הדפסה
לקראת חנוכה הכנו סופגניות עם הילדים. אבל במקום "תודה" ו"בבקשה" שמענו "נו" ו"אוף", ו"מתי זה כבר יהיה מוכן?!". מפריע לנו שהם מקבלים דברים כמובנים מאליהם ומרגישים שמגיע להם. אנחנו לא רוצים לנדנד, להטיף ולהיות טרחנים שלא לצורך. האם הכרת התודה תגיע מתישהו? נו….. מתי?!
ילדים (וגם מבוגרים) לא אומרים תודה כי הם מרוכזים במה שהם רוצים להשיג ולא במי שמגיש להם את מה שרצו. המחשבה שיש אדם מאחורי היד לא זמינה להם. הם לא אומרים "בבקשה" כי אינם סובלים לחוש נזקקים ותלויים ("הייתי מטגן לבד, אם רק הייתם מרשים לי!"). הם מתייחסים לנתינה כמובנת מאליה, כחובה של ההורים שבכוחם ובזכותם לתבוע ולדרוש ("את אמא וזה התפקיד שלך להכין לביבות!"). הם יכולים להתחשבן ("כבר הודיתי על הסופגנייה בשנה שעברה". "תודה אחת, כמו כד השמן, צריכה להספיק לשמונה ימים".) ומשאירים להורה שמבין הכל להשלים את החסר בעצמו ("אתם יודעים שאני יכול לבקש יפה, אז למה לחזור על זה שוב ושוב").
הכרת תודה באופן מודע היא הניצן הראשון של תחושה מוסרית (Moral sensibility). נימוסים מכוונים את הילד לשים את הערכים לפני הדחפים והרצונות; להכיר בנחיצות של סדר חברתי, מנהגים וחיים על פי עקרונות.
כשאנחנו מודים מכל הלב אנחנו מחוללים נס. הכרת תודה באופן מודע מעוררת תחושות של שביעות רצון וסיפוק. מה שהיה אמור להאיר את יומנו לדקה מציף את היחסים עם אחרים בחמימות, נדיבות, חדווה והתרוממות רוח עוד זמן רב.נימוסים (ובכלל ערכים) נרכשים הכי טוב בחברותא. בשביל ללמוד לבטא תודה והערכה על נתינה כדאי שיהיו לפחות שלושה: אחד שנותן, שני שמקבל ושלישי שנותן דוגמא והכוונה ("מה אומרים לאמא? תו…דה!"). בגיל הרך, שמשו דוגמא לילדיכם. הרבו להודות אחד לשני. בגיל זה נימוסים נלמדים בעיקר על ידי חיקוי והזדהות. מאוחר יותר, בני ארבע וחמש מתחילים לפתח ניצני הגינות והתחשבות באחר. בשלב הזה הם מכבדים את המוסכמות מתוך רצון למלא ציפיות ולהיות "הילד הטוב". בהמשך, בבית הספר, ככל שתפיסתם תעמיק וניסיונם יתרחב הם יאמצו אל ליבם ערכים אלו מתוך כוונה מלאה והבנה מקיפה.
ישנם כאלה שמסרבים להודות, מנסים להתנער מתחושת החוב ומהצורך לגמול טובה תחת טובה. רובנו מגלים שמשתלם והרבה יותר קל לגמול "תודה" תחת טובה. כשילדיכם יתבגרו וירבו להודות ואתם תחשבו שזה בגלל שהם רוצים מכם משהו… אל תתבלבלו. הם באמת ירצו מכם משהו. ואתם תשמחו לתת.
שלום לכם
רציתי לשאול לגבי מילם כמו תודה ובבקשה. בבית שלי נידרשנו לומר אותן כשביקשנו כל מיני דברים. אני זוכרת שלא כל כך התלהבתי וקשה לי לבקש את זה מהילדים שלי. מענין אותי לשמוע מה דעתך?
ל"לא התלהבתי" סליחה שלא ענינו קודם, בגלל החג.
השאלה שלך כללית וכך גם התשובה.
