הדפסה
הבן שלנו חוזר, לפעמים, מהגן במצב רוח רע אבל אינו מספר מה עבר עליו. אם אנחנו לוחצים הוא מדבר על הצקות. כשמנסים לברר איתו מה קרה הוא אינו זוכר ואינו יודע לפרט. ניסינו לקבל מידע מהגננת אבל לטענתה לא היו דברים מעולם, ולדעתה אולי הוא עושה מאירוע פעוט עניין גדול. אנחנו מאמינים לגננת אבל עדיין לחוצים. חשוב לנו שהוא ילמד לספר על חוויותיו, לתת מילים לרגשותיו. אנחנו שואבים הרבה קירבה משיחה משותפת ולא רוצים שהוא ייסגר בפנינו.
איך גורמים לו להיפתח?
זיכרון של חוויות שעברו עיבוד מילולי ונשמרו בשלמותן כולל ההתרחשויות, הפרטים, הרגשות- איננו דבר של מה בכך. היכולת לזכור תלויה בהבשלה של אזורים רבים במוח, בהתפתחות השפה, במוטיבציה של הילד לזכור ובהבנה שלו מה חשוב לזכור.
עד גיל 3 הילד תלוי במבוגר שיתווך ויזכור עבורו מידע חשוב. אפילו בגיל 5- 6 הרבה ילדים מתקשים עדיין לזכור אירועים שקרו בצורה מסודרת, מגובשת ובאופן אובייקטיבי. לחץ מוגבר חוסם את תהליך ההצפנה במוח ומכביד על הזכירה של פרטי האירוע. ילד שבכה בגן ושמר את זיכרון הבכי עד שאמא תגיע – לא תמיד יזכור על מה היה הבכי.
רוב ההורים מנסים לקשור שיחה על מה שקרה בגן בדרך הביתה. בעיתוי הזה, מה שהילד רוצה זה לשכוח מהגן ולדבר רק על הבית.
ילדים מתקשים להאמין שיש משהו שהמבוגר לא יודע. הם מצפים שהוריהם יבינו אותם גם בלי שידברו ובמיוחד כשקשה להם. לפעמים, הם כלל אינם מעוניינים לזכור חוויות לא נעימות. ההיזכרות כמוה כהישנות של מה שקרה. הם מנסים לשכוח את מה שאנחנו מתאמצים להזכיר להם.
דחו את השיחה על מה שקרה בגן לזמן המתאים, כשבנכם מרגיש רגוע ובטוח בקרבתכם ופנוי לדבר. נוהג קבוע של שיחה בארוחה או לפני השינה יכול להתאים. עודדו את הילד לספר מה קרה היום. עזרו לו להיזכר על ידי רמזים מסדר היום בגן ("מה עשית בבוקר?", "ואחר כך"…, "עם מי שיחקת בחצר?", "ממה נהנית היום בגן?", "האם קרה משהו מרגיז?"….). אזנו בין זיכרונות טובים לבין רגעים קשים. שתפו אותו בזיכרונות שלכם מהיום שחלף, ואל תשכחו להודות לו בסוף ("תודה שסיפרת לנו…", "היה לנו חשוב לשמוע…").
באמת שמתי לב שהבן שלי מדבר על החוויות מהגן רק כמה שעות אחרי שבילה איתי והיה בטוח שאני נשארת איתו. בימים שאני לחוצה, מגיעה מאוחר או סתם מתזזת בין כל המטלות והילדים אני מחמיצה אצ סיפור חוויותיו מהיום שעבר. דרך הסיפורים שלו אני מכירה אותו, את הגן, את ההתמודדויות שלו וגם את הדרך לחזק אותו ולעזור כשצריך.
איזה כיף של אתר. רק בקשה אחת: שהכתב יהיה יותר כהה אם אפשר. תודה
הי גוני,
חלק מהשיחות הכי מעניינות עם הבת שלי, בת שנתיים ושמונה, קורות כשהיא קמה באמצע הלילה לשירותים..דוקא אז היא נזכרת בבהירות במשהו שסיפרו בגן, או משהו שהבהיל אותה…
והנה הגירסה שלה למשה בתיבה: "אמא שלו, יוכבד, שמה אותו בתיבה, ביאור, והיה לו מוצצי ובקבוקי, והיא שמה אותו במים…"
ואגב – שאלה לגבי מוצץ – היא מוצצת אצבע מתמיד – כשהיא נחה או נרדמת. שנה שעברה בגן היה לה גם מוצץ (כי לכולם היה), הפסקנו עם זה בקיץ והיא לא ביקשה יותר, ובזמן האחרון כבר כפעמיים -שלוש היא ביקשה מוצץ. אתמול למשל היא ראתה תינוקת עם מוצץ וביקשה, ואפילו אמרה שהיא כועסת עלי (כי אין לה מוצץ). האם לתת לה מוצץ מדי פעם בבית / בגן? היא מאד ילדה של הרגלים – כל הרגל הוא לטווח ארוך אז אני חוששת קצת (גם למצב השיניים). היא גם אוהבת לשחק לפעמים בחיתול (כבר גמולה כמה חודשים) ועם זה אין לי בעיה..
