הדפסה
הילד שלי רוצה כל דבר כאן ועכשיו. אין לו סבלנות לחכות לדברים, או להתאמץ כדי להשיג אותם. איך מלמדים אותו לדחות סיפוקים?
מכירים את "מבחן המרשמלו"? ילדים צריכים לבחור בין אכילת מרשמלו אחד מיד, או המתנה ארוכה שבסופה יקבלו כפליים. כולנו ניצבים בפני מבחנים יום יומיים כאלה: לחכות עוד כמה דקות עד שהחבר יסיים לשחק והמשחק יהיה שלנו להרבה זמן, או לחטוף, להסתכסך ולהינזף. לחכות עד שכולם ישבו לשולחן, או לנגוס באוכל עוד בטרם הוגש. לעצור ולחשוב כיצד רוצים להגיב על פגיעה, או להגיב באופן אימפולסיבי ללא מחשבה על התוצאות.
קושי לדחות סיפוקים וחוסר שליטה עצמית מופיעים כשיש עכ-ב״ר בחדר = עייפות, או כעס, או בדידות, או רעב. (גילוי נאות: בעשר בלילה, כשאני עייפה, גם לי קשה לדחות סיפוקים). במצבים האלה האזורים הקדמיים של המוח האנושי – שתפקידם להחליף תגובה פרימיטיבית ואוטומטית בתגובה מודעת, מאומצת ומסתגלת לסביבה – חסרי אנרגיה כמו בטרייה שנחלשה. הם פחות פעילים ומתקשים למלא את תפקידם.
סיבה נוספת לקושי בדחיית סיפוקים יכולה להיות מוח שעדיין לא סיים להתפתח. הכישורים הללו מתפתחים עד שנות העשרים (עד החתונה זה יגיע). בגיל ארבע רק אחד מתוך ארבעה ילדים מצליח במבחן המרשמלו. בגיל זה הברקסים במוח עדיין רפויים. ילדים קטנים אינם יודעים לעצור את עצמם, להסיח את דעתם למשהו אחר, להזכיר לעצמם כללים וחוקים, לשאול את עצמם האם יש דרך אחרת להגיב ומה הכי מועיל למצב, להשליט חשיבה רציונלית ולמצוא פתרונות.
נסו להסתכל על התנהגות בנכם באור חדש. לא כדאי שהוא ילמד מהר מדי לדחות סיפוקים. הרצון הזה לסיפוק מהיר הוא אותו רצון שבעתיד ידחוף אותו להשיג את מטרותיו בחיים. בילדות המוקדמת עדיף קושי בדחיית סיפוקים על דחייה וויתור על סיפוקים, וחוסר מוטיבציה.
יכולת לדחות סיפוקים מתפתחת בנוכחות הורה בעל שליטה עצמית. כשהילד מתקשה לעצור ולחכות התקרבו אליו וספקו לו את התמיכה הראויה, כדי שהאזורים הגבוהים במוח ימלאו את תפקידם. ראו בכך הזדמנות לתרגל ולאמן אותם. היו חיוביים. הזכירו לו לחכות, להתחשב, להתחלק. הציעו פתרונות. אמרו מה כן לעשות, ולא מה לא. הטפת מוסר, גינוי וביקורת רק מכניסים את העכ-ב"ר לחדר. אין טעם לכעוס או להעניש ילד על הבשלה הדרגתית של אזורים במוח. ככה הוא ניברא, ויש לזה סיבה טובה.
הכינו אותו מראש, לפני מצבים שדורשים שליטה עצמית ("ואם תצטרך לחכות/ לאסוף משחק לפני שתעבור למשחק הבא/ לנסות כמה פעמים לפני שתצליח – אז מה תעשה?").
שננו והטרימו: "בלי לרצות לקבל/ להצליח מהר. ובלי לפחד שאף פעם לא תקבל/ תצליח". "מנסים , מנסים, ובסוף מצליחים". "מחכים, מחכים , ובסוף מקבלים". "עדיף לאט ובטוח על מהר ומרוח".