כאשר ילד קטן מבקש משהו (מוצצי,ממתק, משחק, "ידיים"..) הוא מרוכז במה שהוא רוצה ולא באדם שנותן לו את מה שהוא רוצה. כשהוא איננו מקבל ,מיד!, את מה שהוא רוצה הוא נעשה קולני, מרוגש ותובעני – ככה הוא יקבל יותר מהר את מה שביקש.
הן ה"בבקשה" והן ה"תודה" נועדו להזכיר לילד את האדם שמאחרי היד, להחזיר אותו למצב רגוע ולא תובעני- גרגרני ולהשיב את ההחלטה, מתי בקשותיו של הילד יקבלו מענה, להורה.
כפי שכתבנו לגבי "סליחה", בכל גיל הילד מבין את הבקשה קצת אחרת וזה משפיע על האופן בו ננסה להקנות לו את ההרגל.
על כך ניכתוב בהרחבה, בהזדמנות אחרת.
תודה על השאלה) ובבקשה!
אתמול הבת שלי היתה ליד הטלויזיה וסיימה לראות תוכנית. אני הייתי במטבח וביקשתי ממנה לסגור את הטלויזיה. היא – "את תסגרי" אני – "אבל את ליד הטלויזיה" היא התעקשה "לא את תסגרי" . אז סיימתי לשטוף כילים (לקח עוד דקה) ורק אח"כ סגרתי למורת רוחה, כי היא היתה צריכה לחכות לי.."נו כבר, תסגרי". במקרה הזה שהחלטתי לעשות כרצונה, אמרתי לה – "אם את רוצה שאני אסגור – בסדר, אבל מתי שאני מחליטה." האם זה היה מאבק כוח, שימת גבול לגיטימית או סתם שטות מצידי?
בדחף שעלה לי ברוח הדברים: תודה רבה! אני נהנית מאוד וכל פעם מחדש מהבלוג ומהתבלין הגרפי. הוא ככ בריא וגם טעים.ברכות
ל"כל כך בריא/ה"
תודה על התודה. גם אנחנו רוצות להודות כדי שגם לנו יקרה הנס של התרחבות הלב והצטמצמות האגו.
חן, חן לך וכל טוב.
ל"מורת רוח"
(ילדה עם קושי לחכות עד שיעשו מה שרצתה)
אמא יקרה. את שואלת האם התגובה שלך היתה מאבק כוח, הצבת גבול או סתם שטות. אני לא יודעת. מה את הרגשת/ חשבת בתוכך כשזה קרה? אם חשבת שאת רוצה שהיא תבין שאפשר לבקש עזרה או פינוק אבל לא בתוקפנות וכוחנות הרי ששמת גבול. אם ויתרת לה כי לא היה לך כוח להכנס למאבק אבל לא רצית שהיא תדע שאת עושה את זה מתוך חולשה זה כנראה היה מאבק כוח. בכל מקרה זו לא שטות להזכיר לילד שיש שם בן אדם אחר ושיש מקום גם לצרכים שלו.
לא כתבת לנו מהו הגיל של בתך. זוהי התנהגות שמתאימה לגילאי ארבע חמש. אם בתך אכן בגיל הזה יש מקום לשאול למה היא הגיבה כמו שהגיבה. ילדים בגילה מתחילים להיות ערים לתחושות של רגש לא נעים שעולה בהם מבלי יכולת , עדיין, להבין למה הם מרגישים ומגיבים כמו שהגיבו(כפי שקרה גם לך).
אם ההתנהגות הזו שלה חוזרת על עצמה זה הזמן להתחיל לנהל שיחות הבהרה לא בזמן האירוע. בערב, במיטה או בזמן רגוע אחר לעזור לה להבין שהיא הרגישה מורת רוח ושהיא ביטאה אותה בצורה שלא נעימה לך . אחר כך לדבר על איך כן מתאים להגיב.. וכו.ותמיד לקנח בהרגעה ועידוד. היא הרי ילדה נפלאה ומיום ליום היא תלמד.