היי קרן,
תודה ששלחת את השאלה לבלוג ולא למייל.
בגלל הפסח לא התפננו לענות. בקרוב נעלה פוסט בנושא מוצץ (הגיעו אלינו עוד כמה שאלות בנושא למייל).
לגבי הגירסא של בתך למשה בתיבה, בדיוק העלינו פוסט בנושא ואולי תמצאי אותו מעניין.
הרשינו לעצמינו לצטט חלק מתגובתך שם ולענות כבר בפוסט החדש.
תודה,
שרי וגוני.
גוני, שוב תודה על הפניית הזרקור לנושא חשוב ורלוונטי.
אצלנו בבית יש נוהג שבזמן ארוחת הצהריים כל אחד מספר משהו אחד כיף/שמח/נחמד שקרה היום, ומשהו אחד מצער/מעצבן. לא תמיד לכולם יש סיפור או חשק לספר, אבל המסר הוא שהשיתוף וההקשבה חשובים למשפחה שלנו.
ליעל
תודה על התזכורת.
ילדים ,בדרך כלל, מתעניינים לשמוע מה קרה לאחרים. זה גם עוזר להם לשלוף את הזיכרונות שלהם. לפעמים הם מתלהבים כשמנסים לנחש מה היה להם, ואז נסחפים לספר.
אצלכם לא רק שנוהגים לספר מה קרה היום . גם נוהגים לאכול צהרים ביחד. וזה לא דבר של מה בכך.
שלום גוני תודה על הבלוג-
רציתי להתייעץ לגבי הבן שלי בן 7.5 , בכיתה ב'- לא בדיוק הסיפור של הבלוג הזה אבל קצת מזכיר.
ילד רגיש מאוד, ביישן, חכם, מושפע מאוד מסטרס.
עם יכולות גבוהות להביע את רגשותיו ומחשבותיו לפעמים ("אמא יש לי חששות, אני יודע שזה לא הגיוני אבל אני חושב את זה"). ולפעמים ממש לא מצליח להביע.
בביה"ס חש סטרס, למרות ביה"ס יחסית אלטרנטיבי וקשוב לילדים. לא יודעים על ארוע חריג חלילה.
בשבועות האחרונים יומיומית מתלונן שלא מרגיש טוב, "מה אתה מרגיש?"
" לא יודע"
לפעמים יכול קצת לענות על השאלה "בגוף, במחשבות או בלב?"
"כואב הראש/כואב הבטן/ לחוץ/ עצוב ולא יודע למה".(לא יודעת אם זאת שאלה 'טובה' אבל מנסה נורא להבין אותו יותר)
מרגישים שהוא במצוקה, נשמח להארותייך.
ל"במצוקה"
(בן 7.5 שמבטא מצוקה ולא ברור על מה)
ילד רגיש ונבון להורים רגישים ונבונים שמנסים להבינו. מה עוד צריך לבקש?
כשהוא מצליח לתת ביטוי להרגשותיו ומחשבותיו סימן שהסטרס בעוצמה לא גבוהה והיכולות לחשוב ולתת למילים להרגשות זמינות. כשהלחץ עולה היכולת לתת ביטוי למה שמרגישים קורסת. בכל מקרה אתם מתארים מצב שהוא זקוק לכם כדי להבין מה עובר עליו.
הוא מזכיר חששות לא הגיוניים. מהם החששות הללו? גם אם אנחנו מזהים שחשש הוא לא הגיוני, הוא עדיין ממשיך להציק לנו. הגיון ורגש מעובדים במוח ברשתות נפרדות, וזו של הרגש קדומה ועצמתית יותר מזו של ההיגיון. יתכן שבגלל שהוא מודע לכך שזה לא הגיוני הוא לא מרחיב על כך את הדיבור. אבל זה ממשיך להציק לו מתחת לפני השטח ולקבל ביטוי גופני במקום מילולי.