הכירו במאמץ שלו והחמיאו כשהוא מצליח.
אם ילדכם הוא אחד מארבעה- כזה שלומד לדחות סיפוקים מהר, התפקיד שלכם יותר פשוט. אם הוא מתקשה, התפקיד שלכם יותר חשוב. בטוח שבעזרתכם, בסוף הוא ילמד.
*פורסם לראשונה בעיתון ״בשבע״
עדיף לאט ובטוח על מהר ומרוח – סיסמה נהדרת לזהירות בדרכים (-;
שלום,
בננו בן 6 וחצי, ילד מקסים עם יכולות חשיבה התבוננות וזיכרון…
אנחנו רואים קושי מאד גדול אצלו בתגובות תואמות סיטואציה וחוסר הסכמה להתמודד ולקחת אחריות.
לדוגמא:
במשחקים עם כללים כמו סולמות וחבלים הוא ממש לא מסכים לרדת בחבל ופעמים רבות מתעצבן/ בוכה אפילו שהמשתתפים האחרים גם יורדים בחבל ומפסידים והוא רואה שאינם מגיבים כך (לדוג' אחותו שצעירה ממנו בשנה וחצי…)
במשחק זיכרון מאד מתקשה לראות אחרים זוכים בזוגות מתחיל להרים בלי תור או לבכות ולהתפרק.
כשהוא נדרש לסדר אחריו חפצים כמו משחקים בגדים הרבה פעמים פשוט 'שוכח' או מתחמק בטענות ומענות שונים 'כואב לי….' 'אני עייף….'
אנחנו מאד מנסים לעזור לו בדרישות קטנות ובהרגעה אבל גם חושבים שהוא צריך ללמוד ל'שחק' עם כללים ולקחת אחריות בשביל החיים…
נשמח להעשיר את ארגז הכלים שלנו….
ל"ארגז כלים"
(בן שש וחצי שמתקשה להפסיד ולמלא דרישות)
לשאלתכם, ילד בן 6.5 עוד לא "צריך לקחת אחריות בשביל החיים.". הוא בעיקר צריך להבין את עצמו ורגשותיו וללמוד להיעזר בהוריו כדי להרגיע אותם ולמצוא פתרון הולם. בגילו חשוב לו מאוד להיות הכי טוב ובמרכז תשומת הלב. הוא עוד לא יודע להתמודד עם כישלון. כישלון נחווה ממש כאילו טבל את ידו ברותחים. בנים , בכלל, הם הרבה יותר תחרותיים וחשוב להם לנצח יותר מאשר לשמח את סביבתם. ככה הם נוצרו.
בגילו גם קשה לגייס מוטיבציה לסדר. לפעמים יש כעס שמחליטים עליו ורצון לשלוט בהורים ולא שההורים ישלטו בו. חשוב שתבינו שהכול תואם גיל ולטובה. הרצונות הללו לנצח ולשלוט הופכים מאוחר יותר למוטיבציה ללמוד ולהנהיג. אני בטוחה שקולומבוס גם לא ידע להפסיד ולא רצה לסדר אחריו .
זה שהכול תואם גיל וטבעי לא אומר שלא צריך לכוון ולהנחות.
לפני שאתם משחקים הטרימו: "ואם לי יהיה זוג ולך לא/ אני אעלה בסולם ואתה לא, זה נורא? זה סימן שאני יותר טוב? מה פתאום. זו לא תחרות. זה רק משחק."
תנו הכרה וכבוד לרגש: "זה באמת לא נעים להפסיד. גם אני הייתי רוצה רק לנצח"
הרגיעו ועודדו: "מה יעזור לך להירגע? אתה ילד כזה חכם וגדול, מיום ליום תלמד לא להיעלב. זה רק משחק".
