הדפסה
קוראים יקרים
רוח שובבות אחזה בנו והפכנו את אחד הצי-פורים למשחק מדליק ומעורר השראה. שיחקנו בו כמה זמן ואחרי שראינו שאנחנו תמיד במקום הנכון התחלנו לפספס בכוונה. איזה אקשן!!! זה היה מלהיב ומצחיק ולא פחות מתגמל מאשר תמיד לקלוע.
האם זה גם מה שקורה לקטנטנים? מצליחים, מצליחים….וכשזה מתחיל לחזור על עצמו מחפשים גרסה חדשה?
חשבנו שיכול להיות נחמד לתת לילדים לשחק במשחק – כשרוצים לחנך ולשנן להם את מה שנהוג בדרך משעשעת. או כדי לתת ביטוי מעודן, משחקי,לרצון להשתובב וללכלך. אפשר להוריד את המשחק לאייפון ולצחוק יחד חה חה חה חה חה!
נסו וספרו לנו מה היו התגובות.
היי, ראשית כל – הבלוג שלכם מקסים ואני קוראת קבועה שלו.
יש לי שתי שאלות:
1. התחלנו לגמול את בני בן ה3 וקצת לפני כחצי שנה, בקיץ. היה לא קל אבל בסיוע הגננת בתחילת השנה הוא אכן נגמל מטיטול ביום ודי מהר גם בלילה. הבעיה היא שהוא נגמל רק מפיפי, וקקי הוא עושה בתחתונים. ממה שהבנתי בגן הוא כן מסכים לעשות, אבל בבית אני מגלה כשזה מאוחר מדי. לפעמים הצלחנו להושיב אותו על האסלה לפני שהוא הוציא הכל והוא עשה יפה ולא פחד לשבת על הישבנון. אבל הוא לא הולך מיוזמתו לעשות קקי בשירותים אלא רק פיפי. אולי יש לכן עצה?
2. בני בן ה5 וחצי הוא ילד מקסים, בוגר ועצמאי. הוא טיפוס מאד "מרצה", כלומר אוהב לרצות אחרים ולא לאכזב אותם. הוא לא מסוגל לקבל כשלון של עצמו. אם הוא מפסיד במשחק הוא יגיד שזה "לא הוגן" בגלל תירוץ כלשהו. לפעמים תפסתי אותו גם מרמה (מסובב את הקוביה למספר אחר בלי ששמתי לב). אם הוא עשה משהו לא טוב – הוא יאשים את אחיו או יכחיש כל קשר וישקר. לפעמים הוא לא מצליח במשהו והוא יתחיל להמציא תירוצים – בעיקר להאשים את אחיו ("הוא בלבל אותי!"), העיקר שזה לא יהיה כשלון באשמתו. גם אם יש לו טעות בדבר מסויים (למשל הוא שאל שאלה שהתבססה על הנחה שגויה) ואנחנו מתקנים אותו בעדינות – הוא מתעצבן ואומר "אני יודע" או "לא הבנתם אותי, אמרתי משהו אחר" – הוא לא מסוגל לקבל ביקורת.
מה אפשר לעשות? האם זה נורמלי לגיל?
תודה 🙂
הנה שתי תשובות:
(בן 3 ,יבש אבל לא נקי)
מה עושות הגננות שהן מצליחות היכן שאנחנו נכשלים?
קודם כל הן לוקחות את הילדים לשרותים בזמנים קבועים ונותנות מסר ברור וחד משמעי "עכשיו עושים פיפי וקקי", "צריך!". זה לא לבחירה ולא הזדמנות לחנך לערכי הדמוקרטיה. בנוסף, הן עוקבות אחרי הילד, לומדות את הסימנים המוקדמים שלו. ברגע שהן מבחינות שאולי זה אוטוטו.. מגיע הן מפנות אותו לשרותים. סדר העדיפויות שלהן ברור. קודם כל מתפנים ורק אחר כך מתפנים לשחק. קודם החובות ואחר כך הזכויות.
כדי שבנכם ילך מיזמתו הוא צריך לפני כן ללכת מיוזמתכם. שלחו אותו לשרותים בזמנים קבועים. שננו לו לאורך היום (אפשר גם בשיר) "קקי עושים בבית שימוש – כל הכבוד!". "מי מתאפק והולך לשירותים!".היו אתו כשהוא בשרותים. וודאו שנוח לו. אל תיכנעו יותר מידי בקלות לדרישה שלו לקום ולחזור לשחק. כיום, הוא יודע שהוא רוצה לשחק ועדיין לא יודע שהוא רוצה להתפנות בשרותים. אחרי שהוא יפנים את ההצלחה וההקלה שבאה בעקבותיה הוא יזום זאת בעצמו.
חיזרו וקראו מה שכתבנו בנושא בפוסטים רלבנטיים ובתגובה על שאלות הקוראים. בטוח שתצליחו.
