הדפסה
מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.
בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.
בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי.
כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.
בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.
אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.
המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.
האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.
פוסטים נוספים בנושא:
״יום הזיכרון- יחס ילדים למוות״, ״חג העצמאות-מוכרחים להיות שמח״, ״העצמאות פנים רבות לה״, ״בוקר טוב- הורים כמו GPS ״
סיפור טוב לשבת
היום בצהרים ביקש בני סיפור, שלפתי אחד כזה [עם כוונה זדונית- דהינו חינוכית..] סיפרתי לו על אמא אחת שהילדה שלה התרגזה על משהו שהפסידה ולא נרגעה. והאמא שאלה אותי מה תעשה? מיד הוא מנדב את עצתו: שתרגיע אותה. הסיפור ממשיך איך אחרי כמה דקות הילדה עוד פעם התרגזה, ואמא שלה לא יודעת מה לעשות. הפעם הייתה לו עצה ממלאה בגאווה: 'את תרגיעי אותה והיא תרגיע את הילדה'. ואז הוא ממשיך להסביר: 'את הרי יודעת להרגיע, היא תלמד ממך!'
מקסים ומלא תבונה! הילד, כמובן!
בן כמה הוא? לי לקח המון שנים להבין שהכי חשוב -קודם כל להירגע.
אין ספק שעם התובנה הזו הוא מתחיל את החיים ברגל ימין.
הילד חגג השבוע 5.
לפני שנסעתי לחופשה אמרתי לבני בן החמש וחצי שאביא לו מתנה. הוא ביקש פלימוביל או לגו, ואני אמרתי שסוג אחר. [בכל מקרה מחכה מתנת חנוכה של פלימוביל]. היה נראה בסדר. הילד קיבל ואפילו חיכה. בשבת שואל אותו הדוד: מה אתה רוצה שאמא תביא לך?' הוא עונה מיד: פלימוביל או לגו. אני שומעת מהצד ואומרת לו: אמרתי לך שלא יהיה פלימוביל או לגו. בלי להתבלבל הוא עונה לי: 'אני יודע, [כאילו: תרגעי] אבל זה מה שאני רוצה'!
ל"מתנה"
הוא לא רק עצמאי. הוא גם יותר מדייק בלשונו.
הדוד שאל מה הוא רוצה ולא מה אמא תביא.
מה שבטוח, את את המתנה שרצית קיבלת!
הדברים כל כך מדויקים וגם מעודדים, בתור אחת שהמתבגרים שלה לוקחים אותה כל יומיים למחוזות חדשים…
בהחלט נותן פרספקטיבה …