הדפסה
בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.
הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?
הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together").
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז – זה לא לנצח.
רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! (עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה – ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר…). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח… לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").
התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.
מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.
הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם – סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.
אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.
הי,
הרגלתם אותנו לחשוב שדברים הם בכל אופן ברי שינוי גם לא בקיצוניות בלתי מתפשרת, לא?
יצא קצת בלתי מתפשר,הא?!
הרגל זה הרגל, ורוח בלתי מתפשרת נחוצה כדי להפנימו כמה שיותר מהר. אבל גם אנשים זה אנשים, ואפשר לרכוש הרגלים גם לא במאה אחוז. אני מעדיפה לשאוף למאה אחוז כדי שאגיע ל 75%. כמה אנשים או ילדים אנחנו מכירים שמצחצחים שיניים, מתקלחים כל יום, לא מאחרים, עושים פעילות גופנית, שומרים על תזונה, מכינים שעורי בית, ועוד ועוד במאה אחוז? יש בודאי גם כאלו, אני רק לא מכירה אותם. לפעמים אני קוראת עליהם בעיתונים (אבל לעיתונים לא כל כך אפשר להאמין…).
ובכל זאת, כמו שכתבנו, אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה יותר קל. זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד יתפשר במידה שמתאימה לו.
אנחנו מנסים להקנות לביתנו בת ה 3 ו3 חודשים הרגלים של בוקר. זה לא קל כי היא קמה עייפה ורוצה רק לראות טלויזיה בסלון..(מרשים לה כ 15-10 דקות לפני הגן) אז המצב הנוכחי הוא כזה – לעשות פיפי – היו ויכוחים אבל זה הסתדר תוך כמה שבועות, להתלבש – עשתה המון "הצגות" ועכשיו – אין תלונות, מה שנשאר הוא עניין הצחצוח – שכבר השתפר קצת, אבל חזר שוב להיות קשה ומתיש. את הטעם של המשחה היא אוהבת, ולא נראה לי שיש לה קושי עם תחושת המברשת בפה. ניסינו להתעקש, להיות איתה בחדר האמבטיה עד שתסכים. ניסינו להכריח, ניסינו בלהצחיק, ניסינו לדחות, ניסינו לחלק קצת אנחנו וקצת היא (כשהיא רוצה היא מצחצחת די יפה), ניסינו ביחד כדי להיות דוגמה, וכמובן שהתלוו הסברים וגם סנקציות (לא יהיה זמן לטלויזיה) . ניסינו יותר מדי? ובבוקר אין זמן. אז מה לעשות? להמשיך להתעקש ולקוות? סך הכל בדברים אחרים יותר קל, אז אני מזכירה את זה לעצמי ולבן זוגי…
קרן
לקרן
תודה על שאלתך. היא מדגימה כיצד, למרות שתהליכי ההתפתחות והלמידה דומים, כל ילד בכל שלב עובר אותם באופן קצת שונה.
בגיל הרך אנחנו לא רק מקנים הרגלים אלא גם מלמדים אותם. לכן, בהתחלה, יש צורך לפתות, להצחיק, להדגים, להתעקש, להכריח, להתפתל, להתפלל… כדי שהילד יסכים לצחצח שיניים.
בשנה הרביעית לחייהם ילדים מתחילים לבנות תאוריות ילדותיות על העולם ועל הוריהם. אחת ה"תאוריות" היא שאם הם יעשו הצגות, יבכו, יצעקו, ידחו, יתרגשו… ההורים, בסוף, יתיאשו (צריך להודות, לפעמים זה עובד). כשנראה לנו שמאחרי ההתנגדות לצחצח שינים מבצבצת כוונה שכזו ("כשהיא רוצה היא מצחצחת די יפה") – זה הזמן להפסיק לנסות יותר מדי. אחרי שלושה נסיונות מצידה לבטל את הגזירה הפסיקו את המשא ומתן. ("די. הרגל זה הרגל. חיבים!" ). אם מאד קשה לה אפשר להכיר בקושי שלה, להרגיע, לעודד, ולתת הנחיה ברורה ("אין לך חשק. זה לא כיף. אבל חייבים". "לא נורא. מיד נסיים". "מי מצליחה!, מי מתגברת כמו גדולה!". "קדימה, בואי אני אעזור". )בתבנית חוזרת. אין צורך לאיים. פשוט לא להסכים לשחק או לראות טלויזיה עד שלא ציחצחה. אם היא לא ציחצחה בבוקר, עדיין צריכה לצחצח כשחוזרת מהגן.
