הדפסה
אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?
הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?
כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן…
הי גוני,
חלק מהשיחות הכי מעניינות עם הבת שלי, בת שנתיים ושמונה, קורות כשהיא קמה באמצע הלילה לשירותים..דוקא אז היא נזכרת בבהירות במשהו שסיפרו בגן, או משהו שהבהיל אותה…
והנה הגירסה שלה למשה בתיבה: "אמא שלו, יוכבד, שמה אותו בתיבה, ביאור, והיה לו מוצצי ובקבוקי, והיא שמה אותו במים…"
היי קרן
במשך היום אזורים במח שאחראים לשמור על איזון נפשי והפניית קשב לגירויים עדכניים חיוניים עוזרים להתמקד על מה שקורה, כאן ועכשיו ומה שיש לעשות. לפני השינה או באמצע הלילה, כשהגירויים החיצוניים נחלשים, מחשבות ורגשות שביום נדחקו הצידה עוברים את הסף ועולים לתודעה. פתאום מבצבצת לה הדאגה שמא למשה חסרו המוצץ והבקבוק כשהיה רחוק מאימו. ומי ייקח את משה בתיבה לשירותים בלילה? אישור של אמא שהכול בסדר ואין מה לדאוג ישרה עליה שוב שינה מתוקה. ביום אפשר לדבר על זה באריכות.
לילה טוב.
היי גוני
תודה רבה על התגובה, באמת מדהים כמה דאגות מעסיקות את הקטנטנים האלה, וכמה הם באמת זקוקים לנו..
ואגב, אני באמת לא מבינה למה כל כך יורדים לפרטים בנושאי החגים ובכלל למה כל כך מתעסקים בזה לאורך השנה. ולמה בגן טרום חובה שאני מכירה (לא של ביתי) הגננת מראה סרט בו מראים את בני ישראל מוכים בשוטים על ידי המצרים!!!
הי גוני,
אני גננת בגן לגילאי טרום חובה. פנתה אלי אמא לידה מגני, וסיפרה כי כאשר היא מספרת לביתה סיפורים לפני השינה ומשנה את קולה ע"פ הדמויות ביתה מתחילה לבכות , ואומרת כי היא כמו מכשפה וזה מפחייד אותה. האם שואלת מה ניתן לעשות ומדוע עולים הפחדים כאשר משנה את קולה?
שלום שרית
לפני השינה כשרמת הפעילות יורדת, והמח מתחיל לכבות את עצמו לאט לאט, הקושי להבחין בין דמיון ומציאות גדל. כאשר האמא משנה את הטון לטון דרמטי או מפחיד הילדה קולטת את המסר הרגשי, הלא מילולי,המבהיל.כל הכבוד לילדה שיודעת להסביר את עצמה במילים.הידד לגננת שעושה שרות כזה להורים.מסרי לאמא שתמנע מסיפורים מפחידים לפני השינה.נהגו בסיפורים כפי שכתבנו בבלוג .
הי גוני
יש לי תינוק מהמם, ניר. הוא בן ארבע עשרה חודש וכמו בן אדם קטו. מבין מצוין מה שאומרים לו. יודע מאיפה להביא מה, מה קשור לשבת או למיטה, חוויה להיות איתו.
הבעיה היא שלחוויה הזו נוסף בזמן האחרון עוד מימד: כשהוא לא מקבל משהו שרצה הוא משתולל כמעט כמו מתבגר. נניח סוגרים בעדו את הדלת שלא ייצא למדרגות, מורידים אותו מהידיים, או לוקחים לו משהו מסוכן. הוא זורק את הראש אחורה. אחר כך נשכב במחאה על הריצפה, חובט את הראש. היום קיבל מכה הגונה במצח.
קודם כל זה נראה לך מתאים לגיל?
האם ייתכן שהוא מרגיש לא מובן או שזו דרך לנסות להשיג עוד?
מה מתאים לייחס לילד בן שנה וחודשיים?
