הדפסה
הבן שלנו מתנהג נורא. הוא מתלבש בחוסר טעם, מדבר בזלזול, מזניח את הלימודים ולא לוקח אחריות. ההיגיינה האישית שלו בזבל והזבל שלו בכל מקום. כשהוא מגיע הביתה הוא ננעל בחדרו, מתביית על הפייסבוק , מתכתב עם חברים שאינו מכיר. הוא שומע מוזיקה בקולי קולות. האוזניות הפכו לחלק בלתי נפרד ממבנה האוזן שלו. אולי בגלל זה הוא מסרב להתרחץ.
האם ההתבגרות כבר כאן? מדוע זה קורה? כיצד נערכים לבאות?
מי שמתלבש, מדבר, מתנהג ומריח כמו מתבגר והוא כבן 12 ומעלה – הוא מתבגר! קחו אויר! זה נהיה עוד יותר גרוע לפני שזה נהיה שוב טוב.
סביב גיל 12, עם הכניסה של הורמוני ההתבגרות למחזור הדם, מתחיל תהליך של שיפוץ מאסיבי במוח. מצד אחד ההורמונים, פועלים כמאיצים, ממריצים פעילות באזורים שקשורים ברגשות, תוקפנות, הנאה ותגמול. מנגד יש דילול של מערכת העצבים באזורים קדמיים בקומה העליונה של המוח, שקשורים בניהול קשב, ארגון, תכנון וויסות. כתוצאה מכך המתבגרים הופכים (זמנית!) לציידי תענוגות ורודפי ריגושים. הם הופכים אימפולסיביים (מבחינה ביולוגית!), נוטים להסתכן, מעדיפים סיפוק מידי ומתעלמים מהעתיד. המודעות העצמית וההתחשבות באחר צונחות (לעת עתה!). החוסן הנפשי מתערער. כל דבר מדכא/ מלחיץ/ מסעיר אותם להרבה זמן. הם מפרשים שהזולת משפיל/ מבטל/ מתקיף אותם ונלחמים בו או נוטשים את הזירה בלי לחשוב פעמיים. בסוף התקופה, כשהשיפוץ יושלם הדחפים יתמתנו והבלמים יתחזקו. הגמישות של המוח תפחת, היציבות תגבר והוא יהיה יותר מותאם למה שמצפה לו בהמשך הדרך.
כמו מגורים בבית שעובר שיפוץ, החיים יחד עלולים להפוך לבלתי נסבלים. כדי להרגיש בוגר המתבגר תובע מהוריו שיניחו לו ללכת בדרכו (האימפולסיבית!), שלא יחפרו לו ולא ישחקו לו על המצפון (שנרדם!). כדי שהוא יגדדדדדל להיות מבוגר אחראי הוא זקוק שיתייחסו אליו ככזה. אך כדי שזה יתאפשר ההורה תר אחרי גילויי אחריות ובגרות.. ולא מוצא! כשם שלא מכבים אש באש, אין טעם לנסות ולהשפיע על המתבגר על ידי שימוש בהערות/ נדנוד/ עקיצות או, לחילופין, בכוח/ כעס וצעקות. גבולות נוקשים דומים לגדר שלא עוצרת את השריפה מלהתפשט. עונשים מלבים את המאבק כמו משב רוח על אש. ככל שההורה מתייחס למתבגר כאל ילדותי או בלתי אחראי הדו-שיח רק משתבש והולך.
למרות שזה לא נראה כך, זה הזמן לפתח מערכת יחסים שוויונית: יחסי בוגר לבוגר, במקום יחסי בוגר לילד. נהגו כלפיו בכבוד. בטאו הערכה והכרת תודה בכל הזדמנות. עם תהפוכות כמו אלה שעוברות עליו, שום דבר אינו מובן מאליו. שאלו את עצמכם איך הייתם מרגישים במקומו והאם ההנחות שלכם אודותיו נכונות. וותרו והתפשרו. גלו התחשבות היכן שרק ניתן ("אולי זה לא נוח לך, לא הזמן המתאים..", אני מצטער שחייבים לעשות זאת..", "תגיד לי אם אני אני עושה משהו שמפריע לך.."). צאו יחד לדייטים. מצאו זמן להנאה משותפת ולדבר. כמו בפגישה עסקית (ההתבגרות שלו היא גם העסק שלכם) נהלו שיחה בגובה העיניים. הקשיבו לו הקשבה לא שיפוטית. כבדו את דעתו ("חשוב לי לשמוע את דעותיך. אתה מאלץ אותי לחשוב"). זה הזמן לדבר על מה שמדאיג אתכם, ליידע ולשתף אותו בהחלטות בכל מה שנוגע לו. כמה שתדברו יחד תעשו פחות טעויות יחד. קחו חלק מהאשמה והאחריות עליכם. אחרי הכול די מתסכל אם אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו ("אני לא תמיד יודעת איך לסייע לך לגדול, אבל אני מנסה ללמוד").
