הדפסה
לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.
האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?
התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!
בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.
אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!
לקריאה נוספת כדאי לקרוא את הפוסטים בקטגוריה "קשרים ופרידות" כולם עוסקים בנושא חשוב זה, ומשלימים זה את זה.
וגם:
מאמר על תהליך בנית התקשרות טובה, ומה לעשות כאשר תהליך ההתקשרות משתבש.
אלן שור – מאמר פורץ דרך. בתוך "בסיכום"
השפעה של פרידות טראומטיות בילדות על התפתחות המוח.
סליחה שאני חוזרת על עצמי – אבל הציורים מיוחדים ומקסימים.
תודה קרן, את מוזמנת לחזור על עצמך מעכשיו ולתמיד.
מסרים חזקים, מועברים באופן ממוקד וקליל. תודה!!
קודם כל תתחדשו על הבלוג המקסים!
הציורים מתוקים והמסרים מרתקים וחשובים כל כך.
ממש היום קרה לי עם הילד הקטן שלי בן הכמעט שנתיים מקרה בדיוק כזה, שהוא רצה להשאר בידיה של המטפלת ולא רצה לחזור אלי, ולא ידעתי איך "לאכול" את זה.
תודה על התשובה המחכימה!
אטי שלום,
אין מחמאה יותר גדולה ממה שכתבת. תודה ואיזה כיף.
הי גוני,
הייתי שמח הלשמוע את דעתך בעניין מסגרת מתאימה לבן שנה ןארבעה חודשים.
אולי את מתכננת לכתוב על זה אבל אני צריכה עכשיו לרשום אותו.
יש לי אפשרות לגנון עם בערך עשרה ילדים. בני גילו, הילדים בטווח הפרשים של חצי שנה.
אפשרות שנייה היא של מיני גנון. מדובר ע לארבעה ילדים, אולי יתווספו רחא כך עוד. העניין הוא ששנים גדולים ממנו בשנה שלמה ועוד אחד בגילו. מה המשמעות של להיות אם ילדים גדולים ממך בשנה? האם עלי לחשוש שהילד ירגיש חסר ישע ויפתח דרכים לא חיוביות להשיג את מבוקשו?
"שמחה לשמוע" יקרה
גיל הילדים ומספרם הם קריטריונים חשובים לבחירת מסגרת, אבל לא הכי חשובים. בשנה השניה לחיים חשובה היכולת של הדמות המרכזית לראות כל ילד ולהגיב אליו בהתאמה וברגישות. מספר גדול של ילדים קטנים באותו גיל יכול לדרוש הרבה תשומת לב לכולם ומעט לכל פרט בנפרד. פער של שנה בגיל הזה הוא בר גישור.
חשוב, לא פחות , להתיחס לרמת הפעילות והתוקפנות של הילדים, למרחק של הגן מהבית, למספר המטפלות, ובמיוחד למידת הזמינות, הרגישות, האכפתיות והחום שלהן. ההישג הרגשי העיקרי בגיל הזה הוא תחושת קשר ובטחון וידיעה שתמיד יהיה שם מבוגר מגונן ואוהב, זמין ויעיל להרגיע כל מצוקה.
ספרי לנו אם הועלנו.
תודה גוני,
הועלת לי מאוד. עכשיו אני יכולה לשים את הפוקוס על הדברים החשובים יותר.
התודה הייתה צריכה להיגמר כאן, רק שמאז שקראתי את הדברים אני שמה לב שהם משהו לוחצים עלי. מה? את הפנית את תשומת ליבי לקריטריונים שהם פחות שקופים וברי מדידה. קודם היית הלי עבודה קלה. עכשיו אני עסוקה בלנסות לחשוב מי מהגננות יותר טובה בלהגיב לילד ברמה האישית. מי חמה יותר?
מתברר שקשה לשלוח את הילד ולהיות לגמרי רגועה. את האמת, אני מנסה במידה מסוימת להתנער מכובד המחשבות. כיון שאני מתלבטת בין שתי דברים שנראים לי ונחשבים טובים. אני אומרת לעצמי לא להגזים. הרבה ילדים עברו את הגיל הזה בגנון בטוב ובנעימים. סך הכל הילד שלי חם ומדליק. אני לא מאמינה שגננת לא תראה אותו. נכון שלא צריכים להשתגע מכאלו החלטות?
ל"שמחה לשמוע" בבקשה.
את פועלת נכון כשאת מתנערת מכובד המחשבות. "מרבה דעת.." ..מרבה לחשוב! השאלה שצריכה להעסיק אותך היא האם הגן "מספיק טוב". נשמע ששתי האפשרויות טובות. בנוסף יש לו אמא רגישה וחמה ואוהבת שתרכך
לו את הכניסה למסגרת.