בגיל הזה לא נורא להתפשר לפעמים. גם הרגלים אינם צניחה חופשית. לא מוכרחים להצליח מיד.
ספרי לנו (זה לא הרגל ולכן לא חובה).
באמת מאד השתדלנו לא להכנס למלחמות או למשא ומתן אלא להתעקש ולהשאר איתה באמבטיה כאות לחשיבות הדבר בעינינו, וכמובן לא להרשות לראות טלויזיה לפני הצחצוח. (2 אלו עבדו יותר טוב מאמירות אסרטיביות בלבד). לרוב הצלחנו, פעמיים נשברנו, דוקא בימים האחרונים היא יותר מסכימה…פעם אחת גם הסברתי לה שמכיוון שלא צחצחה יש לה ריח קצת לא נעים מהפה ודוקא אז הלכה מיד לצחצח. בקיצור נשתדל להישאר רגועים ולזכור את כל האפשרויות "הטובות"-אולי נדפיס לנו ונתלה על המראה? 🙂
נזכרתי..וגם חיזוק בצורת סוכריית ויטמין C קטנה עזר קצת.
שלום!
אני צריכה עזרה עם הבת שלי בת 10 (ADD). כל בוקר אחרי שאני מצליחה להוציא אותה בזמן (או יותר נכון, לא בזמן) לבית ספר, בא לי לבכות!! להעיר אותה, שתתבלבש בזריזות (לפעמים יכול להמרח על גבי חצי שעה או יותר..) שתשים משקפיים, תוציא הפלטה מהפה, תזדרז לאכול……..! כבר ניסינו כל מיני מבצעים, שיתופי פעולה, להעביר אחריות (אם לא תצא בזמן תשאר באותו יום בבית – זה עובד לשבוע ואז..)קנינו לה כבר כל מיני שעוני מעוררים (שהיא בחרה..) אני מרגישה שכבר שום דבר לא עובד ובסופו של דבר אני שולחת אותה אחרי הרבה כעסים, הערות, איומים…הצילו!!!!!!!!!
ל"צריכה עזרה"
הכעס פורח – ההרגל בורח!
כעס, צעקות ואיומים לא מאפשרים למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לעשות". מתח והערות פוגעות לא רק שלא מועילים , אלא גם מוחקים למידה שכבר נירכשה. הילד עסוק לשמור על עצמו שלא יפגע ולא פנוי לקלוט את מה שההורה מנסה להקנות לו.
אף הורה לא כועס וצועק בכוונה תחילה. הוא מתפוצץ כי הסטרס מגיע לרמה כזו שהוא מרגיש שהוא מאבד את השליטה והשפיות. אבל בכל זאת: הכעס פורח – ההרגל בורח!
אם את יכולה לאסוף כח וסבלנות מצאי זמן, בערב, לפני השינה. הכיני עם בתך רשימה של רצף הפעולות שעליה לעשות בבוקר (תק'ל – תוכנית קבע לבוקר ).תלו אותה במקום גלוי עם אפשרות לסמן מה נעשה. שאלי אותה גם לדעתה: מה היא חושבת יעזור לה? לקום יותר מוקדם? שתזכירי לה? איזה סדר פעולות עדיף בעיניה?
חיזרו כל ערב על סדר הפעולות. בררו (בלי כעס ותוכחה) מה הקשה עליה בבוקר הקודם ומה יכול לעזור לה בבוקר הבא. הסבירי לה מה את מרגישה ומה את מצפה. ועודדי אותה שמיום ליום היא תצליח יותר.