תנו לו מידי פעם רק לנצח: " אתה רוצה שאני אתן לך לנצח?". עם אמא ואבא אפשר לתת לנצח אבל עם אחים וחברים משחקים לפי הכללים".
באותה רוח טפלו גם בסירוב לסדר אחריו.
בטוח שהוא יגדל וילמד לקחת אחריות. אבל זה לוקח זמן. בגלל זה נבראנו ככה שלוקח לנו 18 שנים לגדול.
אפתח במילות תודה והערכה לבלוג ולאתר המקסים שלכם. אני קוראת בקביעות את הפוסטים ונעזרת בהם הרבה
תודה
ולשאלתי..
בני בן ה9 ילד נבון ומקסים , אחראי ורגיש, מבין עניין
האחראיות שלו מתבטאת בניהול זמן נכון, הכנת שעורי בית, איכפתיות לאחיותיו הקטנות ועוד.
אך לצערי, מדי פעם, כשאני שולחת אותו לקנות מוצר שחסר בבית, נאבד לו הכסף או כרטיס האשראי.
כמעט כל שבוע הוא מאבד את הרב קו.
ועוד דוגמאות
כאילו הקטע הזה של ערך לרכוש ולממון לא קיים אצלו איזו שהי רחפנות
גם כסף ומשחקים שלו הוא מאבד לרוב…
האם תוכלי להדריך אותי מחכמתך ונסיונך הרב או להפנות אותי לפוסטים שמדברים על הנושא
😍
ל"אחראית"
(בן 9 שמאבד כסף, רב-קו,משחקים)
בואי ננסה יחד להבין מה קורה לבנך.
בתחומים מסוימים , בעיקר בתוך הבית,הוא שם לב שהוא שם לב, ואחראי להיות אחראי.
במקרים אחרים, במיוחד כשהוא מחוץ לבית, הוא נוטה להיות פחות ממוקד במטרה והניהול העצמי שלו פחות טוב.
אולי בבית הוא מרגיש יותר בטוח ורגוע ולכן גם יותר ממוקד.
אולי בנסיעה באוטובוס או בהליכה למכולת יש משהו שמלחיץ אותו.
אולי הוא יותר מתורגל בהכנת שעורי בית ובשמירה על האחיות ולכן מצליח יותר לנהל את עצמו באחריות.
אולי יש לו בעיית קשב קלה ובחוץ יש יותר דברים שמסיחים את דעתו.
אולי הוא לא מספיק מודע לערך של הכסף .זה, אגב, תואם גיל. משמעות הכסף לילד שלא חווה רעב ומחסור עדיין לא מובנת.
ואולי משהו נוסף?
נסי לנהל איתו שיחה, מבלי לעשות ממנו "לא בסדר".
נסי לשער יחד איתו מה יכולות להיות הסיבות שזה קורה. במיוחד האם יש משהו שמדאיג אותו.
נסי לשואל אותו מה הוא חושב שיכול לעזור.
הציעי בעצמך: להזכיר לו כל פעם לפני שהוא יוצא מהבית "לשים לב שהוא שם לב" לא לאבד דברים. לשאול אותו כשהוא חוזר איזה ציון הוא נותן לעצמו על תשומת הלב.
ללכת איתו יחד כמה פעמים למכולת כדי שירגיש יותר בטוח לעשות זאת.
להסביר לו, בלי לכעוס, כל פעם מה הערך של מה שהוא איבד במונחים שמובנים לו (כמו כמה גולות/ ארטיקים/ אפשר היה לקנות בכסף הזה..)
אמרי לו שמיום ליום הוא ילמד.
אמרי לעצמך שעדיף שהוא יהיה רגוע ובטוח באהבתך וילמד את זה לאט, לאט, מאשר שיהיה לחוץ ודואג שמא תכעסי וילמד את זה מהר.
בסוף בטוח שהוא ילמד.
חוץ מזה קראי את הפוסטים על חלימה בהקיץ.