הדפסה
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?
רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!
ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור – סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. (ראה פוסט "אני כבר סלחתי").
בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.
בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !
שלום לכם
רציתי לשאול לגבי מילם כמו תודה ובבקשה. בבית שלי נידרשנו לומר אותן כשביקשנו כל מיני דברים. אני זוכרת שלא כל כך התלהבתי וקשה לי לבקש את זה מהילדים שלי. מענין אותי לשמוע מה דעתך?
ל"לא התלהבתי" סליחה שלא ענינו קודם, בגלל החג.
השאלה שלך כללית וכך גם התשובה.
כאשר ילד קטן מבקש משהו (מוצצי,ממתק, משחק, "ידיים"..) הוא מרוכז במה שהוא רוצה ולא באדם שנותן לו את מה שהוא רוצה. כשהוא איננו מקבל ,מיד!, את מה שהוא רוצה הוא נעשה קולני, מרוגש ותובעני – ככה הוא יקבל יותר מהר את מה שביקש.
הן ה"בבקשה" והן ה"תודה" נועדו להזכיר לילד את האדם שמאחרי היד, להחזיר אותו למצב רגוע ולא תובעני- גרגרני ולהשיב את ההחלטה, מתי בקשותיו של הילד יקבלו מענה, להורה.
כפי שכתבנו לגבי "סליחה", בכל גיל הילד מבין את הבקשה קצת אחרת וזה משפיע על האופן בו ננסה להקנות לו את ההרגל.
על כך ניכתוב בהרחבה, בהזדמנות אחרת.
תודה על השאלה) ובבקשה!
תגובה לפוסט שקיבלנו למייל וראויה פרסום:
שלום גוני קראתי את כתבתך בנושא סליחה והיא נתנה לי חומר למחשבה ולהרגשה…
בערב ראש השנה בהאזיני לרדיו שמעתי דיון מרתק על האבחנה בין סליחה להתנצלות. ערכנו על כך דיון בשולחן החג והקולות היו מרתקים. בהתנצלות- האני המרכז, בסליחה הזולת במרכז. ויש מקום להרבה העמקה. תודה על הכתבה ושנה טובה.
מנסיוני המצומצם למדתי שילדים לומדים בעיקר על ידי צפיה באחרים וחיקוי (או למעשה, השאלה והתאמה) של התנהגויות שרואים מסביב. אני תוהה, לא בביקורתיות אלא בנסיון להאיר פן חשוב של התהליך, עד כמה השואלים נוהגים להתנצל בפני ילדיהם כשהם טועים. ייתכן ששם נמצא המפתח להבנת התנהגות הילד
ל"אני תוהה"
תגובתך מזכירה את התפקיד החשוב שיש למודלים הוריים ברורים.זה מאד עוזר כאשר ההורה משתמש בבקשת סליחה במקום המתאים. כתבנו על כך בפוסט קודם בנושא ("אני כבר סלחתי"). עם זאת לא הכל מוסבר רק על ידי התנהגות ההורים וחשוב ביותר שיהיו לנו מספר הסברים שונים לאותה התנהגות, כולל השערות על המחשבות והרגשות של הילד בנידון.
תודה על תגובתך.
שלום לבלוג המקסים ולגוני,
אני מסובכת בבעיה עם ביתי בת ה13. היא יצרה קשרים חברתיים הדוקים עם ילדה בת 12 בבית הספר. משהו שם מידי מידי. אמרו לי שראו אותם בשירותים ביחד, ראיתי התכתבות בה היא אומרת אני רוצה כבר להניח עליך את הראש.
ניסיתי בהדברות איתה לעצור את החברות אבל מתברר שהיא ירדה למחתרת. איך עלי לנהוג? מה זה אומר?
אמא אובדת עצות.
ל"אמא אובדת עצות"
החשש שלך הוא טבעי. את זקוקה לעצות. ואני מפצירה בך לפנות לקבל יעוץ מאדם מוסמך ולא להסתפק ביעוץ בבלוג. שום בלוג אינו תחליף לתהליך מלא של איסוף אינפורמציה, בנית תוכנית התערבות מותאמת ותפורה למיקרה ולמידות שלכם.
בגיל ההתבגרות, כשהילדים מפנים את המבט החוצה, מצמצמים את התלות בהורים כדי להעביר את מוקד היחסים לקבוצת בני גילם, הם נוטים לחפש קשרים אינטימיים ומשמעותיים עם בני גילם. לפעמים הקשרים לא לרוחם של ההורים ומעוררים דאגה. גם תופעות של חיפוש קירבה פיזית עם בני אותו המין שכיחות. בגיל הזה הורים משמשים כמעקה ביטחון ותפקידם למנוע מהילד לפגוע בעצמו.
אחת הדרכים לתקשר עם מתבגרים היא לצאת יחד לבית קפה, לשבת ולדבר. שיחות בגובה העיניים. לשמוע את הבת, מה היא חושבת , מה היא מרגישה לגבי כל מיני נושאים בחייה. כשהיחסים טובים והתקשורת זורמת הם מוכנים גם לשמוע מה יש ל"זקנים" להגיד.
