הדפסה
״אנונימי״ אמר:
לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר: אני נכנסת למטבח ורואה את בני עומד על כיסא ליד השיש, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו.
בלי היסטריה אני אומרת לו: "זה מסוכן!” “ אתה זוכר מה קרה לילד ששיחק בגפרורים בסיפור?”. (בעבר הוא התלהב מסיפור על ילד שגרם לשריפה ולמד להיזהר מאש). הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: "חלילה!” ואז מצביע על עצמו ואומר: "זה אבא" (בלי להניח את הגפרורים).
עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא…
״ילדים זה לא צחוק״ אמר:
ל"חלילה" (ילד בן 2.5 שמשחק באש)
לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.
נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נמשך. יש ילדים כאלה. בעגה מקצועית זה נקרא תגובה קאונטר-פובית: תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תרגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.
חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו "תחליף דחף" – דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות ולהתמודד עם החשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים הבריאים והבוערים שלו.
ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא, לתעל אותם.
היי גוני ושרי,
איזה חמוד לראות אותנו בכזו אומנות. תודה!!
ובענין התיעול: היה ממש חדש לי הרעיון לאפשר לילד מגע עם האש.
הייתי חושבת לאפשר דברים דומים אבל כנראה שגם אני משהו מפוחדת.
וחוצמזה עזרת לי לשים לב שהאש בשביל הילד היא ריגוש מורכב. הרבה מאוד רגשות מסוגים שונים.
ננסה.
לא לחינם ל"ג בעומר היה יום מכונן בשביל הקטנצ'יק הזה. ועוד לראות בו מכבי אש. וואו!!
ל"חלילה"
חן חן לך על הסיפור. הלואי והיינו יכולות לצ-פר עוד הרבה מהסיפורים שנשלחים אלינו.
מתקופת האדם הקדמון ועד ימינו שליטה באש היתה הדרך לשלוט על היקום. הבן החכם שלכם יודע את זה מבלי שהוא למד את זה. כמובן שלצד התיעול של הלהט לאש צריך כל העת גם למתן את ההתרגשות ולשמור על הגבולות והטעם הטוב.
אני עוד מתלבטת אם לספר לבת שלי (4) את הגירסה של עמי ותמי שבה הם זורקים את הזקנה שכלאה אותם לאש (כפי שמופיע בסיפור שלנו) או להסתפק בכך שגרשו אותה מהחלון והיא לא חזרה יותר אף פעם…(הציור בהחלט יכול להתפרש גם ככה). כשהיא משחקת שאנחנו נלחמות במכשפה דימיונית (לעיתים רחוקות) היא מדי פעם "שמה עליה אש" עם הרבה התרגשות וככה מגרשת אותה.
ל"מתלבטת"
(האם לספר לילדה בת 4 סיפורי עמים מפחידים כפי שנכתבו)
אחד הדברים שסיפורי עמים מאפשרים הוא לתת מוצא וביטוי לדמיונות תוקפניים שיש לילדים תחת ההגנה שהסיפור מספק: זו לא מציאות. זה רק סיפור. ובסיפור הכל אפשר… ככה הילד לומד להפריד בין משאלות תוקפניות (הלואי והאח הקטן/ האמא יעלה באש ויתנדף) לבין המציאות. המרחק בין משאלה תוקפנית בעת כעס לבין התגשמותה הוא גדול אפילו יותר מהמרחק שבין קניית כרטיס פיס וזכיה בפרס הגדול.
את יכולה לשאול את הילדה איך היא רוצה שתספרי לה. זה מבהיר עוד יותר שזה רק סיפור.
את יכולה להזכיר לה שבאמת אין מה לפחד כי אין בספר לא אש ולא מכשפה. ואת יכולה להמשיך לספר את הגירסה הקלה.
שלא תהיינה לך התלבטויות קשות יותר.
תי הבכורה בת 10.5, השבוע קמה מתוך שינה, פתחה את דלת הבית וחשבה בטעות שזה השירותים (אמיתי..לגמריי!). סיפרנו לה בבוקר את זה בהומור והיא לקחה את זה די קשה..פחדה ללכת לישון וביקשה שניקח אותה לרופא כי יש לה "מחלת ירח". היום בערב לפני שנרדמה אמרה לי שהיא מפחדת שהיא לא זוכרת מה היא עשתה והיא מפחדת שיום אחד היא תקום, תיקח סכין ותהרוג מישהו מבלי לזכור את זה. די נבהלתי, אבל אמרתי לה שזה קורה להרבה אנשים לקום מתוך שינה ושהיא צריכה לחשוב מחשבות טובות.
הילדה נרדמה אך האמירה הזו שלה מטרידה אותי. אציין כי לאחרונה היא נוטה למצבי רוח. או שהיא רגוזה ורוטנת או שהיא צוחקת עד שצריך ללהרגיע אותה..מה דעתכם?
ל"מוטרדת"
(בת 10.5 שלא זוכרת שקמה בלילה)
הירגעו כדי שתוכלו להרגיע את הבת.
בשנים שלפני גיל ההתבגרות וגם בגיל ההתבגרות חלים שינויים בדפוסי השינה. במצב שכזה, קורה לעתים, שהמחשב במוח מכבה את כל החלונות ושוכח לכבות את החלון של הפעילות הגופנית. לכן הילד עושה פעילות מסוימת בעודו ישן. לחץ ומתח עלולים להגביר את התופעה שבדרך כלל חולפת מאליה.
על פי התיאור שלך כלל לא ברור שזה מה שקרה לבת. היא התכוונה ללכת לשרותים ולא לצאת לטייל.
הפחד שלה לקחת סכין נובע, קרוב לוודאי, ממה שהחברות מדברות, ממשהו ששמעה ולא מתוכן תוקפני מודחק.
האם יש מישהו בסביבתה שמספר לה סיפורי אימה? האם היא נחשפת למידע מפחיד ללא ביקורת? האם יש סיבות סביבתיות לעליה במתח ומצבי הרוח? האם יש סימנים ראשונים להתבגרות?
צאו יחד לבילוי. שבי ושוחחי אתה בארבע עיניים. הסבירי לה שזה סימן טוב, שהיא גדלה ושדפוסי השינה שלה משתנים. בתקופת המעבר יש תופעות כאלה והן טבעיות. שאלי אותה מה הסיבות למצבי הרוח ואיך ניתן לעזור לה. סכמו שתמשיכו לדבר, לעקוב ולעזור לה כי אתם מאוד מאוד אוהבים אותה.
אם התופעה נמשכת והדאגה לא חולפת פנו למרפאת שינה.