הדפסה
יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?
התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", ״תוקפנות – לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי – יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.
לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית.
תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק – הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ…!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.
אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב – אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.
עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.
גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).
מענין מאד ומעורר מחשבה, כתמיד. אבל איך יודעים שלילד יש יכולת לשלוט בהתנהגות שלו?
הבן שלי בן ארבע. הוא משתולל, מדבר שטויות, שר שירים ומשתמש במילים שמעצבנות אותנו ואפילו מעליבות. כשאומרים לו להפסיק הוא כאילו לא שומע. לפעמים נדמה לנו שיש לו אנרגיה שהוא חייב לפרוק ועד אז אין עם מי לדבר ואנחנו מניחים לו להשתולל. אני חוששת שאם נתעקש שיפסיק זה לא יעזור או יתחיל שוב עוד פעם. האם זה לא יכול להזיק?
מה לעשות עם ילד בן 2 וחצי שלא מדבר (יש לו קושי בהגיה) ומאד מתוסכל מזה, מציק לאחותו הקטנה, חוטף לה ומרביץ לה? כשהוא משתולל אני מושיבה אותו בצד, כי הוא לא נרגע במגע, רק כשמניחים אותו לנפשו. אני אומרת לו שאסור וכו'.
ל"איך יודעים"
אנחנו אף פעם לא ממש יודעים וגם לא אמורים לדעת. אנחנו משערים… מנסים להגיב בהתאם להשערה.. ואם זה לא מצליח משערים שוב..
שאלתך ממש במקום: התוצאה של ההתנהגות של הילד איננה מעידה על הכוונה. כשילד בן ארבע משתולל ואומר מילים לא יפות יתכן שהוא רוצה לתת ביטוי ליצריות שלו, יתכן שהאיסור עוד לא ברור לו ותפיסתו המוסרית לא בשלה. לפעמים, אפילו כשהוא תוקפני- לייט, הוא איננו מודע לכך.
כשמשערים שהוא פועל ללא כוונה וללא שליטה מציעים לו עזרה ופתרונות חליפיים: "אתה רוצה להשתולל.. בוא ניקפוץ ביחד..בוא נעשה משהו אחר .. ועכשיו די.." אחרי שלוש פעמים שאתם אומרים לו להפסיק ומציעים עזרה לשנות את ההתנהגות ולהרגע וזה לא עוזר, יש אפשרות שזו תוקפנות- לייט. תנו הנחיה, התראה, והושיבו אותו להרגע. כמו שכתבנו בפוסט.
גם אם לא תצליחו מיד,אם תתמידו בנסיונותיכם- מפעם לפעם תצליחו יותר. זה תמיד פחות מזיק מאשר לא לנסות בכלל.
ל"מה לעשות"
העובדה שבנך לא מדבר בודאי מתסכלת אותו (וגם אותך) ומקשה עליו להסביר לך מה מציק לו.
העובדה שהוא מציק לאחותו הקטנה אולי מדברת בעד עצמה- זו הנוכחות של אחותו שפלשה לו לחיים, שלוקחת לו צעצועים, שמציקה לו בבכי שלה ובתשומת הלב שהיא תופסת וגורמת לאמא להיות נגדו- זה מה שמציק לו.
בגילו הוא עדיין לא מבין למה הוא עושה את מה שעושה, ואין לו כוונה מודעת לפגוע. כשהוא מתנפל על אחותו אמרי לו בברור שזה אסור. אמרי לו שאת כאן בשביל לשמור שהוא לא יפריע לאחותו ושאחותו לא תפריע לו. אם את מושיבה אותו בצד כדי להרגע, כשהוא נירגע חבקי אותו, הראי לו שהוא לא איבד אותך בגלל אחותו. שנני לו, באופן חיובי, "מי אח טוב!", "מי לומד להתאפק!", "מיום ליום אתה מצליח לא להרביץ".. מיצאי זמנים בהם את מתפנה אליו ומשחקת רק איתו, כמו לפני כניסתה של אחותו למשפחה. עזרי לו להכיר בכך שאהבה של אמא איננה קופסאת סוכריות- אם את נותנת קצת לאחותו את לא אוהבת אותו פחות.
נשמח אם תחזרי אלינו ותספרי לנו אם זה הועיל לכם.
קראי גם פוסטים קודמים בנושא תוקפנות ויחסי אחים.
שלום גוני,
אני גננת בגילאי ארבע חמש. בגן יש הרבה מכות ומלווה אותי תחושה לא טובה שאצלי זה קורה לאורך השנים יותר מבגנים אחרים.
איך מגיבים לאלימות בגן וממתנים אותה?
תודה רבה
גננת יקרה
זו שאלה אמיצה וחשובה שאי אפשר לענות עליה בבלוג. אני מציעה לך לחפש יעוץ אצל המדריכות שלך. את גם יכולה לקרוא על כך (למשל, בהד הגן ממרץ 2010 ).
אני יכולה להוסיף, ממש בקיצור, שמנסיוני הגננות הטובות, שנורא חשוב להן להתחבב על הילדים, שמניחות שאם הן תהינה חמות ואוהבות הילדים יותר יציתו להן – דוקא אצלן יש יותר אלימות בין הילדים.