בשיחה את יכולה לשתף אותה בחששות שלך. רק אל תגזימי. ברגע שההורים מגזימים ולא שומרים על איזון המתבגרים מפסיקים לשמוע. עשו לכם מנהג לדבר מידי שבוע. זה לא מחליף יעוץ אבל זה בטוח יעשה משהו טוב.
שלום גוני,
למרות שלא העברנו את בנינו בן השלוש פלוס שיעור בבקשת סליחה הוא כנראה למד אותו מסביבה.
בשבת הילד ביקש משהו שלא הרשיתי. כנראה שהוא כעס עלי.
אחרי כמה דקות הוא קורא לי מקצה הבית [בקול חגיגי]: 'אמא, סליחה!'. אני שואלת אותו למה אתה אומר לי סליחה. והוא: 'כי מקודם אני התבלבלתי ואמרתי שאת מגעילה'
אפשר לא לסלוח אחרי כזה מו"מ פנימי?
ל"סליחה"
אולי הוא בטוח שאת קוראת מחשבות ונעלבת ממה שהוא חשב. אולי הוא עוד לא מפריד בינך לבינו ולא מבין שאינכם חולקים אותן הרגשות ומחשבות. אולי בשבילו "סליחה" זו מילת קסם שמבטלת משהו לא רצוי ומחזירה אחורה בזמן כאילו כלום לא קרה. כך או כך זו ראשיתה של חשיבה מודעת אודות התהליכים המנטלים שלו ושלך וזה מקסים.
תודה ששיתפת אותנו. ככה גם תיעדת את קיסמו של בנך וזה לא ישכח.
ומה לגבי בקשת "סליחה" שהפכה לכלל פוטר מאחריות?
ביתנו בת השלוש וקצת, ילדה רגישה ונבונה אך גם שובבה לא קטנה החלה להפטיר "סליחה" רגע לאחר שעשתה מעשה לא מקובל או לאחר שהכאיבה. לעיתים הסליחה אף מגיעה עם נשיקת אפיפיורעל גב היד.. ואז – הופס! המעשה נעשה בשנית. והסליחה מגיעה שוב אחריו.
היא מבטאת את המילה "סליחה" בלי קושי, אך נראה שעבורה זו עדיין רק מילה, ולכן אין מניעה מלבצע את המעשה הלא חברי ואף לחזור עליו.
אתמול נסעה מאחורי בשבילי הקיבוץ בו אנו מתגוררים עם האופניים החדשות והאדומות שקיבלה מסבתא. לפתע התנגשה בי ו"דרסה" לי את העקב. זה מאוד כאב. כשהסתובבתי – היא חייכה חיוך גדול. נשכתי שפתיים והסברתי לה בנחת שזה אולי לא היה בכוונה (ואולי כן..) אבל זה כאב לי, ושבפעם הבאה תזהר ותשמור מרחק. היא התנצלה מעומק ליבה.
ואז עשתה זאת שוב! לאחר שצחקה בפה מלא – התנצלה ונישקה אותי באמפטיה.
ואז… עשתה זאת שוב!
שמתי לב שחבריה לגן נוהגים כך גם:
ילד דוחף ילד על המגלשה או בזמן משחק מרוגש, ומיד אחר כך אומר "סליחה". לאחר שתי שניות דוחף שוב.
ניסינו להסביר לה את הרעיון לפיו לא צריך לבצע את המעשה הלא נעים מלכתחילה, או שאם עושים בכוונה אז לפעמים הסליחה לא מספיקה.. אך ההסבר היה מורכב מדי למידותינו… והתחלנו להתבלגן בניסוחים.
האם יש לך הצעה?
ל"אפיפיורית"
(בת שלוש שמתייחסת לסליחה כמו לשמיטת חובות)
תודה על השאלה ועל התיאור המשעשע שאי אפשר לא לחייך בזכותו.
אם בתכם הגיעה לגיל שלוש היא עברה בעבר את גיל ה"את זה", ואת גיל ה"למה", ואת גיל ה"לא רוצה", ואת "עוד אחד ודי". ככה זה ילדים. כשהם לומדים מילה חדשה, מופשטת, המוח הקונקרטי שלהם לא כל כך מבין למה הכוונה. הם זקוקים להרבה ניסוי וטעייה עד שהם מבינים בדיוק למה הכוונה.
כדי שהיא תבין גם ההסבר שלנו לא יכול להיות יותר מידי מופשט.
כשהיא "דורסת" אותך ומבקשת אחר כך סליחה הפרידי בין התגובה לבקשת הסליחה לבין הצבת גבולות. אמרי: " כל הכבוד. איך את מבקשת סליחה יפה. אם תפסיקי להכאיב לי אני אסלח. לא נורא. לפעמים מכאיבים לא בכוונה. אם תכאיבי לי שוב אני לא אסלח. תצטרכי לרדת מהאופניים". (גם הכרה לרצון להשתולל, לעשות שטויות והצעה של "תחליף- דחף , יכולים להועיל).