כדי שהרגל יתבסס אצל ילדה כמוה יש צורך להמשיך בהקניה שכזו לפחות מספר חודשים. ככה זה!
לפעמים כדי להצליח ולהתמיד ההורים זקוקים למישהו שיבין אותם, יכוון ויחזק אותם. זה המקום לפנות לעזרה מקצועית .
מקווה שזה "יעבוד". אולי לא מיד, אבל אם תתמידו תראו שינוי.
הי גוני,
איך אני כאדם שמתקשה עם הרגלים יכול ללמד את הילד שלי הרגלים? למשל סידור החדר / המשחקים.
ל"מתקשה"
מי יאמן את המאמן? מי יתרגל את המתרגל?
באמת בעיה.
אני לא יודעת בן כמה הבן שלך, אבל אני בטוחה שעד היום עמדת בלא מעט משימות דומות: לימדת את הילד שלך לינוק למרות שלא ידעת להניק. לימדת אותו להירדם למרות שלך לא היו בעיות שינה, לימדת אותו לשים חיתול למרות שאת לא שמה חיתול. ואולי גם לימדת אותו להתקלח כל ערב ולצחצח שיניים למרות שלעצמך את לפעמים מוותרת.
צעדים קטנים ומדורגים, עקביות, ובלי ויתור עצמי – זוהי התמצית. חוץ מזה אפשר גם להיעזר בבעל או בסבתא ולהרשות לו לקחת דוגמא ממישהו אחר.
קראי גם את כל הפוסטים האחרים בנושא. אולי זה ייתן לך השראה. בטוח שזה יראה לך שאת לא לבד. אחד מהמאפיינים של תקופתנו הוא הבלגן בבתים שעולה יחד עם עודפי החפצים והציוד.
מי ייתן והשנה "יהיה בסדר" (תרתי משמע)!
שלום גוני,
הילד החכם שלנו [3.5] למד משהו בחיים, פתאום הוא מבין שלכוונה ולסיבה יש השפעה על הכללים והדרישות.
כשאנחנו קוראים לו לאיזו דרישה או כשהוא מבקש מאיתנו דבר הוא ממציא תירוצים בניסיונות השכנוע. התירוצים עדין לא מפותחים כמובן, אבל בטקטיקה הוא מנסה להשתמש.
אני אומרת לו למשל: בוא, תגמור לאכול. והוא עונה: 'אני מת, אני לא יכול'.
'עכשיו נכנסים לאמבטיה' והוא: 'אבל אסור לי, הרופא אמר ש….[כאן יכול להיות המשך חסר הגיון]
הוא מבקש ממני לצאת מהשירותים, ואחרי רגע:'את יודעת למה אמרתי לך לצאת? כי אני צריך שיהיה פה…'
אני משתדלת לומר לו: 'יהודה, אתה לא רוצה לישון, תגיד לאמא אני לא רוצה לישון/ אני רוצה שתצאי. אתה לא צריך להגיד סתם. לפעמים אמא מרשה ולפעמים לא'.
יש לציין שנראה שהוא מבין, אבל באופן כללי לא הייתי רוצה שיתרגל לתמרן.
ל"לא מתמרנת"
(בן 3.5 שמנסה לתמרן את הוריו)
הסירי דאגה מלבך. לפחות כרגע נראה שהוא פשוט מנסה ובודק איזה השפעה יש לסיבות ולתירוצים שלו על הסביבה. אולי הוא גם שומע הרבה (מדי?) הסברים ארוכים ומנסה לחקות את ההורים שהוא כל כך אוהב.
ובכלל, מה הסיכוי שהוא ילמד לתמרן אם כל פעם שהוא ממציא תרוץ הוא זוכה לדרשה שלמה..
בקיצור, יופי שאת מסבירה לו את הכוונות שלו ומזכירה שלא צריך להגיד סתם. אבל לא כל פעם. אפשר לקצר ופשוט לומר: "עכשיו לישון!"
דווקא כשאת מתפלמסת הילד החכם שלך רואה בזה סימן שאפשר לנסות לכופף את המציאות.