הדפסה
בתי חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, והסגנון לא נעים לי. אני צופה בה משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה, אומרת משפטים כמו:
"אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה לא מקבל הפתעה".
או "כמה את מדברת. את מדברת יותר מידי".
פעם היא סיפרה שהסייעת נתנה לה מכה על היד כי היא הרביצה קודם. במקרה אחר היא אמרה שבנות בגן מעליבות אותה.
אני מתחלחלת מהמחשבה שהם נוהגים בקשיחות ונוקשות וזה מחלחל לילדים. אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה, אך אינני רוצה להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית שמדברת יותר מידי.
מה עושים?
כמה משמח לראות שהקטנה מפותחת מאוד בתחום המשחק. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת אירועים כדי להבין את העולם סביבה.
פחות נעים לחשוב שהיא נמצאת אצל גננת שממוקדת מדי בתפקוד חיצוני, ומנחה את הילדים להתנהגות מקובלת בצורה לא אמפטית, ללא הבנה לעולמם הרגשי. עם זאת חשוב לזכור שהמשחק של הילדה מבטא, אולי, את החוויה והפרוש הלא מדויק שלה למשהו שקרה.
במצבים כאלה תפקיד ההורים כפול. מול הילדה – לנחם, להרגיע, להסביר, לתווך.
מול הגננת – להבין מה ההתרחשות האובייקטיבית בגן ולנסות לגייס את הגננת לשותפות אמיצה.
בבית, ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או מדברת יותר מדי, הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, אבל לפעמים גם למישהו אחר יש מה לומר, וצריך להקשיב. הציעי שהגננת לא התכוונה להעליב את הילדה אבל רוצה שקט כדי שתוכל לספר סיפור. ואולי, כשהרבה ילדים בוכים אוו צועקים , היא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות…
אם היינו מעבירים שאלון ציפיות להורי הגן ,חצי מהם היה מבטא רצון שהגננת תעסוק בתכנים לימודיים, העשרת השפה ופיתוח החשיבה. חצי אחר היה מצפה למסגרת מובנית עם דרישות וגבולות ברורים ותיווך של הרגלים והתנהגות חברתית הולמת. החצי השלישי היה מעדיף לרכך גישה לימודית, להפחית מהלחץ להתנהג יפה ולתת הרבה חום , קשר, מקום למשחק חופשי וכיף. (ויש עוד המון "חצאים"). אלא שהמציאות והאנשים שנפגוש בדרך אינם תכנית כבקשתך. הם אף פעם לא תואמים במדויק את ציפיותינו.
לכולנו חסרות המילים הנחוצות כדי לשכנע את הגננת שהקשר עם הילד שווה את המאמץ; שחוויות חיוביות וגבולות מיטיבים מצטברים לשינוי; ששותפות בין ההורה והגננת יקרה יותר מפיצול וחוסר המשכיות. עד שאנחנו מוצאים את המילים הילדים כבר בצבא.
לפני שיחה עם הגננת, הזכירי לעצמך שאת הדמות המרכזית בעולמה של ילדתך, שזו זכותך וחובתך להיות אקטיבית ולדרבן את הגננת להבין ולקבל אותה, גם אם היא עוד לא למדה כיצד להתנהג בגן.
היי פעילה בניסיון שלך לבסס קשר ותקשורת טובים עם הגננת.
הסבירי לה את הנסיבות, בדיוק כפי שכתבת לנו – שהקטנה מציגה ומספרת על הערות ונזיפות וחוזרת על שפה מעליבה ואת רוצה לברר מה מקורם.
תני הכרה למאמצים ולכוונות הטובות של הגננת – את מבינה כמה קשה עם הרבה ילדים, צפיפות, רעש, בכי ודיבורים, לנסות לנהל שיגרה וללמד.
הכירי בחלקך ובאחריותך – אמרי שאולי החששות שלך מוגזמים. ספרי לה שבבית אתם נוהגים אחרת, ושאת מנסה להגביר את המודעות של המתוקה לדרישות השונות בגן ולכוונות והסיבות שמאחוריהן, מבלי לשפוט את הגננת.
נסחי בברור את ציפיותיך – את מבקשת שישימו לב, כשהם מעירים לה, לעשות את זה בהבנה ובסבלנות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות, ורק תבכה יותר. עשי זאת ממקום מכבד. אפילו גננת לא חמה זקוקה לחום אנושי.