בנוסף, בהזדמנויות אחרות עזרי לה להבין את המושג על ידי תיאור מצבים היפותטיים: "מה, אולי אבא ידחוף/ישפוך עלי מים בכוונה, יבקש סליחה ואחר כך שוב ידחוף/ישפוך? מה פתאום! אם מבקשים סליחה סימן שיותר לא עושים"..
אם היא מספיק חכמה להשתמש בסליחה כדי להיות יצרית ולשמור על הקשר אתכם בו-זמנית, היא בטוח תבין. לא מיד.
ועד אז פשוט תיהנו מההיגיון המשעשע שלה.
מתנצלת אם ההסבר שלי לא היה מורכב מדי. ככה זה עם הסברים.
מזכיר את אחד השילוטים החמודים אצלינו בעבודה החודש:
'פעם הייתי מבקש מאלוקים אופניים. אחכ למדתי את השיטה: גנבתי את האופניים של השכנה ואני מבקש ממנו סליחה'.
אחרי שהפיוזים קופצים לי, כפי שקורה עם הבן שלי, אני מבקשת סליחה שהתפרצתי, הרמתי קול או פגעתי בו.
בשיחה עם חברות עלתה השאלה האם זה נכון לעשות? האם זה לא מבלבל אותו? נותן מסר לא ברור שאני לא אמא טובה, לא צודקת, חלשה.. ?
מה נכון לעשות?
ל"פיוזים"
אמא אחת שבאה לייעוץ סיפרה לי שהרימה קול ואף עלבה בבנה שהרביץ לאחיו התינוק. לאחר מעשה ניגשה אליו וביקשה סליחה שכעסה והרימה קול. "אמא, אז עכשיו אני יכול להרביץ לו?" שאל הילד.
בקשת סליחה, צמוד מידי לאירוע וללא הסבר על מה מבקשים סליחה (על הרמת הקול ועל אי הנעימות שנגרמה, אבל לא על הגינוי של המעשה). יכולה להתפרש באופן קונקרטי מידי.
אנחנו מבקשים סליחה כדי לתת לילד דוגמה. כדי לעזור להירגע מהעלבון. כדי להראות שאנחנו כועסים על המעשה, אבל גם כשכועסים אוהבים. לפעמים אנחנו מבקשים סליחה כדי לנער מעל עצמנו את האירוע, לשים אותו בעבר, להירגע.
אבל מה שברור לנו לא ברור להם. היכולת שלהם לשער על המניעים שלנו עוד לא מפותחת. הם חושבים שאנחנו מתנצלים כי טעינו, כי אנחנו חלשים, כי רוצים לשכוח את מה שהיה.
אם את מרגישה צורך לבקש סליחה שפגעת או הגבת בצורה שלא התכוונת, עשי זאת בערב, בסוף היום. הזכירי לבנך את האירוע. אמרי לו שאת מאוד אוהבת אותו ולא רוצה לפגוע בו. אבל את ההתנהגות שלו את לא מרשה. בקשי סליחה על הרמת הקול .הדגישי שבפעם הבאה את תנסי לא לצעוק ואת מצפה שגם הוא ינסה לא לעשות את מה שאסור. אמרי לו שאת סולחת לו שהוא הרגיז אותך.
בקיצור, כשאנחנו מבקשים סליחה חשוב לעשות זאת מתוך מחשבה ובחירת מילים כזו שלצד המסר החומל של הסליחה יעבור גם המסר של ציפייה להדדיות ביחסים.
בתנו בת שנתיים וחצי מאד עקשנית, מאד קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שבתנו הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה גם לאחר הפצרות רבות , בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.
כיצד עלי לנהוג כלפי ביתי וכיצד עלי לנהוג עם הגננת?
תודה
ל"משכנעת"
(בת 2.5 שמסרבת לבקש סליחה)
להושיב בצד ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להושיב בצד מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב מישהו או משהו.כל הרעיון של סליחה מבוסס על הכוונה האמתית והחרטה האמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק.
בגיל שנתיים וחצי אין בכלל יכולת להבין את הצד של השני או להתיחס לכוונות. ילדים עדיין מאוד אגוצנטרים וקונקרטיים. אפשר לדרוש מבתך לומר שהיא מבטיחה לנסות לא להרביץ, גם אם מישהו הרגיז אותה. אפשר להושיב בצד עד שתרגע . אבל אין טעם להעניש כי לא הייתה מוכנה לבקש סליחה, היא לא מבינה את משמעות המילה ורואה בזה השפלה וכניעה בלבד.
מה לעשות?
קראי את הפוסטים שלנו על "תוקפנות לייק", ועל "תוקפנות לייט". הדפיסי והציעי גם לגננת לקרוא.
הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים?אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.