(בן 5.5 שלא מסוגל לקבל כשלון)
האם לכם קשה לראות אותו נכשל? האם אתם מתאכזבים אם הוא לא יודע משהו?אם זה כך אזי הוא, אולי, מרצה.
לדעתי,בנכם,יותר ממה שהוא רוצה לרצות הוא רוצה לנצח, להיות כל יודע, להרגיש בעל ערך. בגילו יש לו כבר "אני אידאלי" -תפיסה של איך הוא רוצה להיות: הכי בעולם! ואם זה לא אפשרי אז לפחות הכי טוב במשפחה, או הכי מנצח במשחק המסוים. ואם גם זה לא אפשרי , אז לפחות שלא יתפסו אותו על חם.
כשהוא נכשל או נתפס בטעות קשה לו לשאת את הפער בין הרצוי למצוי. הוא מסתבך ב"שקרים – לייק" כדי להגן על תחושת הערך שלו.
שימו גבולות ברורים: "אומרים רק אמת", "בלי לפגוע ולהעליב". שוחחו אתו בארבע עיניים ולא מול אחרים. עזרו לו להבין שערך עצמי אינו תלוי בידיעה או הצלחה מסוימת. "לפעמים אנחנו יודעים וזה כיף. לפעמים מישהו אחר יודע וזה כיף שאפשר ללמוד ממנו". עזרו לו לבסס תחושת ערך אמתית והוא לא יזדקק להעמדת הפנים.
היו פתוחים לאפשרויות נוספות מלבד האפשרות שהוא מרצה.
כתבנו על כך בעבר. קראו, למשל, פוסטים "אני ידעתי קודם", או "שקרים – לייק", או לפי התוויות שבצד – דימוי עצמי ותחושת ערך.
מקווה שעזרתי גוני
ניסיתי למצוא את המשחק כדי להראות לבני ולרקח לי המון זמן למצוא אותו. לא רשמתן תוויות ולכן הוא לא עולה בחיפוש לפי התוויות..
זה לא חבל??
לאחרונה עבר בבית תקופה בה היינו אני ואשתי טרודים, גם פחות נוכחים.
יש לנו ילד בן ארבע ורבע שכבר גמול ממזמן. פעם בחצי שנה או יותר יש איזה שבוע של יציאות בתחתונים. אני לא יודע בדיוק לראות מה קרה בעבר. אבל הפעם הייתי יכול להבין שזה על רקע הארועים.[בדכ אנחנו מקפידים כשבוע להושיב אותו בזמנים המועדים והעניין עובר]
אשמח לקבל הסבר מה גורם לילד להיתקע עם זה במצבי מצוקה?
וגם- קרה דבר נוסף מעניין, יום אחד אנחנו רואים אותו משחק בפלסטלינה ואז הוא נהנה לשים לו גוש בתחתון כאילו יצא לו. מה זה?
ל"ניסיתי"
תודה על הערתך. הטעות תוקנה. מקווים שעכשיו תשחקו ותהנו לקלוע לסיר, או לפספס.
ל"טרודים"
(בן 4 שחוזר ללכלך את התחתונים)
במקרה של "יציאות", מה שנכון לגבי נוזלים נכון גם לגבי מוצקים. בעבר כתבנו כמה פוסטים בנושא ("פיפי קקי – ברח לי", ו"הפיפי חזר"). הסברנו שילדים יכולים לסגת בהרגלי הניקיון מכל מיני סיבות.
כשהם נתונים במצב מצוקה ההתרגשות והמתח ממסכים את תחושות הגוף והם מתקשים לשים לב למה שקורה מתחת לחגורה.
לפעמים כשההורים לא זמינים ההרגל, שבעבר הם היו מוכנים להפנים למען המבט המתפעל של ההורה והקשר עמו, לא זוכה לאותו תגמול. כמו קמעונאי זעיר הם מוותרים על ההרגל שעדיין לא הופנם דיו. בשעת כעס הם מענישים את סוכן המכירות(של ההרגלים והדרישות התרבותיות)בכך שמסרבים לקנות ממנו את הסחורה.
לפעמים הנסיגה לא קשורה למצוקה אלא לצמיחה. הם כבר הבינו שביכולתם לחגוג וליהנות עוד קצת ולדחות את ההליכה לשרותים. הם רק עוד לא יודעים להעריך מתי, אם הם ימשיכו להתאפק, הם יכנסו למינוס.
תמיד, כפי שאתם נוהגים, כדאי לחזור להנחיה ברורה ברוח טובה מה כן לעשות.
לגבי המשחק עם הפלסטלינה בתחתונים – זוהי דוגמה מאלפת כיצד ילדים לומדים על המציאות דרך משחקי דמיון. על ידי המשחק בנכם משנן/ משחזר את מה שקורה לו ולומד לא לחשוש מהיציאות שלו ומאלו של אחרים.
איזה ילד מדהים. תתברכו.