יש כאלה הסבורים שהתבגרות היא כמו שלג. אם מחכים מספיק זמן היא תחלוף. יש המשווים אותה לשיטפון. המסלולים שהמים יחצבו בדרכם יישארו שם לנצח. לכן חשוב כל כך לבנות נתיבים וסכרים ולכוון את המים.
שלום
ראשית תודה שאת לא מזניחה את הגדולים, באמת תהיתי האם אפשר ל"הטריד" אותך גם עם הגילאים האלה…
והכן, אנחנו מגלים סימני התבגרות אצל בננו בן ה9 וחצי!!! הדבר שמפריע לנו ביותר, היא ההבחנה שהוא עושה בין חנונים לבין קולים, חנון הוא בגדול תלמיד טוב ולא ספורטאי. היות והוא לא רוצה להיות חנון, אז הוא לא מזלזל בלימודים. הזלזול לא קיצוני, הוא תלמיד טוב וציוניו טובים. הוא יחסית אחראי, מכין את מעט השעורים שיש לו, מבקש עזרה בלמידה למבחנים וכו'.
אבל הכל נעשה בחוסר מוטיבציה, ועם המון "רוחות וצלצולים". בהזדמנויות שונות הוא אומר שהוא לא חכם. אנחנו יודעים את יכולותיו הגבוהות, והזלזול הזה בלימודים ובעצמו, מעורר אצלנו אכזבה וכעס. מה לדעתך המשמעות של הבחירה הזו, ומה עושים?
באמת ברכות על ההתיחסות לגיל. תהיתי למה לא כוונתם לפוסט "גיל שנתיים הנורא"…(סתם!)
אני מרגישה שהקשי העיקרי שלי הוא, שכשאני מתייחסת אליו(14)כמו אל גדול הוא קטן וכשמתייחסת כמו אל קטן הוא גדול. כאילו הוא בעצמו לא יודע מה בוחר להיות גדול או קטן?
איזה גיל.. ומה עושים עם בת נוער צייתנית יפה ומצטיינת בלימודים, לכאורה הכל טוב אבל היא מתרחקת מאיתנו,מתכנסת בעצמה, מתבודדת מול המחשב וקצת מדאיגה? כיצד לפנות אליה? איך שומרים על קשר?
ל"קולים"
(בן 9 שבוחר להזניח את הלימודים כי לא רוצה להיות חנון)
לפני שאני עונה משהו כללי אני מבקשת שתנסו לשער בעצמכם מה יכולות להיות הסיבות במקרה של הבן שלכם. לצד דברים המשותפים לכל הילדים יש מה שמאפיין כל ילד, ויש דברים בסביבה (אחים, חברים, מחשבים והסחות דעת אחרות..) ששונים מילד לילד.
אני מבטיחה לענות בהרחבה אחר כך.
ל"מתייחסת"
(בן 14 קטן/ גדול)
קראנו וחייכנו. אכן, מבחינת ההתנהגות הם באמת מזכירים בני שנתיים. רק שהתגובה שלנו כפי שהצענו בגיל שנתיים כבר לא מתאימה.
נכון שזה לא פר? למה להם מותר להתנהג כמו בני שנתיים ולנו אסור?
לגבי עניין הקטן/ גדול. בדרך כלל, כשמתייחסים אליהם כמו לגדולים הם לא תמיד עומדים בציפיות ובהבטחות. גם לא בציפיות שלהם מעצמם. כשמתייחסים אליהם כמו לקטנים הם כועסים למה לא מתייחסים אליהם כמו לגדולים. אין תחליף לשיחות הבהרה בהן מנסים לחזור ולהעביר את המסר שאתם מאוד רוצים ללמוד להתייחס אליו כבוגר. לשם כך אתם זקוקים לעזרתו ושהוא יראה לכם שזה מה שהוא רוצה לעצמו. בהתנהגות ולא רק במילים.