נזיפות, איסורים וענישה לוחצים על הברקסים ונועלים את ההגה, אבל לא מלמדים נהיגה טובה. בשביל זה יש צורך במורה סבלני ובהרבה שעורים.
קראתי בבלוג שלך, הערת את עיניי והייתי רוצה לנסות להתייעץ איתך בנוגע לתקשורת עם הגננת של ביתי.
ביתי בת ארבע כמעט והולכת לגן טרום חובה משולב עם חובה. אציין רק שהיא הקטנה מבין כולם, ילדה שמחה בגדול ויש לה מספר חברים קבועים.
הקושי שלנו צף בעיקר השנה:
בשבוע הראשון והשני , משפט שחזר על עצמו הוא ״הגננת לא שומעת אותי״ או ״לא מקשיבה לי״
הנחנו שזה יעבור, שיש קושי ו/או בלאגן בתחילת השנה.. הרבה ילדים. ציינו זאת בפני הגננת בצורה עניינית וקצרה בלבד, שתיקח לתשומת ליבה.
לאחר כשבוע נוסף, ספרה לי ביתי שהיא חיכתה לקחת חלק בפעילות כלשהי, ושלא הספיק הזמן , השיר״ מסדרים״ התחיל ולכן היא רק אספה את הצעצועים.
לאחר כשבוע נוסף, התקשרו אליי הורים שאמרו שביתי עמדה ליד הדלת דקות ארוכות בניסיון לעשות משהו.. לא נגשו אליה כלל.. אחת האמהות שדלה אותה לחזור לפעילות והצליחה בכך בקלות.
שוחחתי עם הגננת על עניין ה״נראות״ של ביתי באופן כללי, התרשמותי הכללית היא שקולה איננו נשמע ושל עיתים איננה מורגשת (בכל זאת אחת מתוך 30 ילדים). ביקשתי שתייחד לה מספר דקות ביממה על מנת שתזכה ליחס אישי מסויים, בו היא תרגיש שרואים אותה ואת פועלה. הדגשתי שאין צורך יותר מאשר ל״התניע״ או לכוון אותה לפעילות מסויימת. נאמר לי שכך ייעשה אם על ידי הגננת ו/או אחת הסייעות.
לדאבוני, דבר מכך לא מיושם בשטח. ולא רק זה, אני רואה בתמונות עדות נוספת לכך שביתי איננה זוכה ליחס בסיסי שהיא זקוקה לו.
ניסיתי לשוחח שוב עם הגננת, ללא הועיל.. אין תוצאות בשטח. אינני רואה את פועלה של ביתי במשך כל שעות הפעילות בגן ולכן אני מבינה כי איני רואה את התמונה הגדולה .. ובכז קשה לי להתעלם מעניין נוסף:
אני רואה כי רבים מהילדים חוזרים עם יצירות הדבקה גדולות ומרשימות, וביתי לא חזרה עם יצירה משמעותית אחת מהגן, למרות שבבית היא מאד אוהבת להדביק ולבנות.
בגדול, תשובתה של הגננת היא שהיא לא דואגת לביתי, שהיא מסתדרת..
מה עליי לעשות? כיצד עליי לדבר עם הגננת כך שתבין?
ל"מורגשת"
(בת4 שלא מרגישה שרואים אותה בגן)
ילדה בת 4 בגן של 30 ילדים גדולים ממנה-זה לא מצב אופטימלי. מצד שני, ככה זה בעולם שבחוץ. העולם שמחוץ לבית.
ילדים בגיל ארבע עדיין מאוד מרוכזים בעצמם. הם רואים הכול מהזווית הצרה שלהם. הם אינם יכולים לשער על מה שקורה לגננת, שהיא עסוקה, מכוונת הוראות לכול הילדים, לא יכולה לשמוע/ לשים לב לכול הילדים כל הזמן.
יופי שדיברת עם הגננת, אך אל תצפי לשינוי מידי. המשיכי להפנות את תשומת לב הגננת, ברוח טובה. היכולת שלנו לגייס את הגננת, לראות ולחבב את הילד שלנו וגם את הוריו, להתחבר אליו ולאהוב אותו – יכולת כזו היא מיומנות חברתית חשובה. הגננת לא "תראה" את הבת כי זה תפקידה ו"צריך". היא תעשה זאת בשביל החיוך של האמא או הילדה, בשביל להרגיש גננת טובה ומוערכת.
