הדפסה
בננו המתוק, מלא דמיון כרימון, מגיע למיטתנו כל לילה בטענה שהוא רואה זאב. ניסינו להתמודד עם זה בכל מיני דרכים. ניסינו להסביר (ביום, כמובן, ובזמן רגוע) מה ההבדל בין דמיון ומציאות, ושזאב לא יכול להיכנס לבית שלנו. ישבנו בחדרו ובהדרגה יצאנו. עשינו מבצעים. אבל לא ראינו שיפור. הוא ממשיך להתעורר בפחד ומשתחל , בשקט ונחמדות, למיטה שלנו.
האם זה באמת "זאב", או אולי משהו אחר? האם תוכלו להרחיב ולכתוב על פחדי לילה?
אם הוא משתחל למיטתכם בשקט ונחמדות ולא בבכי וצעקות הוא באמת מתוק. סימן שהחרדה אינה כה עזה, והוא מצליח להגיב בדרך חברתית ומגייסת. אולי הידיעה שאמא ואבא אוהבים אותו, לא יכעסו ולא יגיפו את הדלת בפניו, עוזרת לו לא להגיב בפחד גובר.
ובכל זאת, זאב הוא עדיין זאב, גם אם הוא דמיוני. גם אם הוא מגיח מיער העצבים שבמוחנו וגופנו.
כל לילה מתחיל ביום שלפניו. והיום הזה מלא כל טוב וכל רע.
לאורך היום ילדים עוברים מיני-חוויות של פחד וכעס, כאב ובדידות. משהו הבהיל. מישהו דחף. מישהו חטף. מישהו התעכב. מישהו לא בא. משהו תסכל. משהו התבטל. ברוב המקרים הם מצליחים להירגע בכוחות עצמם, להסיח את דעתם מהאירועים על ידי התרחקות, הטיית הקשב למשהו אחר, משחק משותף עם חבר. אבל ברמה הלא מודעת האירועים הללו מתמהמהים בגוף ונרשמים בשרירים, במערכת העיכול , הנשימה, העצבים והמוח (הלימבי). המצח מתקמט. הבטן מתכווצת. הכתפיים מתקשות. הנשימה חנוקה. משהו בפנים רועד.
שאריות מתחים ופחדים מהיום שעבר, שלא עובדו למילים ולא קיבלו הרגעה בתוך קשר עם דמות קרובה, נשארים לכודים בגוף ובמערכת העצבים. עם בוא הערב, כשכל הפעילויות באו לסיומן, לפני ההירדמות, התחושות הללו שאף אחד לא עזר לפרוק ולעכל צפות ועולות. הן מתבטאות בתחושה של אי שקט, הרגשה לא טובה בגוף. תחושת כעס או פחד שמחפשים הסבר ותרוץ. "שקע שמחפש תקע". לפחד הזה מגיע אמא ואבא.
שינה לצד אמא ואבא משרה ביטחון, מחזקת את המערכת המרגיעה (פרה-סימפתטית) במוח ובגוף, מנחמת את הגוף ומשחררת את הפחד. שקט פנימי מתפשט ומאפשר את ההירדמות. בעולם משימתי ומגמתי כמו שלנו שינה עצמאית זכתה למסע פרסום אדיר. ההבנה לחשיבות של שינה משותפת כדרך לעבד ולהשתחרר משאריות של מתח ולחץ לא רצויים הוזנחה.
אז מה עושים? המשיכו בשיחות כשעה לפני השינה. עזרו לו לעכל את הפחדים שעלו בו במשך היום ("מה הרגיז/ הפחיד אותך היום?". "אולי נבהלת מכלב שנבח. או מהסיפור על כיפה אדומה"). ציירו זאב. קשקשו עליו, או קרעו וזרקו לפח. לבסוף חיזרו והרגיעו.("אתה באמת פוחד, אבל שום זאב לא יכול להיכנס לבית". "מיום ליום תהיה גיבור על הפחד". " הכול בסדר". "בטוח שתצליח").
אם זה יעזור מיד – יופי! אם לא, זרמו, זמנית , עם הקושי שלו לישון במיטתו. בלילות קשים הרשו לעצמכם "לעצום עין" כשהוא מגיע למיטתכם. במקביל המשיכו לעודד שינה אוטונומית (להחזיר למיטתו. לשבת לידו. לישון בחדרו על מזרון), אבל בלי לחץ. ובלי פחד שהזאב יישאר שם לעולם.
מוכר מזרנים ניסה לשכנע הורים לקנות לבנם מזרון יקר.
-"תחשבו כמה שעות הוא ישן כל לילה על אותו מזרון. ותכפילו."
-"הוא אף פעם לא ישן לילה שלם על אותו מזרון".
"מיטות מוזיקליות" הן פתרון מקובל בהרבה בתים.
עוד על פחדים בכלל ופחדי לילה בפרט קראו "הצילו! זבוב!", "פחד ממפלצות", "מה אמת ומה כאילו".
על הקשר בין גוף ונפש קראו: "כשהגוף מדבר – כואבת לי הבטן", התאוריה הפולי-וגאלית/ סטפן פורגס (מאמר)
גוני שלום –
הבן הגדול ישן במיטתנו במשך למעלה משנה.
לפני כחודש עבר מיוזמתו ודי בפתאומיות למיטת המעבר שלו (בחדר הילדים יחד עם הבן הקטן).