ל"צייתנית"
(מתבגרת צייתנית שהולכת ומתרחקת מההורים)
50% מהמתבגרים מתלוננים שההורים שלהם לא נותנים להם מספיק חבל, להתרחק. 50% אחרים מתלוננים שההורים נותנים להם יותר מידי חבל. ה50% שנשארו מרוצים!!
המתח בין הצורך להתרחק לבין החשש להתרחק יותר מדי הוא נחלתם של ההורים והילדים.
עשו מה שהייתם עושים עם חברים שלכם שהייתם רוצים לקרב. צאו יחד לקפה, לבילוי ל"יום אמא" שבו מסתובבים יחד במקומות שחביבים עליה ואולי קונים משהו יחד. הראו לה שאתם מתעניינים בעולמה רוצים בחברתה, בזמן ובדרך שגם טובה בעיניה ולא רק עסוקים בדברים השוטפים של בית ובית ספר.
זה הגיל שבו הורים מתחילים לחזר אחרי הילדים!!
אם אנחנו ממשיכים לאהוב ולרצות בקשר אמתי עמם, הם חוזרים אלינו כמו גומי – כמה שניתן להם להתרחק ככה הם ישובו ויחזרו אלינו.
שלום ותודה על פתיחת הנושא,
אני מורה בחטיבה, ילדות בנות 14.
יש בכיתתי תלמידה שמטרידה אותי מאוד. היא לא מוכנה להיות 'חלק' מהכיתה. כאילו היא זרה. במסיבות היא מבריזה. ואם היה שייך יותר מזה- גם.
תביני, היא לא מפריעה בכיתה. אני רק שואלת את עצמי כמה היא בסיכון והאם אני כמורה יכולה לעשות משהו שיעזור לה. היא תהיה איתי בסדר אבל לא תיתן לי לנהל איתה שיחה טיפה יותר אישית. היא מחפשת חברה במקומות אחרים. לצערי אני רואה שהיא 'מתמגנטת' לילדות שנפלטות מכיתות אחרות והמשותף לכולן זה לשבת על גדר בית הספר, לצחוק על ילדות אחרות. לנסות לצאת משיעורים. לשבור עוד כמה כללים.
אני מבינה שהיא חייבת חברה, ונראה שמצאה אותה עם ילדות כאלו, אבל אני גם מרגישה משהו לא טוב בחברה הזו. במלכד.
אשמח מאוד אם תעזרי לי.
ל"בסיכון"
(ילדה בת 14 שמבריזה מבית ספר ושוברת את הכללים)
אשרי התלמידות שהמורה שלהן רגישה לצרכים הרגשיים והחברתיים ולא רק הלימודיים.
כל מתבגר שמח לראות שאכפת ממנו, שמעריכים אותו, מבינים ורוצים בכנות בטובתו. אפילו כאלה שמבריזים.
נסי לדבר אתה בזמן שגם מתאים לה. שתפי אותה במחשבותיך. עזרי לה להבין את עצמה, לראות שמה שקורה לה הוא טבעי ומובן בגילה, אך עדיין עלול לקלקל לה. היא לא ילדה רעה. היא מתבגרת שההורמונים שלה שולחים אותה לחפש ריגושים, להסתכן, לדחות שיגרה משעממת ולהפסיק להיות ילדה צייתנית.
אם תהיי אמתית ולא ביקורתית היא תשתף אתך פעולה. שאלי אותה מה ואיך את יכולה לעזור. הקשיבי היטב למה שהיא אומרת. זה יעזור לך לעזור לה בדרך הכי מועילה.
חזרי וספרי לנו.
הי גוני
הרעיון של הדייט מצוין! ניסיתי כבר כמה פעמים עם המתבגרות שלי ומדהים איך הן נפתחו ושיתפו וסיפרו כבר באוטו בדרך לדייט… הן באמת כל כך עסוקות לפעמים נדמה שיותר ממני וכשאני רודפת אחריהן ואנחנו קובעות דייט מראש הן מחכות לזה והפגישות נהדרות.
