הדפסה
לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?
בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים. מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.
כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).
מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק – אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:
– "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".
– "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".
– "אני, כי אני עושה לו מלכודות."– "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"
– "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"
– "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"
– "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"
(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)
הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום – הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו – הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע – הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.
עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים – יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק – יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).
כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!
שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת בת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא בין בנים גדולים ולאחר הפסקה. היא נכדה חשובה מאוד באחד הצדדים. בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה עוברת לי בראש איזו דאגה מהעניין. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. ואני מכירה כמה כאלו, אצל חברים, משפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אןלי זה עוד ממש לא הגיל. אני שומעת שיש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה לא תזדקק לזה כל החיים. איך את אומרת אפשר לגדל אותה נכון בעניין הזה?
ל"עוזרת למלכה"
(איך עוזרים לנסיכה בת שנתיים לפתח אהבה עצמית בריאה).
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, משרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות.. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם.
שלום גוני,
הלוואי שתוכלי לעזור לי:
יש לי ילד בן 7. אביו אדם אלים מאוד ולכן התגרשתי. הוא חי איתי ועם עוד 2 ילדים. הוא ממש קשה ואלים. מציק לילדים. לא שם עלי. אני נאכלת ממה שקורה. האם חיב להיות שיגדל בדרכי אביו? אני לא מסוגלת לחשוב על זה. ובקושי לעבור את ההוה.
הבן שלנו מתחפש בפורים לדמות ממלחמת הכוכבים.
שאלנו אותו מי יותר חזק הוא או אבא ? הוא אמר: אבא יותר חזק. בפורים אני אהיה יותר חזק.אבל אני לא ארביץ לו.
מזל שלא כל יום פורים.
ל"אני נאכלת"
(ילד בן 7, אלים, להורים גרושים).
בבקשה, תנשמי עמוק, ותקראי לאט לאט את מה שכתבתי לפחות שלוש פעמים.
א י ן שום ח ו ב ה שהילד יגדל בדרכי אביו.
הנסיון ומחקרים רבים מראים שלסביבה יש יותר השפעה מאשר לגנטיקה. ואל תשכחי שלבנך יש גם את הגנטיקה שלך. בנך , אולי מביא נטיות להיות פעיל, להתקשות להתאפק, לחפש ריגושים ולא לפחד. אבל זה לא מחייב שיהיה אלים. אלימות בגילו יכולה לנבוע מהרבה סיבות: אולי הוא היה חשוף לאלימות והתבלבל. הוא חושב שמי שנלחם ומקצין – מנצח! אולי הוא פוחד מאלימות של אחרים והדרך שלו להתגונן היא להיות אלים בעצמו. אולי את לא מאמינה בכוחך לשים לו גבולות. בגלל הבעל איבדת את הבטחון והאוביקטיביות.
בבקשה, זיכרי: הוא רק ילד בן 7. הוא זקוק לאהבה שלך ולאמונה שלך בו, ולהדרכה שלך איך להתנהג. כל פעם שאת חושבת שהוא כמו הבעל הוא חושב, אולי, ששוב הוא איכזב אותך ואת לא אוהבת אותו.
אני ממליצה לך לפנות ליעוץ ולקבל עזרה. להחזיר לעצמך את הביטחון והאופטימיות.
שלום גוני ושרי,
יש לי ילדון בן 3. אנחנו משפחה חרדית. לאחרונה הוא עסוק בחקר הקל. ומה הפלא- אחרי שזה הוציא ממצרים ובקע את הים ומנצח בכל המלחמות ויודע הכל והכי הכי אני לא מתפלאה שהוא הצית את דמיונו של בני.
זה התחיל ביום אחד שמכמה מכוניות הפוכות הוא ארגן לו 'שמים'. בחר בובת פלימוביל- 'זה השם'. והוא אומר לעצמו: 'עכשיו אני מחביא אותו כי לא רואים אותו'.
עבר דרך שאלות על עיניים שאין ופה שאין. לפני כמה ימים התגלגלנו מצחוק. אנחנו שומעים אותו משחק בבובות פלימוביל: ' זה השם הגוי. הוא מרביץ להשם הצדיק' ראינו שכוח עליון לא הצליח להחזיק מעמד והרעים והטובים – החזקים והחלשים עברו מן הארץ לשמים.
היינו שמחים להבין קצת יותר ולדעת מה מתאים לתווך ומתי לילד בגיל 3?
ל"איזה מאמי"
(בן 3 שמנסה לתרגם השגחה עליונה למשחק).
ילדים חושבים בצורה קונקרטית. כמו שציור של דבורה יכול להתפס על ידם כדבורה אמיתית וחלום נתפס כמציאות ככה הוא מנסה לתת משמעות קונקרטית לשכינה. אם יש אנשים צדיקים ויש אנשים שהם גויים למה שלא יהיו כמה ריבוני עולם.
כרגע הוא מנסה לעכל שגם מה שלא רואים יכול להיות קיים, גם מי שאין לו פה יכול לדבר… הוא כבר מחלק את העולם לטובים ורעים (אולי מדברים על זה יותר מידי בגן, בסביבה). כל עוד הוא עסוק בכוח ובמיטבות של השם אין מה לדאוג. כשילדים מתחילים לקשר את השם עם הכוח להעניש ואת המבט של השם עם אשמה הם עלולים לפתח מצפון, מוקדם מידי ונוקשה מידי.
כרגע הסתפקו בלהנות עם הילד וממנו.אפשר לתווך לו שבמשחק הכל אפשרי. אפשר לשקף לו את הרצון שלו להבין דברים ששמע בגן. אם תשחקו יחד איתו הוא יבין יותר בקלות שמשחק מיצג מחשבות ורגשות אבל אינו זהה במאה אחוז למציאות.
בעצם, גם אחוזים הוא עוד לא אמור לדעת!
אני חושבת שהרבה פעמים זה מתחיל בתחושה אמיתית ואמונה של ההורים שהילדים יותר חזקים מהם.
בחינוך האנתרופוסופי נלמד שהחיכוך עם החומר (נפילות על שולחנות עצים וכ"ו) והחיכוך עם אנשים (ריבים , מכות) עוזרים לגוף הפיזי בשביעון הראשון להבין ולעצב את הגבולות שלו.(אולי לא דייקתי בהסבר).
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאמא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לצער אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?
ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)
מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר וכל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עושה להם את זה".
אז מה כן?
שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלוונטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.
זה נשמע הזוי, אבל שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? מה יעזור לך לקבל את הסמכות שלי?" יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות. את העקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכח.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד.
שיהיה בהצלחה.
קראי גם פוסטים קודמים על התבגרות.