הדפסה
שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. פרידות – אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.
הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור…למשחק… ועוד סיפור…ועוד אחד… אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.
מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו… ולנו?
פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך… עוד מעט…עוד קצת… ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר.
כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.
תודה על הבלוג המקסים. אהבתי את הקצר והלעניין. אמנם עושה חשק לעוד אך בתור אמא לכמה שיכולה רק להציץ מדי פעם לרגע זה נותן תובנות חכמות ובעיקר מעשיות.
להשאיר כאן שאלות נוספות?
רבקה,
קודם כל תודה. אנחנו מקוות לאט לאט להעמיק בנושאים ע"י מגוון שאלות ותשובות, כך שבסופו של דבר יהיה עוד קצת אבל עדיין בקצר ובלעינין כפי שציינת בחוכמה.
נשמח לשאלות ו-כן זה המקום העדיף למרות שגם אפשר דרך המייל.
שלום גוני ושרי. תודה על הבלוג הממוקד והמחכים וגם על הקומיקסים שממצים הכל בתמונה אחת.
הוספתי את השאלה שלי כתגובה לשאלה על פרידה שנשאלה לפני זמן רב- ואשמח אם הנושא יעלה שוב לדיון.
הבן שלי, בן חמש וחצי. ילד חברותי, ערני ושמח- גם בגן. למרות זאת, בשנה שעברה היו המון בקרים בהם בכה וסרב ללכת לגן- בכל פעם בתואנות שונות. הוא היה פשוט מאושר כשהיה חולה והיה לו אישור "רשמי" וסיבה להשאר בבית. גם לחברים לא כל כך אוהב ללכת מלבד שניים קבועים ומוכרים וזאת למרות שכאמור, בגן הוא ילד חברותי ואפילו קצת מנהיג. (אציין שבגיל שנתיים וחצי היתה לו תקופה של קושי גדול מאד בפרידה- היה הולך אחרי מחדר לחדר בבית, בתקופה זו תרגלנו וסיפרנו הרבה סיפורים בנושא זה "אמא תחזור עוד מעט" וכו' ולאחר זמן מה הענין נרגע)לקראת סוף השנה זה הפך כמעט למאבק מדי בוקר. היינו צריכים להוציא אותו ממש בכח ובבכיות אך ברגע שהגיע לגן, הילד שמח, משתתף ומשחק עם החברים.
כעת אנו עומדים לקראת תחילת השנה וברגע שהתחלנו לדבר על זה – זה שוב התחיל: לא רוצה ללכת, רוצה לעבור גן, לא אוהב את הילדים של הגן הזה, אז מה אם ילדים חייבים ללכת לגן וכו'…
בשנה שעברה נתתי לו כמה פעמים (בסיכום מראש)להשאר איתי בבית. לא ראיתי שזה עזר.
עוד נתון שאולי יכול לעזור. בתחילת השנה שעברה, כשהיה בן ארבע וחצי, נולד לו אח קטן וזמן קצר אחר כך התחילו הקשיים. יתכן שהעובדה שלקחתי חופשה של שנה ונשארתי עם התינוק בבית הוסיפה לקושי של הגדול להפרד ממני?
אני יודעת שעלי לקבוע עובדות בנחישות וברגישות ולשלוח אותו לגן אך עם זאת אני יודעת שישנו כאן קושי אמיתי בפרידה, קושי שנראה ממש כחרדה (לפעמים עסוק בזה כבר מהערב הקודם) ואשמח לשמוע מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.
אמא של יהודה.
לאמא של יהודה
הקושי בפרידה בא מכיוונים רבים. מדברייך ניכר שאת מודעת לרבים מהם, מכבדת את בנך, עוזרת לו להבין ולהרגיע אותם. תודה על הפרוט שנותן רעיונות ותובנות לכולנו. יתכן שהקושי של בנך נובע גם ממערכת יחסיו עם הילדים בגן. אולי המקור הוא סוביקטיבי- הרגשה שלו שאין לו חברים, עלבון או חשש מהתנהגות שנתפסת על ידו כפוגעת ומעליבה.. ואולי המקור אוביקטיבי- ילד שמציק או הציק בעבר.
נסי לברר איתו, ביחידות, איזה ילדים היה רוצה בגן אחר? איך הוא היה רוצה שהם יתנהגו? איזה ילדים היה רוצה שלא יהיו איתו בגן?
