הדפסה
הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.
אנונימי אמר/ה…
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?
ילדים זה לא צחוק אמר/ה…ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.
אנונימי אמר/ה…הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?
ילדים זה לא צחוק אמר/ה…ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".
על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים : הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק
כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו – ״התקפי זעם המשך״