הדפסה
באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.
מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש?
הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.
מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא…” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי… אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע – להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.
קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.
העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.
הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.
אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.
עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות – כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.
אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.
מה עדיף ?
האם קריאת ספרים מעודדת התפתחות קשב?
ל"קוראת הספרים"
קריאת ספרים מחייבת גיוס של קשב מכוון ומודע ומעוררת רשת ענפה של איזורים במוח שעוסקים בזיהוי של האותיות, זיהוי של הצליל של האותיות, חיבור הצלילים למילה, מתן משמעות למילה ולמישפט, קישור הרעיון לידע קודם.. ועוד, ועוד. בנוסף כשקוראים צריך לא לשים לב לגרויים אחרים מסביב ולהתרכז בדפי הספר גם אם הם פחות מושכים מגרויים אחרים בסביבה.
הילדים שלי קראו את הפוסט וניזכרו כיצד, כשהיו קטנים, אמרתי להם :"די לרבוץ מול הטלוויזיה! אם אין לכם מה לעשות אני יכולה למצוא לכם מה לעשות. אם אתם עייפים אתם יכולים לקרוא או לישון. אפילו שינה מיטיבה עם הקשב, וספרים יותר מהכל!"
מצוין, אז אני הולכת לישון… 😉
באמת תהיתי, כי זה נראה לי יותר פאסיבי מאשר ליצור (ציור, כתיבת שיר וכו') מכיוון שהרעיונות באים סה"כ מהספר ולא ממני.
הבן שלנו (7) מסרב לשחק במשחקי קופסא. כשהוא מקבל מתנה הוא מוכן לבדוק במה העניין. אבל אחרי כמה דקות הוא כבר לא אתנו. אחרי שהקופסא ניפתחה והוא ראה במה מדובר זה כבר לא מעניין אותו. האם זה מראה על קשיים בקשב?
ל"בודקת במה העניין"
(ילד בן 7 שלא מתמיד במשחקי קופסא)
כדי להסיק על בעיה בקשב צריך שיהיו סימנים רבים, קושי להתמיד ולהתרכז בדברים רבים ובדרך כלל גם תלונות מהמסגרת החינוכית שם הילד צריך לשבת הרבה זמן, להקשיב לדברים שלא תמיד מענינים אותו, לעשות שעורים ולמלא משימות באיטיות וללא אימפולסיביות.. ועוד.
מה שברור, משחקי קופסא מצויינים כדי לשדרג קשב. הם דורשים ריכוז, ציות לכללים, פעולה על פי שיקול דעת ולא רק פעולות ספונטאניות. כשהמשחק חדש והסקרנות גדולה יותר קל להפנות קשב כי הגרוי אטרקטיבי. ברגע שהחידוש חולף כל סרט או משחק מחשב יותר מושך. וכך גם דברים אהובים אחרים. אז נעשה יותר קשה להתמיד במשחק.
להמנעות ממשחקי קופסא יכולות להיות גם סיבות נוספות: המשחק מורכב מידי, חשש מכשלון, חוסר הבנה והנאה מנצחון ותחרות, אחים גדולים שמשתלטים ומתחרים, קושי עם חוקים וכללים.. וכו'.
כדי שילד ישחק במשחקי קופסא הוא זקוק לראות מבוגר שמשחק ונהנה. הזמיני את בנך לשחק איתך. האריכי בהדרגה את זמן המשחק על ידי שאת משחקת עוד קצת וממלילה מה שקורה, נהנית בקול. חיזרי לאותו משחק שוב ושוב. שאלי אותו אם הוא רוצה לנצח ותני לו לחוות ניצחון.
עלי והצליחי.
כתבה מעניינת בynet – מביאה מחקר אמריקאי שמראה שצפיה ב"בוב ספוג" – קומיקס ילדים תזזיתי, מזיקה לריכוז ולקשב!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4127162,00.html
אבא של נוני
לאבא של נוני
תודה על הכתבה המענינת.
נשמח לעוד.
שלום גוני, תעני לי מהר, מה אכפת לך!
יש לי ילד מלא אנרגיה בן 4 וחצי. כשהוא רוצה משהו [לקבל משחק במתנה, לאכול ממתק, להתלבש אחכ, לרדת לגינה, לא ללכת לישון]- משהו שהוא מבקש ולא מקבל הוא מתחיל בתחנוני/ בתביעת 'מה אכפת לך?' זה מתחיל בשאלה, ממשיך ליבבה ולכעס ועצבנות.
מה כדאי לענות? לעשות?
ברתי בנחת שהוא רוצה ואכפת לי ממנו ובכל אופן אי אפשר. אבל ה'מה אכפת לך' מתגלש ברגע לכעס גדול. בערך כך: מה דעתך? נו! מכפת לך לענות !!
ל"אכפת לי"
(בן 4.5 שמתקשה להשלים כשמסרבים לו)
יותר מהקושי לקבל שמסרבים לו (לקבל ממתק, לרדת לגינה, לא ללכת לישון) קשה לו להבין ולהשלים עם המודעות המחלחלת (גם מעוררת חלחלה) שהוא ואימא לא חולקים אותם רצונות, מחשבות ורגשות. מבחינתו זה כמעט כמו לגלות שאת ובעלך לא חולקים אותה דעה פוליטית או אותם ערכים והעדפות.
ילד אחד התקשה להשלים שאמא שלו לא אוהבת חיות כמוהו. כשהיא סירבה להכניס כלב הביתה הוא בכה: "מה אכפת לך?! תגידי שאת אוהבת כלב , כמוני". לפעמים הם סבורים שאם המבוגר לא אוהב מה שהם אוהבים הוא לא אוהב אותם. אם הוא לא רוצה אותם דברים שהם רוצים הוא לא רוצה אותם.
אם חושבים על זה, זה לא כל כך מוזר. כמו בעל שחושב שאשתו לא אוהבת אותו כי היא לא אוהבת את האוכל שהוא אוהב ולא מכינה אותו. או אשה שחושבת שבן זוגה לא רוצה אותה כי הוא לא רוצה לצאת לבלות, כמוה.
נסי להסביר לו בזמנים ניטרליים ולא בזמן שהוא רוצה מאוד משהו ולאט לאט הוא יבין.
איזה כיף לגלות פוסטים שעוד לא קראתי וכל כך מאירים באור ברור את הנפש שלנו ושל הילד שלנו…תודה גוני