לפעמים עוזר לצייר יחד ציור +סיפור (צי-פור). במשבצת הראשונה ילד שלא רוצה ללכת לגן. במשבצת האחרונה ילד ששמח ללכת לגן…
ולבקש מהילד שיציע רעיונות מה קורה באמצע..
אם כל זה לא עוזר.. מה שתמיד מועיל זה להשאר איתו זמן מה בגן, לפחות בהתחלה.
נשמח אם תעדכני אותנו. מאמא כמוך כיף ללמוד.
לילה טוב,
מה אני עושה בשעה כזו בבלוג? מתארגנת מהרגעת בני בן השלוש ורבע.
יצאתי להליכה לילית, בבית כמובן נמצאים אבא והאחיות, כשאני חוזרת אני שומעת בכיות. הבן הקטן התעורר מבועת. צורח: אמא. רוצה שאקח אותו. הצעקות והבכיות היו בהיסטריה שלקח זמן לעזור לו להתעשת ולהירגע. כאילו לא לגמרי התעורר. מחפש בחוץ את אחותו ששוכבת באותו החדר.
זה כבר לילה שני בתוך שבוע שהדבר קורה. מצד שני זה חריג. אני לא יודעת מה עושים? מה? עלי ליידע אותו באפשרות שאצא להליכה ב11 בלילה? מה זו ההיסטריה? או שבמקרה נפלנו על חלום ואמא שלא בשטח.
חשוב לי להדגיש שבחיי היומים אנחנו מיידעים בשקיפות כל יציאה. הילד בטוח, מבלה איתי. חוץ מיציאה אחת בשבוע אני איתו לגמרי. הוא לא דבק. אולי השבוע הייתה עוד אחת. לא נשמע לי שזו התגובה.
בקיצור- אני מבולבלת. אשמח מאוד גוני אם תעזרי לי לעשות קצת סדר ולהרגיע את בני.
ל"מבולבלת"
(ילד בן שלוש פלוס שמתעורר בלילה בבהלה).
אני ממש לא מסכימה איתך. את לגמרי לאאא מבולבלת. את אולי נסערת מידי מכדי לראות זאת.
את מזהה מה בדרך כלל ומה היוצא מהכלל.את מזהה כמה אפשרויות: אולי חלום רע. אולי בעותי לילה. אולי רצה שאמא תהיה זו שמרגיעה והיא בדיוק לא היתה בבית. (הרבה ילדים נותנים לאמא את תפקיד המרגיעה ולאבא תפקידים אחרים).
אם היית בבית קרוב לודאי שהיית מרגיעה ומחזירה למיטה. למחרת בבוקר היית מנסה לברר מה קרה. עשי זאת גם הפעם. אין צורך ליידע אותו כל פעם שאת יוצאת להליכת לילה. כדאי להסביר לו שלפעמים את יוצאת ואם יהיה לו חלום רע או שהוא יבהל ממשהו אבא יהיה שם לעזור לו. הכי חשוב זה לתת לו מילים למה שהרגיש ושיראה שאת לא נבהלת מזה ולא משנה סדרי בית ועולם.
לילה טוב.
אם זה ביעותי לילה הרגעה לא תעזור והוא לא ממש מתעורר בעצם.
הי גוני, נדמה שאין סוף לכמה שאפשר לדבר על פרידות… שאלה: בת שנה הולכת לגן פעם ראשונה, יש לי אפשרות להשאר איתה שם כמה שארצה ואיך שארצה (פחות או יותר), והיא באופי די פוחדת מזרים (כשאיתי רק מתביישת, אבל כשבלעדי לרגע ממש קשה לה, אפילו לסבתות לקח לה זמן להתרגל. אם היא לא רואה אותי במקום זר ישר צורחת). איך לדעת מתי לעזוב אותה לבד, ולכמה זמן? כמה בכי לאפשר?….
ל"איך לדעת"
(כמה להישאר בגן עם ילדה בת שנה)
זהירות, זהירות! לא מלהשאיר ילדה קטנה בגן אלא מקביעות על ה"אופי" של ילדה קטנה.
