הדפסה
"אנונימי" אמר/ה:
יש לי שאלה מעניינת עליה עדיין לא ראיתי שנכתב.בתי בת שנתיים ושלושה חדשים. תמיד אהבה לאכול כל מה שהציעו לה ובלי גבול. בהתאם היא עלתה במשקל. אנחנו כהורים תמיד שמרנו עליה ולא נתנו ממתקים או דברים לא בריאים. מפריע לנו שהילדה כל הזמן מבקשת אוכל. עשינו לה סדר יום עם ארוחות קבועות. אבל, עדיין הילדה כל הזמן מדברת על אוכל (ולא על ממתקים אלא על מרק ולחם וכד') היא מתעוררת בבוקר ומיד מדברת על אוכל… הולכים לגינה והיא מיד רוצה לאכול ולא לשחק. כשהיא אוכלת היא נהנית מאוד ורגועה.עשינו את כל סוגי הבדיקות והכל תקין. איך אפשר לגרום לילדה להפסיק לחשוב/לדבר/לבקש אוכל כל הזמן???
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"כל הזמן"
מרגע שילדים מתחילים לינוק הם לומדים להירגע ולווסת את עצמם על ידי אוכל. בתחילת היניקה הם מתעוררים. כאשר הם שבעים ומלאים צונחת עליהם שלווה . (גם בבגרות, כשאנחנו רוצים להתעורר אנחנו שמים משהו קטן בפה. לעומת זאת בטן מלאה ותחושת שובע מפילים אותנו למיטה).
אצל ילדים קטנים ,כמו בתכם, הוויסות על ידי אכילה עדיין מאוד מרכזי ואין עדיין מספיק דרכי ויסות אחרות. האבחנה בין תחושת רעב ושובע לא ברורה להם. המושגים הללו לא קיימים בשפה שלהם. איך הם ידעו שהם שבעים אם הם לא ינסו לאכול עוד משהו?! האוכל הוא גם דרך לתקשר עם הסביבה, משחק ובילוי. והחברה כל כך נעימה!! לכן היא מרבה לאכול.
סיבה נוספת לאכילה מרובה בגיל הרך נעוצה במערכת התגמול וההנאה. יש לנו במוח אזור מיוחד שמאותת לנו כל פעם כשאנחנו עושים משהו שמתקשר עם עונג ותגמול. אותו אזור מאותת לנו גם שנהנינו מספיק ואפשר להפסיק. אצל אנשים/ ילדים שונים האזור הזה מעורר במידה שונה. ככל שהאזור הזה יותר פעיל אנחנו מקבלים רצון חזק, גדול, להרבה דברים. ביניהם גם אוכל.
בגיל הרך טבעי ונורמלי שהאזור הזה עדיין שואב את ההנאה מדברים בסיסיים כמו אוכל ולא יודע לעצור בצהוב. ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלה גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל הרבה כתינוק. עם הזמן העוצמות הללו יתועלו למטרות יותר נעלות. עם הזמן זה ייהפך לסקרנות, רצון לדעת, רצון ללמוד, רצון להצליח, שמחת חיים.עד שבתכם תגלה את אמריקה כדאי שתגלה מה זו אכילה רגועה ובמידה. המשיכו בהקניית הרגלי אכילה, כפי שאתם עושים וכמו שכתבנו בעבר. בדרך כלל להורים יותר קשה לומר את ה"די" מאשר לילדים לשמוע אותו.
אל תחששו להיות יותר ברורים. לשים קצת בצלחת. לומר "עוד קצת ודי". לומר "עכשיו גמרנו. אחר כך עוד". להפנות אותה לפעילות אחרת. לומר "גמרנו לאכול. עכשיו משחק/ סיפור /הולכים לגינה". אם היא מדברת על אוכל בגינה, אשרו ששמעתם והוסיפו "שמעתי, אבל עכשיו משחקים ולא מדברים על אוכל". תנו לה ירקות חתוכים ופרי כשהיא רוצה לנשנש. הציעו לה הרבה לשתות ואפשרו להירגע עם מוצץ, במידה והיא מוצצת.בקיצור, לא הייתי דואגת מאכילת יתר של בת שנתיים. להפך, זו ברכה. אם אין לה סיבות ללחץ ומתח (שהיא, אולי, מרגיעה באכילה) אין לכם סיבה להיות בלחץ ומתח מהאכילה שלה.
אצלנו קורה משהו דומה.
גם הקטנה שלנו, בת 4.5, נהנית מאוד מאוכל. נהנית מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך,לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי. היא נמשכת לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק באוכל, לכן נתנו לה. לפעמים יש לנו פחות סבלנות ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה וגם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.
מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?
ל"נמשכת"
(בת 4 וחצי שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).
קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.
שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?
נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים)מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות. איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .
ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לשחק קצת עם האוכל, במקום אחר/ על השיש. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת.
כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל (אל תכניס את ארגז החול לפה!")אפשר ללמד אותה שאוכל זה לא משחק. בתאבון.
שלום לפונה. רציתי לדעת האם הדחף לאוכל התמתן? אני נמצאת באותה הנקודה עם הקטנטן שלי שחי וחווה אוכל כל הזמן. הוא רואה אוכל ועוזב הכל. עם את, הוא לא אוכל הכל…הוא ממש רודף אחרי אוכל בגינה ובמשחקי אחהצ עם חברים למרות שתמיד תמיד אני מביאה לו נישנושים…
ל"מתמתנת"
אני, גוני, עונה לך במקום הפונה. הסיכוי שהיא תראה את שאלתך מאוד קטן. יש אפשרות בבלוג לקבל למייל את כל השאלות והתגובות אבל רק מעטים שמו לב לאפשרות זו.
החשש שלך שהקטנטן ימשיך לרצות לאכול כל הזמן , בלי הפסקה, ובאופן לא מווסת בגלל שהוא נוהג כך כיום דומה לחשש שהוא ימשיך לרדוף אחריך ולרצות את נוכחותך לצידו כל העת, כפי שהוא זקוק לך עכשיו. שני הדפוסים הללו ילכו ויתמתנו והוא יפתח הרגלים והתנהגות יותר רציונלית ומאוזנת בשני התחומים.
באמת, בראשית החיים יש זיהוי בין מזון לנותן המזון. קשר טוב עם האם מתבטא לא פעם באהבה גדולה לאוכל שהיא מגישה ולחטיפים שהיא תמיד מביאה. עם הזמן, עם החינוך ועם ההרגלים ההוא יתחיל לאכול לפי הצורך, הרעב ומה שבריא או נהוג. אם את מעוניינת לעזור לו בתהליך אולי כדאי לך לוותר על החטיפים כשהולכים לגינה. ככה הוא יוכל להתפנות למשחק ולחברים. להיות פחות תלוי באוכל וגם בך.
מה דעתך?