש לה צליאק ובאירועים מחוץ לבית היא מתביישת לאכול את האוכל שלה שאינו מכיל גלוטן. בהזדמנויות שונות הסתכלנו וראינו וגם דיברנו על כך שכולם שונים ובכך מיוחדים. דיברנו על חשיבות התוך של הקנקן ופחות החיצוניות. וסיפרתי על חוויות אישיות של סיטואציות בהן שמחתי שלמדתי להכיר אנשים ולא התייחסתי למראה החיצוני וכו. כשהיא לא בתוך הסיטואציה היא מבינה ולפעמים אני שומעת אותה מייעצת לאחיותיה בכיוון הזה אבל בסיטואציה עצמה היא נצמדת אליי, מנסה להסתתר מאחוריי, מביעה חשש גדול ולפעמים בוכה מחרדה.
חשוב לציין שבחוויה שלה יש לה מעט חברות והיא מסרבת להפגש ולחזק קשרים עם הילדים שהיא לא מגדירה כ"החברות שלה". במהלך השנה, הגננת סיפרה שהיא אהודה מאוד בגן ואף נהגה לארגן פעילויות לקטנים בזמן חופשי בחצר. אשמח לעצה איך לעזור לה ברמה הרגשית ולא רק הקוגנטיבית בייחוד לקראת העלייה לכיתה א'…
תודה מראש,
נ.ב. אני נהנית לקרוא את הפוסטים השונים באתר. אוהבת את הגישה שלך. עוזרים לנו מאוד. תודה!
ל"מפותחת"
(בת 6 שהתחילה לחשוש מלעג על הופעה)
מה שכתבת מעורר יותר התפעלות מאשר חשש.
גם התפעלות מהראיה החדה שלך וההבנה לנפש הבת. גם התפעלות מההבנה של הבת שמקדימה את גילה. בתך, בנוסף על כשרון הציור, הריקוד והחוש האסתטי, גילתה שיש לה מחשבות על חברות שהתסרוקת או הבטן שלהן קצת שונות. מכך היא הסיקה שגם לאחרים יש בוודאי מחשבות עליה ועל איך שהיא נראית או יוצאת דופן. מכיון שזו רק התובנה בראשיתה היא מתאפיינת ב"מרכזיות מדומה"- כלומר כולם שמים לב אלי וחושבים עלי.
מצאי זמו לשיחת בת-אם. תני למה שקורה פשר חובי. אמרי לה שהיא גדלה והיא מתחילה לחשוב מה אחרים חושבים. וזה נהדר. כי ככה היא תבין יותר טוב אחרים. אבל מצד שני היא עדיין מתבלבלת וחושבת שהם יצחקו וילעגו לה, כשבעצם לא כל כך מהר צוחקים ולועגים. ולא כל כך שמים לב בדיוק לאיך הבטן או התסרוקת נראית. ובטוח שמיום ליום היא תלמד להבחין בין מציאות פנימית לחיצונית. אלו באמת מחשבות שלה, אבל זה לא באמת שילעגו ויצחקו עליה.
הגיבי ברוגע ומתוך בטחון שהתבונה של בתך תניב את מה שאת רוצה. היי סבלנית ואני בטוחה שזה יסתדר.