בגיל שנה פחד מזרים הוא הישג התפתחותי חשוב. הקטנה כבר מזהה שעם אימא היא מרגישה הכי בטוח בעולם, אבל עדיין אינה מבינה את החוקיות מתי אימא נעלמת ומתי היא מופיעה או נשארת. היא עומדת ללמוד להעביר את הקשר הטוב שיש לה אתך לאנשים אחרים. זהו ההישג ההתפתחותי הבא. אם היא למדה להעביר התקשרות לסבתות יהיה לה יותר קל להעביר קשר מיטיב גם לגננת. אם את נשארת איתה בגן היא לומדת להרגיש בטוח בגן בנוכחותך. שלושה ימים עד שבוע בדרך כלל מספיקים לזה. אחר כך היא צריכה ללמוד להרגיש בטוח גם בהעדרך. אם את נשארת אתה שלושה ימים (אפשר גם ימים קצרים יותר), ביום הרביעי היפרדי ממנה כשעה לפני שאת באה לאסוף אותה הביתה. יום אחר כך היפרדי לשעתיים ואז חזרי לאסוף אותה… כך תאריכי בהדרגה את הזמן שהיא נשארת בלעדיך עם זרים ותתני לה אפשרות להסתגל לפרידה בהדרגה. אם את תאמיני שזה לטובתה ושהיא תעמוד בזה תשדרי זאת גם בדיבור ובשפת הגוף שלך. זו השפה שילדים בגילה מבינים.
הניסיון והמחקר מצביעים שפרידה מתונה שבסופה מפגש עם הורה אהוב מ ח ז ק ת את הקשר עם ההורה.
חזקי והתחזקי ושתהיה שנה טובה.
חזרי וספרי לנו.
תודה, גוני. אני אמנם חוששת מתגובתה לפרידה, אבל גם מתגובת הגננות להשהיית הפרידה במשך 3 ימים…מניסיוני הן מאד מעוניינות שהפרידה תהיה כבר ביום השני אפילו לחצי שעה ולי זה נראה מוקדם מדי. כמובן שלא אשאר איתה יום שלם בגן. אני מתכננת להיות שעה וחצי-שעתיים ביום הראשון כמו כולם, ביום השני אותו דבר (רק להיות יותר כצופה מהצד) וללכת איתה הביתה, וביום השלישי – להיות שעה ואז כניראה להשאיר אותה לחצי שעה וכך הלאה – להפחית את משך השהייה איתה ולהעלות את משך השהות שלה לבד. מה דעתך?
ל"איך לדעת"
הנה את יודעת!
יש אין ספור דרכים להיפרד מהילדה בהדרגה. את מכירה את הבת שלך הכי טוב ויודעת לקרוא את הסימנים שלה יותר מכולם. הרעיון שלך נשמע טוב. הוא כולל בתוכו את הצרכים של הבת, הגננות ושלך. זה מה שניקרא "מגה פתרון".
שיהיה בהצלחה.
שלום, בני בן השנה ושלושה חודשים נכנס רק עכשיו למסגרת וקשה לו!!! הוא בוכה כל הזמן ורק רוצה להיות על הידיים של הגננת. הוא לא לוקח מוצץ ולא רוצה שום חפץ מעבר רק את אמא:( מה עושים? אני רגועה ונותנת לו את כל תחושת הביטחון האפשרי. כמה זמן זה יכול להמשך? אני מתבאסת שהוא לא נהנה מהחוויה החדשה מלשחק עם ילדים אחרים. מה עושים?
ל"מתבאסת"
(קשיים של בן 1.3 להסתגל למסגרת חדשה)
איזה באסה שאת מתבאסת. את אולי מנסה לתת לו תחושת בטחון אך יתכן שהוא קולט את האכזבה שלך מבלי יכולת להבין ממה היא נובעת).
איזה יופי שאת משדרת ביטחון. יש ילדים רגישים יותר לכל שינוי, תחושת גוף, רעשים בסביבה,רגש שעולה בהם. ילדים אלו יתאוששו וירגעו גם יותר לאט. בגילו של בנך זה לגמרי סביר. הביני שההצמדות שלו לגננת היא פתרון טוב. הוא מרגיש בגופו שהקרבה הפיזית למבוגר משחררת בגופו חומרים מרגיעים. זה סימן שהילד מרגיש שקשר עם האחר עושה לו טוב. כשהוא ירגע הוא יתפנה להתחבר עם הילדים.
ראי בימים הללו הזדמנות שלך לעזור לו לווסת את רגשותיו.
אם יש באפשרותך הישארי אתו קצת יותר בגן וקצרי לו קצת את הימים. בעבר כתבנו על השלב הזה בהרחבה (פוסט: "את מי אני אוהבת" על קליטה של ילדים קטנים במסגרת).
נסי לקבל את מה שקורה ללא ציפיות וללא שיפוטיות. כמה זמן שזה ייקח זה ייקח.ככה זה ילדים. עד חנוכה זה בטוח יעבור ואולי עוד הרבה לפני כן.