אם את יכולה, נסי להישאר עם הילדה בגן לזמן יותר ארוך. עזרי לה לפנות לגננת, להראות לגננת מה שעשתה, לבקש עזרה, לבקש התפעלות, לספר לגננת משהו. ככה היא תלמד שגן זה לא בית. היא צריכה לפנות באופן יותר ישיר, ליצור קרבה, לבקש, לשים לב ששומעים אותה..
את יכולה לנסות לעזור לילדה להבין את המצב גם מהזוית של הגננת. כשהיא מספרת שהגננת לא הקשיבה לה תני הכרה למה שהיא אומרת (רצית שהיא תשמע אותך". "היה לך משהו חשוב לומר לה". "אולי חשבת שהיא לא רוצה להקשיב לך".). אחר כך נסי לשאול אותה מה היא חושבת, למה הגננת לא הקשיבה? (אולי היה רעש? אולי היא הקשיבה לילדים אחרים? אולי היא דיברה עם מישהו? אולי היא חשבה איזה סיפור לספר במפגש?).
לבסוף נסי לעודד את בתך ("מיום ליום תתרגלי לגן. הגננת לא יכולה תמיד להקשיב לך, אבל אמא תמיד תשמע אותך..").
ואל תדאגי כל כך. אומרים שאלוהים לא יכול להיות בכל מקום ולעזור לכל אחד. בגלל זה הוא ברא את האמהות. עם אמא כמוך, שרואה אותה ונושאת אותה כל העת במיינד שלה, הצרכים שלה בניראות מסופקים. קצת תסכול בגן יתסכל אך לא יזיק.
קראי גם את הפוסטים שעוסקים בכניסה לגן חדש. ואת הפוסט "העיקר הכוונה".
שלום לגוני המדהימה. ראשית אני מאוד שמחה ללמוד כל כך הרבה מהבלוג שלך עם האיורים הנפלאים של ביתך ישר כח!
הבעיה שלי היא כך בני בן שנתיים ועשרה חודשים אך הדיבור שלו מאחר הוא מתקדם יפה בעקבות טיפול אצל קלינאית תקשורת. השנה לפני כארבעה וחצי חודשים הכנסנו אותו לגן לפני כן הוא היה אצל הסבתא לאחרונה מידיי פעם הוא מספר שהגננת מרביצה אומר את שמה ואת המילה מרביצה היום הוא אמר את שמה. ..נעל… מרביצה… יד אינני יודעת מה לעשות זאת לא פעם ראשונה. ביום יום הוא מאוד שמח ללכת לגן אך לפעמים הוא חוזר שקט מאוד במצב רוח מוזר כמו כן הוא התחיל לאחרונה להכניס המון את היד לפה תוך כדי דיבור איך אוכל לדעת שלא מרביצים לו האם אפשר לעלות על כך באבחון פסיכולוגי?
ל"שקטה מאוד"
(בן 2.5 פלוס שקשה להבין ממנו מה קורה בגן)
לא פשוט לשלוח ילד אהוב לגן. ועוד יותר קשה כשאיננו בטוחים האם לא פוגעים בו שם.
מה את יודעת על הגן?
עד כמה תחושת הבטן שלך אומרת לך שהגננת אמינה וטובה?
מה את שומעת מהורים אחרים?
ילדים בגיל הזה יכולים לפרש גם הרמת קול קלה כמכה. או אפילו לראות גננת שנוזפת בילד שהרביץ ולערבב את היוצרות. אל תהססי לשאול את הגננת ישירות . לומר לה שבנך אמר אתמול "נעל.. מרביצה.. יד.." ואת מנסה להבין למה הוא התכוון. את יכולה גם לומר לה שהוא רגיש להרמת קול וכעס כי אינו רגיל לזה בבית ואת מבקשת שאם צריך לשים לו גבול יעשו זאת בלי להרים קול.
אם את יכולה לסמוך עליה שהיא תכבד את שאלתך ותבין אותך, את יכולה לסמוך עליה שתמלא את בקשתך.
אבחון בגיל הזה, לילד שלא מדבר לא נותן מספיק מידע. יהיה קשה להסתמך על זה. וגם: יתכן שבנך מכניס יד לפה כי הוא מתחיל להיות מודע לדיבור שלו. כדאי להתייעץ גם עם קלינאית התקשורת.
מקווה שדאגותיך יתפוגגו.