אם אני מנסה לנחש, הייתי משערת שהוא חושש לכם כשהוא רחוק מכם, בבית הספר. אולי יקרה לו משהו? אולי יקרה לכם משהו? אולי הוא יישאר לבד? אולי תאחרו לאסוף אותו?
בכל מקרה, מצאו זמן קבוע ביום. הסבירו לו שכאשר רחוקים מאבא ואמא מרגישים פחות מוגנים ורגועים ועולים כל מיני חששות. גם כאלה לא הגיוניים. נסו לברר אם היו לו כאלה היום. מה הם היו. הזמינו אותו לשתף אותכם בחששותיו, גם אם הם לא הגיוניים. שוב ושוב. כי רק ככה הם יעברו, לאט לאט.
קראו את הפוסטים על קשיי פרידה ואת המלצותיי. גם אם זה ניראה לפעמים ילדותי, יש ילדים שהצליחו להצניע את קשיי הפרידה בגיל צעיר או לא פתרו אותם עד הסוף, וזקוקים להמשך תמיכה בנושא.
תודה רבה על מה שכתבת, אנחנו חושבים שהכיוון שלך על קשיי פרידה יכול בהחלט לקלוע, מאד ילד של אמא, צמוד וצריך בית. יכול להיות שזה עולה פתאום דווקא כחלק מהתפתחות בתוך קונפליקט של גדילה- פתאום גדל, הולך לבד לחוגים, מסתובב לבד על האופניים. דברים שהרגשנו כמעצימים ושהוא שמח בהם.
כלומר יכול להיות שזה לא בעיה? אלא רגרסיה קטנה בתוך קפיצת גדילה?
כי אנחנו ישבנו דווקא שיכול להיות שצריך פה כבר איזו עזרה מקצועית, חשבנו על טיפול באומנות. למרות שהנטיה שלי תמיד היא לעבוד כהורים אבל הרגשנו שאולי יש משהו יותר, שהוא מבקש עזרה.
המצב שתיארתי ארך כמה שבועות, ופתאום חלף, הרגשנו שהוא חזר לנוכחות, כאילו יצא מאיזה דיכאון. שמחנו. וכמה ימים אח"כ הופיע 'טיק' ( מידי פעם גלגול של העיניים למעלה ופתיחת פה).
ל"במצוקה"
(בן 7.5 בלחץ , עם חשש לטיקים)
הבנתי שתשובתי הרגיעה אותכם. אבל האם עשיתם עימו שיחות? האם עודדתם אותו לתת ביטוי לחששותיו במילים, ובתוך קשר חם וטוב עמכם?
היציאה שלו לעצמאות ולעולם הרחב עלולה לעורר כל מיני פחדים (לפגוש גנבים/ פיגוע/ אנשים רעים..) וגם יכולה לחשוף אותו למצבים מעוררי סטרס אמיתיים.
חשוב שתהיו עם יד על הדופק.
תנועות של גלגול עיניים ופתיחת פה יכולות להיות ביטוי לניסיון לגרש ולהתנתק ממחשבות לא רצויות. ואולי עוד דברים. אם אתם חושבים שאולי דרושה לכם ולו עזרה, כדאי שתפנו לעזרה. אבל אל תוותרו על שיחות נפש שיעזרו לו לתת ביטוי למה שעובר עליו, לא להרגיש לבד עם זה, וללמוד לבוא אליכם עם המצוקות שלו, גם אם הן נראות לו לא הגיוניות.
תודה רבה, כן אנחנו משוחחים עמו הרבה, הוא הילד המשתחנ"ש שלנו ( תענוג להורים חופרים…), הוא ילד שיכול מאוד להביע בעומק ודיוק מפתיעים לגילו וגם יכול להאלם דום "לא יודע".
חידדת בתשובתך הקודמת את הדבר הנכון לדבר איתו בזמנים רגועים ובטוחים וכך לאפשר עיבוד והבעה ולא ללחוץ עליו לדבר כשהוא במצוקה ולא מצליח לבטא.
אנחנו חושבים שכן נפנה לייעוץ לגביו, סה"כ נראה שהגל עבר כרגע, אבל נראה שהוא נוטה להצפות כאלה ואולי אפשר כן לעזור לו הגלובאלי ולא סביב משבר.
תודה רבה