גם כניסה לגנון חדש זה לא צניחה חופשית. לא מוכרחים להסתדר על היום הראשון. מה שתבחרי יהיה טוב. תבחרי וזהו!
בהצלחה!
תןדה גוני,
את מחזקת אותי ומקלה עלי.
אולי אספר לכם בתחילת השנה איך זה הלך.
לא להאמין איך שבלוג יכול לעזור.
שלום גוני
בני בן שנה וחצי נכנס לפעוטון בתחילת ספטמבר ובשבוע האחרון הוא חוזר מהפעוטון ורוב היום מבלה בלבכות.
בדרך כלל הוא ילד סופר עצמאי ולא בכיין כלל. בגן הוא לא בוכה בדרך כלל אבל איך שאני מגיע לאסוף אותו הוא מתפרק ומתחיל לבכות. בבקרים הוא לא ממש שש לקראת הפעוטון.
התחושה שלי היא שהוא פשוט מפרק דרך הבכי את המטענים שהוא צובר בפעוטון. יחד עם זאת אני די מיואשת מאחר ושלחתי לפעוטון ילד מאוד חיובי ללא כל צורך מיוחד בתשומת לב וקיבלתי חזרה ילד בכיין שצמוד לי לרגל. בעיקר מה שמטריד אותי זה המזג שהשתנה לו פתאום. אשמח לחוות דעתך
תודה
תמרה
לתמרה
"כל ההתחלות קשות", והתחלות קשות אינן סימן להמשך קשה. אם את סומכת על הגננת, ובפעוטון הוא נירגע, משחק ועסוק- הגיוני שהתחושה שלך נכונה. כל עוד הוא עסוק באתגר ההתמודדות הוא פחות ער למתח שנבנה בתוכו. ברגע שהוא רואה את אמא מערכת ההתקשרות מתעוררת, נורות האזעקה נידלקות והוא ניזכר לבכות.
אל תבהלי מהבכי, מהרי לחבק ולהראות אהבה, מהרי לרגיע, אבל אל תמהרי להשתיק את הבכי. בכי אינו דבר שלילי. במהותו הוא נועד להזמין קשר, לפרוק מתחים, ולשחרר נוגדי דכאון ומשככי כאבים טבעיים לדם. תני הכרה לגעגועים ומסר שזה בסדר לבכות ושבסוף הבכי ירגע ("הבכי עובר והצחוק חוזר", "לא נורא, מי חמוד, אל תדאג, עוד מעט תרגע..").
יתכן שהוא עצמו ניבהל מהבכי, אבל יתכן שהוא בוכה ונצמד לך לרגל כי הוא חושש ששוב תעלמי לו. אפשרי לו להיות בקרבתך ואמרי לו כשאת הולכת לחדר סמוך.
קראי עוד פוסטים בנושא ("את מי אני אוהבת", לקראת שנה הבאה"..).נישמח אם תספרי לנו איך זה מתקדם.
שלום, רק לאחרונה נחשפתי לבלוג שלכם, ונהניתי ממנו מאוד. תודה על היזמה המקורית והמועילה!.
אשמח לקבל ג"כ הכוונה…
בני, בן 8, מנסה מאוד להשיג חברים אך ללא הצלחה.
הוא נותן לחבר כסף על שיכניסו אותו ל"מחנה", נותן להם הרבה ממתקים (בעלי מנהל מפעל ממתקים) אבל זה לא עוזר לו. הוא מתלונן הרבה על עלבונות והצקות. איך אוכל לעזור לו להשיג חברים? אני אובדת עצות…
ל"אובדת עצות"
(ילד בן 8 שמנסה להשיג חברים)
חברות זו עבודה קשה. כדי לשמר יחסים עם חברים צריך להשקיע, להתמיד, לפרגן, לעזור, לוותר, לשתף, להדגיש נקודות דמיון, למעט בתלונות ובתחרות ולהיות מוכן להכיר בצרכים וברצונות של השני.
יתכן ומה שמכשיל את בנך זה שהוא חושב שחברים קונים, משיגים. הוא מתיחס לחברים כמו לקניין, לצעצוע שהוא מאוד רוצה. הוא מוכן ליחסי תמורה – לתת להם משהו כדי שהם יתנו לו בחזרה. אך לילדים זה לא מספיק. הם ירצו בו כל פעם שירצו ממתקים ואחר כך "יזרקו" אותו יחד עם השקיות.
מצאי זמן. שבי עם בנך. נסי לשמוע ממנו מה קורה ולכוון אותו מה ביכולתו לעשות. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע אותו – אם הוא יתן לחברים מה שחברים מחפשים (קשר, כתף, התפעלות, נאמנות..)מיום ליום יהיו לו יותר חברים.