בעבר, ההשכבות שלו היו קשות וארוכות מאד – שעה / שעה וחצי וכיום המצב השתפר מאד ונמשך כחצי שעה.
הבעיה שלנו היא התעוררויות חוזרות ונשנות כל שעה/שעה וחצי בלילה. כל התעוררות כזו מלווה בבכי ובריצה חצי סהרורית למיטה ולחדר שלנו.
בדר"כ הוא חוזר לישון יחסית מהר אך דורש כמעט תמיד שרק אמא שלו תחזיר אותו לחדרו ותרדים אותו.
אנו נשארים בחדרו למספר דקות כדי לודא שבאמת נרדם.
השאלה שלנו – כיצד מלמדים אותו לישון לילה רצוף ולהרדים את עצמו בחזרה.
יש לציין כי גם כשישן במיטתנו, השינה כלל לא היתה רצופה ולוותה גם בתזוזות רבות, בעיטות מתוך שינה, סיבובים (שינה בניצב למיטה או הפוך עם הרגליים לכיוון הכרית).
עוד בנוסף, ישנם מידי פעם ניסיונות גם בתחילת ההשכבה וגם באמצע הלילה או לפנות בוקר לחזור לישון איתנו (אנחנו מסכימים לכך שהוא יעלה למיטתנו רק עם הזריחה).
בתודה מראש,
ל"נשארים"
כתבנו הרבה על קשיי הרדמות. בבקשה חיזרו וקראו בפוסטים העוסקים בשינה, ואת השאלות והתגובות.
הרבה הורים נתקלים בקושי דומה, ואפשר ללמוד מההתכתבות אתם.
בקיצור, אבל לא במקום , כמה רעיונות בסיסיים:
אם הוא אינו עצמאי בהרדמות בתחילת הלילה הוא לא יצליח להירדם לבד כשהוא מתעורר באמצע הלילה. תרגלו, קודם כל, הרדמות לבד, ללא שכיבה לידו/ בקבוק וכו'.
אם שיטת החמש-עשר דקות לא מתאימה לכם, אתם יכולים לשבת בשקט על כיסא/ מיזרון בחדר, אבל לא קרוב מידי. ורק להזכיר לו במינימום מילים "שש.. עכשיו ישנים".
אם הוא כבר יודע להירדם בעצמו וללא עזרה, ובכל זאת ממשיך להתעורר בלילה ולהתקשות להירדם, וודאו שהוא מבין מה מצופה ממנו. הסבירו והדגימו במשחק בובה במשך היום ולא בזמן האירוע.
אתם יכולים לשים מזרן בחדרו, וכשהוא מתעורר שאמא תעבור לישון על המזרן עד שהוא נירדם באופן עצמאי.
זהו צורך בסיסי של ילדים להרגיש קירבה להורים , גם בזמן השינה. אין משהו שנותן יותר ביטחון מקרבה פיזית להורים. לכן יש הורים ש"זורמים" עם הילד, עד שהשינה מסתדרת.
כמובן שיש יתרונות בשינה עצמאית, ולכן אנחנו מתמידים בניסיון. אבל בלי לחץ.
גוני שלום וברכה
נעזרתי בעבר בבלוג ומתשובותיך, החכמתי ועזרת לי מאוד.
חיפשתי איפה לכתוב את השאלה הבאה והבנתי שכנראה זה מקומה קריאת הפוסט עזרה לי אך עדיין…
בני בן שנה וחצי ילד מתוק חכם, רץ, ומדבר המון. בלע"ר
עד לפני שבוע היה הולך לישון בצורה מאוד רגועה, הייתי איתו קצת זמן לילה טוב, ונרדם לבד.
לפני שבוע ברגע שהלכתי התחיל לבכות ושחזרתי- הצביע על חפץ מעבר למיטה שלו ואמר "הוואו" "הוואו" (קול של כלב)
ניסיתי להרגיע (אפילו שלא ידעתי כ"כ איך) אבל לא הצליח להרדם בלי שהייתי בחדר (וליטופים על הגב( וגם זה תוך כדי בכי)
ככה כל הימים האחרונים, ומה שהיה אתמול עלה על הכל, הוא התעורר בצרחות של פחד ושוב אמר הוואו, ניסינו להרגיע לפחות 10 פעמים הלוך ושוב, לבסוף הגיע למיטה שלנו, וגם שם פעמיים התעורר בצרחות ושוב אמר הוואו.
מסכנצ'יק כזה קטןןן, וכבר כאלו פחדים, מה את אומרת על זה?
ניסיתי לחשוב מה במהלך היום גרם לו לפחד הזה.
כשהוא רואה כלב ברחוב הוא לא מביע פחד.
הוא הולך למטפלת כל יום עד 13:30 ויש שם כלב גדול של שכנים(הם לא רואים אותו, רק שומעים)
משיחה עם המטפלת לא היה נראה שהיה משהו מידי רציני סביב הכלב,רק נביחות.
האם חשוב לגלות מה בדיוק גרם לו לפחד הזה?
ואיך אפשר להרגיע? (קטן, מה יוכל להבין?)
האם לאפשר לו לתת לישון במיטה שלנו?
אודה מאוד לתשובתך
זהו בני הבכור, אז אשמח שתחכימי אותי