הדפסה
סדר וניקיון הם מושגים יחסיים. בשביל שמישהו יגלה שהוא לא מסודר הוא צריך לידו מישהו מסודר ונקי ממנו גם שוויון בנטל הוא מושג יחסי, סובייקטיבי. בשביל להרגיש שהוא עושה יותר, אדם זקוק למישהו שעושה פחות. גם חוסר הנחת מחוסר השוויון היא סובייקטיבית. אם אדם משווה עצמו למישהו שעושה פחות הוא מרגיש פראייר. אם ההשוואה היא למישהו שעושה יותר – הוא מרגיש סבבה!! יחסיות היא מושג מופשט שקשה לילדים להבין. זו הסיבה שרוב הילדים לא ערים לחוסר השוויון בנטל.
רוב הילדים גם ממעטים לחשוב אודות הרגשות והתחושות של הוריהם. לפחות לא באופן מודע. אצל חלקם המנטליזציה, היכולת לשער על הנפש (המיינד) של ההורה – הרצונות, הצרכים, הרגשות, המחשבות, העמדות – עדיין לא התפתחה. היא מתפתחת רק בנוכחות הורה שמכיר בעולם הפנימי השונה של הילד ומשתף אותו בזה שלו. גם כאשר ההורה מבטא בקול ברור את רצונו בעזרה יהיה להם קושי להבין אותו ("אני מצפה שתתנו כתף"; "זה מבאס אותי שאתם לא עוזרים"; "כשאנחנו מסדרים יחד זה הרבה יותר כיף"; "כשאני מנקה ואתה משחק זה מוציא לי את החשק לנקות"..). האמירה עשויה להיתפס כסתמית, מקומית, או לא צודקת. מהזווית שלהם "סדר" הוא התירוץ של אבא ואימא לומר להם מה לעשות או להזיז אותם מן המחשב. הם לא מבינים למה לשים דברים "במקום" כאשר על הרצפה יש הכי הרבה מקום.
אם הדרישה של ההורים "לסדר" מרגיזה אותם, סימן שזו הייתה כוונתם. הנה עוד סיבה מדוע כל כך חשוב לעודד את הילדים לחלוק בנטל. כשמסבירים להם (ללא כעס וגינוי)מה ההורים מרגישים, חושבים, ולמה הם זקוקים, זה מאפשר להם לחשוב על הנפש של האחר; להבין את הסובייקטיביות והשונות ברגשות; להאמין שאבא ואימא יכולים לראות דברים באופן שונה פשוט כי הם אנשים שונים, נפרדים.
כשם שבהגדה של פסח לכל שאלה יש כמה תשובות, כמה פרושים אפשריים, גם לקושי שלהם לעזור יש יותר מהסבר אחד (זו לא חייבת להיות עצלנות). וזה שאינו יודע לעזור – "את פתח לו".
מה לגבי מישהו שעושה יותר וגורם (בכוונה או שלא בכוונה) למי שעושה פחות (אבל גם עושה הרבה) להרגיש רגשות אשם? אני מדברת על זוג מבוגרים. איך מתמודדים עם היחסיות הזאת כשגדולים? איך יודעים את הגבול בין "משקיע" לבין "מנוצל" או בין "עובד קשה אבל פחות מהשני" לבין "מנצל"?
ל"מה לגבי"
מה לגבי?
מה לגבי אי שוויון בין שני אחים החולקים אותו חדר – אחד טורח ומסדר והשני מפזר? מה לגבי אי שוויון בין שני סועדים – אחד זולל ומחסל והשני לא שבע? מה לגבי שני שותפים בעבודה – אחד מדליק מבער (בתחת) והשני מצנח רחיפה? מה לגבי שני מטיילים – האחד סוחב והשני עוזב? מה לגבי שני מתבגרים המגישים עבודה משותפת – האחד מתעמק והשני מתחמק?
בכל מקום בו מתקיים אי שוויון תהיה צרימה במערכת היחסים ויתעוררו רגשות לא נוחים. כעס, רגשות אשם, תחושת ניצול. לאף צד אין בלעדיות על רגש מסוים (גם זה שעובד פחות יכול להרגיש מנוצל). מצד שני, בכל מערכת יחסים יהיו תחומים בהם יהיה חוסר שוויון.
גם מבוגרים (גם "מבוגר" זה מושג יחסי) לא ערים לחוסר השוויון בנטל; ממעטים או מתקשים לחשוב על הנפש והרגשות של הזולת. לאחרים תפיסת עולם שונה. הם סבורים ש"לא צריך", "לא חשוב", "לא עכשיו", "זה לא עושה לי את זה". ויש כאלה שפשוט לא מסוגלים- ממש כשם שפרה לא מטילה ביצים ותרנגולת לא נותנת חלב. בטח לא תרנגולת זקנה.
למרבה הפלא, ובניגוד למה שמצפים, המוח של מבוגרים והאישיות פחות פלסטיים מאלו של ילד. השינוי לוקח יותר זמן.
אחד הכישורים החברתיים החשובים היא היכולת לתת לשני משוב. בכל מקרה שבו אח/ חבר/ בן זוג/ שותף עושה משהו מכעיס או פוגע כדאי לדבר אתו על כך במתינות; ליידע אותו כיצד מה שהוא עשה נתפס על ידי השני; לשתף אותו במה שמרגישים ומצפים, מבלי להאשים ומתוך הבנה לצד שלו. אחר כך לעזוב את הנושא. ככה ההבנה לנפש של הזולת תתחזק ויחד אתה הקשר ומערכת היחסים.