כדאי להזמין חברים הביתה ולעזור לו לכונן יחסים נכונים גם עם האחים בבית. עזרי לו לנהוג עם האחים והחברים כפי שהיה רוצה שינהגו איתו, להתאושש מהר מפגיעה ולזכור שחברות זה לא בנק – מה שהשקעת אף אחד לא חייב להחזיר ובוודאי שלא עם ריבית.
יגעת ומצאת – תאמין!
נשמח לתגובתך.
היי, אני רציתי לשאול לעצת מומחה,
ביתי בת שנתיים ו4 חודשים חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, אני צופה בה בבית משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה והסגנון לא נעים לי, היא אומרת משפטים כמו:
"קחי מוצץ,תשבי פה ותרגעי, אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה או יושב יפה לא מקבל הפתעה"
אתמול היא אמרה לי שהיא לא אכלה ארוחת צהרים כי לא היה לה איפה לשבת, לקחו לה את הכיסא,
בפעמים קודמות היא אמרה שהסייעת הרביצה לה כי היא הרביצה לה קודם כששאלתי מה זה הרביצה היא הדגימה לי מכה על היד,
אני יודעת שהיא עקשנית ושהם עושים לה קטע של הירגעות שזה לשבת על הספה בצד עם מוצץ ולהירגע אבל מאיך שהיא אומרת את הדברים אני מפחדת שאולי הם מלמדים אותה יותר מידי קשיחות ונוקשות, אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה ואני מפחדת להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית ואני יודעת שאמרו לה שהיא מדברת יותר מידי, כי גם את זה היא אומרת, "כמה את מדברת, את מדברת יותר מידי"
מה עושים?
ל"חוששת"
(ילדה בת 2.4 שמרבה לדבר את הקול הנוזף של הגננת ואמא שחוששת לדבר עם הגננת)
הבשורה הטובה היא שבתך מקדימה לדבר ומפותחת מאוד בתחום זה. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת ארועים משמעותיים, חושפת את עצמה אליהם כדי להתרגל ולהבין את העולם סביבה.
פחות נעים להבין שהיא נמצאת אצל גננת שפחות מודעת ולא מבינה את העולם הרגשי של ילדים בגיל הזה ויותר ממוקדת על ההתנהגות ועל לצוות ולהנחות את הילדים להתנהגות מקובלת.
את מה שהגננת לא עושה בגן את יכולה לעשות בבית. ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או כי היא מדברת יותר מדי הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, שהיא ילדה חמודה ומיום ליום היא תלמד. הציעי שהגננת אוהבת את הילדה אבל רוצה שיהיה שקט כדי שתוכל לספר סיפור…
אם תראי שהגננת מתכוונת לטוב אבל יוצא לה משהו פחות טוב יהיה לך יותר קל לדבר איתה.ספרי לה בדיוק מה שכתבת לנו,שהילדה מציגה נזיפות והערות ואת מבקשת שישימו לב כשהם מעירים לה לעשות את זה ברכות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות ותבכה עוד יותר.
אמא שמבקשת מהגננת להגיב לילדה באהבה וברכות ולא בנוקשות ובקשיחות היא אמא טובה ומודעת שממלאה את תפקידה ולא מעצבנת וקטנונית. אין לנו שליטה על מה שאחרים יחשבו אלא רק על האופן בו אנו אומרים ועושים דברים. גם לגננות עדיף לומר מה את מצפה שתעשה במקום מה את לא רוצה שהיא תעשה.
אזרי אומץ ותני ביטוי למה שאת רוצה לומר.ממש כמו בתך.
גוני שלום ושנה טובה
בחיפושי אחרי עזרה בהתמודדות עם קשיי הסתגלות של בני לגן החדש הגעתי לבלוג שלך
משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ איתך
בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש
בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר
יש קשיי פרידה בבוקר,אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה בשעה שתיים בצהריים הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית
אני בדרך כלל נוטה מאוד להכיל את התסכול ולדבר איתו ולהרגיע אותו אך כאן קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור
הוא ילד יחיד ומאוד חברותי, גם בשנה שעברה היה אומר שלא רוצה לבוא הביתה מהגן אך לא בבכי והתנגדות פיזית
אני לא יודעת איך להתנהג במצב זה וזה מאוד קשה לי.
הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו
הוא עדיין ישן צהרים ויתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות
אשמח לשמוע דעתך/עצתך
ל"מתמודדת" (ילד בן 3 שמתקשה ךחזור הביתה מגן חדש)
תודה על הערכתך את הבלוג ומה שכתוב בו. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. ועם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין זאת וגם לא כל כך את עצמו ולכן זקוק יותר לך.
השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשכל פעם יש חגים וחופשים מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה. מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים ללכת מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. באמת קשה לו אבל לך יש ה מ ו ן כלים לעזור.
בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים הבן יחזור לשחק בהם.
שימי ממתק קטנצ'יק (כמה צימוקים) שיחכו לו כשתחזרו הביתה.
ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.
דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו.
אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה מוקדם יותר כדי שיבין שאת שם כדי להיות אתו כבר עד הלילה. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש.
יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.
בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה. כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים אם בסוף שוב חוזרים לגן?!
מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול, מי גיבור, מי לומד לשחק עם חברים, בקוביות, עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).
האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.
הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. בטוח שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.
חזרי וספרי לנו.
גוני ערב טוב
תודה רבה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות.
מרגש ומחזק אותי לדעת שיש אי שם אנשים טובים שאכפת להם ונותנים מעצמם
ישר כח
אני מיישמת את העצות .אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו .
הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי
אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.
גמר חתימה טובה
היי גוני,
איזה תשובות יפות וחכמות… כיף לקרוא אותם ולהתחבר מבפנים.
הילד שלנו (1) ילד בכור ונמרץ, מאד חברותי ומתקשר.
הוא חזר למטפלת לאחר הקורונה, בהתחלה היה לו קשה- בכה כשהגיע, לא רצה לעזוב אותי וכו. עשינו עבודה "לשחרר" עם הצגות בבובות שהולכות לגן, עם טקסי פרידה,
וגם בתוכי -עשיתי עבודה של ללמוד לסמוך עליו, ולהיות במקום מכיל אבל לא פותר.
כרגע, אחה"צ הוא ממש נדבק אלינו, ההורים.
רוצה שיהיו איתו רוב הזמן. אמנם הוא כן מסוגל לשבת בלול עם משחקים ובקבוק ולהסתדר לבד (אומרת לו שאחזור עוד 5 דק'..), אבל יש שעות שהוא חייב על הידיים או חייב שישחקו איתו. במהלך היום אנחנו כן משחקים איתו כך שאני לא מבינה מה הבעיה.
איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונדבק ואני למשל באמצע לבשל? או כשאני עייפה ?
זה קשור למעבר אל המטפלת, אולי? איך ניתן לעזור לו ולנו?
אשמח לתשובה
ל"מתחברת מבפנים"
(בן שנה שנזקק ונדבק לאמא )
נראה לי שהשאלה שלך איננה איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונידבק. נראה לי שאת מעולה בלעזור לו להירגע, לקחת על הידיים, להיות איתו קצת, לשחק קצת, ואז להושיב שוב בלול, עם צעצוע כל שהוא, לומר " אמא פה. אמא מבשלת.. תיכף אמא תבוא".. וחוזר חלילה.
השאלה שלך היא "מה קורה פה?" , "למה הוא מגיב ככה?" . "האם זה נורמטיבי?"
ובכן, זה לגמרי נורנטיבי. לילד בגילו אין שום יכולת לאמוד זמן. כשהוא עייף, משועמם, או זקוק למגע המרגיע שלך, 5 דקות מרגישות כמו נצח. אין לו גם יכולת לזכור את כל הפעמים שבהם היית איתו ושיחקת במשך היום. הוא מגיב לכל רגע ורגע. מאותת את צרכיו באותו רגע.
בנוסף, הוא נחשף לתחושה הלא כל כך נעימה של להיות רחוק מאמא, ולהרגיש פחות רגוע ונינוח. הוא מתחיל להיות מודע לכך שאמא באה והולכת, שאתם נפרדים, שלא כל רגע שהוא רוצה אותך את זמינה. זו למידה לא קלה לילד בגילו. לפעמים, כשהם מתחילים ללכת החוויה הזו מתחזקת. כל מה שהם רצו זה לתרגל הליכה. ופתאום הם מוצאים עצמם רחוק מאמא. גם יציאה למטפלת לשעות רבות מחזקת את החשש להתרחק מאמא, שמלווה בתחושות פיזיות לא נוחות.
השאלה השנייה שלך היא מה לעשות כשאת עייפה, או באמצע עבודת בית כלשהיא.
בגילו אין לו שום יכולת להבין מה זה אמא עסוקה או אמא עייפה. הניסיון מראה שאם תיגשי אליו כל פעם שהוא נעשה לא רגוע, תעזרי לו להירגע ולמצוא משהו לשחק בו ("להתחבר, להרגיע, ואז להציע") – מפעם לפעם טווחי הזמן שהוא רגוע ומשחק עם עצמו יתארכו. טווח הסיבולת לפרידה יגדל. את הרווחים את תגרפי בהמשך. לפעמים לשים את הלול בטווח ראיה יכול לעזור. כך גם לשיר לו ולדבר איתו ברכות מרחוק. ולפעמים רק "ידיים" יעזרו.
"ככה זה ילדים".