תודה:)
דנה
שלום גוני
הבת שלי בת 11 וכבר נמצאת בגיל ההתבגרות גם מבחינה פיסית. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתעמתת איתה על כל דבר גם כשמראש החלטתי להמנע מזה. הבת שלי משנה את המציאות (משקרת) בכל הזדמנות שהיא עושה כרצונה ונגד הכללים בבית. כאשר אני מציינת בעדינות כי אני יודעת מה קרה באמת ומנסה להמשיך הלאה עם בקשה שזה לא ישנה אני נתקלת בכעס רב מצידה ועם הסברים חוזרים בהם היא מנסה לשכנע אותי שהמצב בוא כמו שהיא מספרת אותו. היא מתקשה בשום אופן לקבל את האמת. וכך כדור השלג מתגלגל וגדל. היא בתחושה שאני לא סומכת עליה ואני בתחושה שהיא צודקת! אני מרגישה שאני לא יכולה לסמוך על דבריה ובעלי דואג מכך שאולי היא מעוותת את המציאות ובאמת מאמינה לשקרים שלה? אשמח אם תתייחסי לצורה שבה את ממליצה להגיב במצבים שילד בגיל ההתבגרות משקר.
מחכה לתגובתך.
ל"דוברת אמת"
(בת 11 שמסלפת את המציאות)
בעבר כתבנו על שקרים של ילדים קטנים. בבקשה קראו את הפוסט.
גיל 11, כפי שאת כותבת הוא כבר ראשית גיל ההתבגרות אצל בנות. קרוב לוודאי שסילוף המציאות כדרך להשיג את מבוקשה לא התחיל רק עכשיו. לא פעם פוגשים ילדים שמשתמשים באסטרטגיה של שקרים ביתר תחכום עם הכניסה לגיל ההתבגרות. לרוב זה קורה כשהם מרגישים שזו הדרך היחידה להשיג את מבוקשם. שקולם אינו נישמע ודעתם חשובה אבל אינה נחשבת. שההורים מחליטים באופן שרירותי מתי להתחשב בדעתם ומתי לא. או שאין להם סבלנות לעמול על מנת לרכוש את אמון המבוגרים כדי שיאפשרו להם מה שמאפשרים לילד בוגר.
נהלי אתה שיחה מלב אל לב, באותה עדינות ויחס מכבד שאת יודעת לתת. קודם כל הביני את הצד שלה. הראי לה שאת מבינה מה עובר עליה, או לפחות מנסה. שקשה להיות בגיל כזה שבו היא רוצה שיסמכו עליה ויתייחסו אליה כלבוגרת. אמרי לה שאת זקוקה לעזרתה כדי שתוכלי להעביר לה את החבל, להתייחס אליה כבוגרת. וחוסר אמירת האמת מקשה עליך. רק אם היא תתנהג כבוגרת תוכלי לסמוך עליה כמו על בוגרת. הוסיפי שאת זקוקה לעזרתה כדי להבין מה הצרכים שלה כמתבגרת ואיך לעזור לה להשיג את מטרותיה בלי לסלף את המציאות. הקשיבי היטב למה שהיא אומרת והכירי בהרגשות שלה ובטעויות שלכם כהורים (תמיד יש כאלה. הורה שלא טועה הוא לא הורה טוב. העיקר לשקם את הקשר אחרי שטעינו). קבעי אתה דייטים חוזרים בהם תמשיכו לדבר ולעקוב על מה שקורה. יחסי אמון דורשים עבודה קשה וקשר מתמיד. אבל אין דבר חשוב מזה.
שווה להשקיע.
גוני יקרה
מרתק לקרוא ולהבין יותר ויותר את הגיל המורכב הזה.
אשמח אם תוכלי להתיחס גם להתבגרות אצל ילדים
עם מגבלה שכלית התפתחותית, שם המורכבות מתעצמת.
תודה.
קוראת יקרה.
לצערי לא אוכל להענות לאתגר, דווקא בגלל המורכבות הגדולה של גיל ההתבגרות אצל ילדים עם לקויים התפתחותיים.
כל ילד כזה הוא עולם ומלואו. לכל בעיה התפתחותית יש את המהלך שלה בגיל ההתבגרות. וכל אחד זקוק שיתפרו לו תוכנית טיפול מתאימה.
התבגרות גופנית והסימנים שמבשרים אותה מלווים בתמורות מוחיות ורגשיות. אבל הגיל השכלי והרגשי של הילד לא זהה לגיל הכרונולוגי או הגופני. וצריך להתיחס לפערים הללו. התיווכים וההתערבויות
יהיו מכוונים לגיל הרגשי והשכלי.
הורים לא אמורים להתמצא בכל הסבך הזה. מגיע להם לקבל עזרה ויעוץ.
אולי אם תשאלי שאלות יותר ספציפיות אוכל לענות באופן יותר מתאים.