חזרי וספרי לנו איך הולך, שגם אמהות אחרות תתעודדנה.
שלום גוני,
כמו שרבים אמרו לפניי, ממש כיף לקרוא את הבלוג שלך. מזדהה, מסכימה ומהרהרת.
יש לו בת שנתיים- מקסימה ומתפתחת ממש יפה. עדין קשה לה לדבר (שומעת 3 שפות בבית!!!), ועברה לפני חודש וחצי לגן חדש, ב היא נמצאת 3 ימים בשבוע.
אני עוד אמורה ללדת וכמובן ניסיתי להכין אותה לזה באמצעות ספרים והסברים.
בזמן אחרון, בעיות שינה שלה החריפו (תמיד היו לה ולילה שלם לא היה אצלו); פעם הייתה נרגעת אצל אביה כשהיה מביא לה בקבוק (עדין עם בקבוק:(), נכון להיום מוכנה לבות חצי שעה עד שעה שרוצה רק אותי. אני חוששת שאחרי לידה זה יחמיר. גם בלילה כשהיא מתעוררת או לפני שהולכת לשון- היא דורשת אותי.
אציין, שגם בגן יש קושי פרידה ממני, אם כן, כשאני באה לאסוף אותה, היא לא רוצה לעזוב ורוצה לשחק יחד איתי בקוביות או בכל דבר שהיא בדיוק עשתה.
יש לנו נוהל לילה קבוע (אמבטיה, סיפור ואפשות לחת ספר למיטה- היא מאד אוהבת לדפדף בספרים במיוחד עם חיות;)), מבלה איתי יומיים שהיא לא בגן ואני משתדלת להיות ולבלות איתה זמן איכות- לצייר, לקרוא סיפור, לרקוד. כנ״ל גם אחרי שחוזרת מהגן.
בעלי מגיע הביתה סביב שש- שש וחצי וגם מקדיש לה זמן. בשעתיים אלו הם משחקים נהדר והרבה פעמים היא לוקחת אותו מהשולחן כדי לשחק ביחד ולא מזמינה אותי!!! באופן קבוע- הוא עושה לה אמבטיה!
רק כשזה מגיעה לשינה ובלילה וגם פרידה בגו- היא פשוט לא מוכנה להיות בלעדיי. בגן הי בוכה ובבית זה מגיע להיסטריה של שעה!!!
קרה שאביה לקח אותה לגן מספר פעמים והיא לא בכתה.
מה. עושים? אולי יותר נכון- מה אנחנו עושים לא נכון?
אודה על עזרתך.
ל"עושים נכון"
(בת שנתיים שמתקשה להיפרד מאימא בלילה וביום)
אם כל הבעיה היא קושי להפרד ממך, אתם עושים הרבה דברים נכונים.
אולי הקושי להיפרד ממך החריף כי היא בת שנתיים ויותר עומדת על רצונה. קראי שוב את הפוסט שכתבנו על גיל שנתיים).
אולי בכל זאת קשה לה קצת בחיים עם כל הדברים שהיא מתמודדת, והיא זקוקה יותר לאמא.
אולי האמא (את) קצת פחות מרימה על הידיים מבעבר.
ואולי ההכנה שלך לקראת הלידה מתפרשת אצלה כאיום יותר מאשר כהרגעה. לילדים בגיל שנתיים אין עוד מושגי זמן והכנה מוקדמת מידי יכולה לבלבל אותם.
בלילה, כשהיא בוכה אל תתנו לה לבכות שעה, ואפילו לא חצי שעה. כמו בשיטת חמש הדקות גשי אליה כל 5-10 דקות והרגיעי אותה. אמרי לה כמה את אוהבת אותה. הסבירי לה שאת לא הולכת לשום מקום אלא נמצאת בחדר הסמוך/ במטבח.. ועכשיו ישנים ! כל הכבודי! השכיבי אותה לישון או תני לאבא להשכיב. וחוזר חלילה.
ילדים בדרך כלל נפרדים מאבא יותר בקלות, כי מגיל יום הם רגילים שאבא הולך ובא ואמא לעולם נשארת.
אם אבא יכול להביא בבוקר לגן זה מצוין. זו גם ההכנה הכי טובה לתקופה שאת תלדי ואבא יעשה יותר ויותר תפקידים.
נשמח לעקוב ולשמוע איך הולך.
ושיהיה במזל טוב.