אני מקווה שלא מתפתח פה דפוס תשורת מלא כעס שאולי בלי לדעת אנחנו מזינים אותו?
אשמח מאוד לקבל את עזרתך החכמה.
אימא של ניר
לאמא של ניר
אני תוהה מדוע פירסמת שאלתך בפוסט הזה ולא באלו שעוסקים בשאלות דומות?
בבקשה קיראי בבלוגים על שבועות, דווקא ומודל המזגן (בחודש מאי)וראי אם הם עונים לך.
בגיל שנה הילד מתחיל לפתח מודעות וציפיה שרצונו יתמלא ולכן מופיע התסכול שלא היה קודם. מה שאתם רואים הוא תוצאה של ההתפתחות הזו. הוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול שעולה וזקוק לעזרתכם.
הכרה ברגשותיו,הרגעה,עידוד והנחיה ברורה או הצעת תחליף בתבנית חוזרת (כפי שכתבנו בבלוגים)תעזור.
לדוגמא:"אתה רוצה לצאת מהדלת…אי אפשר..לא נורא..
חיבוק נישוק..בסבלנות..אחר כך..בוא נשחק בנדנדה.."
הרגעי ובטוח שגם הוא ירגע. ספרי לנו מה קרה.
שלום גוני, שוב סיפורי פרעה ומצרים אבל גם לפני כן בני בן הכמעט ארבע לא מפסיק להציג ולשחק ולשתף את כולם בסיפור. הוא רוצה להיות פרעה, להתחפש לאחשוורוש, להיות רשע וכמעט כל היום להרוג ולנצח. ניסינו לצמצם את זמני המלחמות ללא הועיל. הוא משתף כל הזמן את המשפחה במלחמות, נצחונות, הרוגים וכו' הורג את כולנו… עשיתי כעצתך לספר ברוגע ובנינוחות את הסיפורים אבל אני מרגישה שהוא סוער ו כנראה גם פוחד. מה עוד אפשר לעשות?
ל"סוערת"
(בן 4 שמשחק במלחמות את הרשע)
בגיל ארבע מופיעה התענינות בתוקפנות. אם ילדים חשופים למציאות תוקפנית, תוקפנות מצד אחים, למידע, לסיפורים וסרטים בנושא התוקפנות מתעצמת. הם רוצים להיות חזקים וגיבורים ולפעמים מתבלבלים וחושבים שמי שרע הוא גם החזק. עיסוק עודף בתכנים תוקפניים נותן תחושה של כוח ועוצמה אבל גם מגביר את הפחדים מהתוקפנות שלו ושל אחרים.
טוב עשיתם שהגבלתם את העיסוק במלחמות וסיפרת את הסיפורים ברוגע ומתוך הבנה שזה סיפור שקרה מזמן וזה לא יכול לקרות היום. הציעי לו לחזור ולספר שוב ושוב (כמו שסיפרתם את מעשה בחמישה בלונים שוב ושוב). חזרי על ההרגעות שוב ושוב ("זה היה לפני המון זמן", "זה לא קורה שוב", "לא כל כך בקלות קורות מלחמות", "זה רק סיפורים"..). כדאי גם לשחק איתו בפליימוביל משחקי מלחמה, כדרך לשחרר את התוקפנות והרצון להלחם ולנצח בצורה משחקית. וגם כאן לחזור על האבחנה בין דמיון ומציאות ("זה רק משחק", "במשחק הכול אפשר", "איזה כיף להיות רשע ומפחיד בכאילו"" באמת , באמת, מי שרשע הוא לא חזק", "אבא/ השוטר הוא חזק והוא טוב"..).
אם אבא יכול לעשות איתו כל מיני דברים שיתנו לו תחושה של חזק ואמיץ, זה גם יכול לעזור לבטא את הרצון הטבעי הזה בצורות מקובלות תרבותית.
כמובן שזה תהליך ולא קורה ביום אחד.