ילדים זקוקים לגננת (וגם להורים) שיודעת לאזן בין חום וקשר לבין דומיננטיות. המבוגר צריך להוביל, לדרוש כבוד ושיתוף פעולה על ידי הנחיות ברורות. אם הוא יותר מידי מחמיא ויותר מידי מרצה הילדים מתחילים להאבק על דומיננטיות איתו ועם הילדים האחרים. הנחיה, התראה, הרחקה למספר דקות עד שרואים שהילד נירגע ומקבל את המרות של המבוגר (כפי שפרטנו בפוסט) מתאימה גם לגן הילדים.
מקווה שבכל זאת הועלנו לך.
שלום גוני
רציתי את עצתך בענין גבולות לבן שנה ושלושת רבעי.
מדובר בילדון שובב במיוחד. מסיבה זו אנו הרגלנו בבית את סגירת דלת המטבח.כשהוא נמצא במטבח כמה דקות נוצרים מצבים לא בטיחותיים. שלא לדבר על מהומות רציניות. הגז, ארון הבקבוקים, מאכלים מסוכנים. גם לא שייך להעלות הכל לארונות למעמלה כי אין בהם מספיק מקום לכל הדברים המסוכנים עבורו.
איך זה נשמע לגדול בבית עם דלת מטבח סגורה?
כמובן שהוא נמצא במטבח עם השגחה למעט זמן. ואוכל בו על כסא המלכות שלו.
מה דעתך?
ל"בענין גבולות"
נשמע שבנך סקרן וחקרן, עם רמת פעילות גבוהה מאד, ורוצה לגלות הכל בעצמו. קולומבוס!
כפי שכתבת, דלת נעולה מגינה לא רק על ביטחון המטבח ושפיות הדעת של ההורים. היא מגינה על בטחונו של הילד. זו גם סיבה טובה וגם תוצאה טובה. ממה את חוששת?
המסר שמאחרי גבולות הוא שאי אפשר לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, איפה שרוצים. לפני שיש לילד מודעות למה שמסוכן, שפה כדי להסביר לו ויכולות לעכב התנהגות לא רצויה – זה מה שיש בידכם לעשות.
עם זאת, בנוסף, כדאי להכין ארגז קרטון ובו כל מיני כלים, קופסאות, כלים חד פעמיים, בקבוקים, פקקים.. וכשהילד רוצה לחקור את עולם המטבח אפשר לתת לו לפשפש בקרטון הזה. לאפשר לו סיפוק של דחף הסקרנות בדרכים חליפיות ("תחליף דחף").
תפקידנו לא רק לומר מה לא, אלא גם להגיד איך כן!
מקווה שהועלנו. ספרי לנו מה עשית.
שלום גוני,
יש לנו ילדה בת 11 תאומה
השבוע היזמינו אותנו לבית הספר היא נתפסה מחטטת בילקוטים של חברות וטענה שהיא רק היתה רעבה ןלא יכלה לאכול משלה כי הוצאה מהכתה לעונש,
הבנתי מהמורה והסגנית שהם חושבים שזו לא פעם ראשונה. בבית קורה שלפעמים משהו לוקח ממתק בלי רשות ואנחנו מבברים מיזה,
שוחחתי איתה הסברתי לה את חומרת המעשה .אך עדין אני מאוד דואגת
כיוון שמכל 6 ילדי התאומות הן 3ו4 היא הילדה ה טובה ה מסודרת ה חרוצה ואחראית , ומאוד מדאיג אותי שזה קרה לה .
מה יכול להיות שחסר לה או היא רוצה לבקש בדרך זו
איזו שיחה אני צריכה לנהל איתה ומה כדאי לומר למורה
לאמא לתאומות
אינני יודעת מה חסר לביתך ומה היא מבקשת. ולא די בתשובה בבלוג כדי לפענח מהם צרכיה של ביתך.אבל אני יכולה להתחיל לחשוב, יחד איתך.
העובדה שבבית היא ילדה טובה ואחראית ובבית הספר היא יוצאת לעונש ומחטטת בתיקים יכולה לבטא את הרצון העז שלה להשביע את רצונכם ולשמח אותכם. היא רוצה לנהוג כשורה אבל הברקסים עוד לא חזקים דיים וגם אין יכולת למצוא פתרונות טובים.
כשאת מנהלת איתה שיחה אל תמהרי להסביר לה את חומרת המעשה. זה מעורר אשמה ולא נותן כוח. לפני כן הביני אותה: באמת לא נעים להסתובב רעבה מחוץ לכתה. אולי היא כעסה על משהו. אולי כשהיא כועסת לא אכפת לה "לשבור את הכלים" והכללים.
שאלי אותה מה יכול לעזור לה להתאפק ולהיות אחראית וחרוצה גם בבית ספר. הקדישי לה זמן יחודי ושאלי אותה מה חסר לה? אם יש משהו שהיא רוצה לבקש? אם יש משהו שמציק לה? אל תבטלי מה שהיא אומרת. הבטיחי שתחשבי על זה.
ורק אחר כך אמרי לה בברור שאת מצפה שהיא לא תיגע ולא תיקח שום דבר שאינו שלה.
היי יותר זמינה ואוהבת. אם ההתנהגות שלה והדאגה שלך ממשיכות, פני ליעוץ.
שלום גוני,
שמעתי הרבה על הבלוג והחלטתי לנסות.
אני גם לא בטוחה שאני בנושא הנכון אבל לא מצאתי תווית של שקרים.
יש לי ילדה בת 6 וחצי. הילדה לקויה, אמפולסיבית ומאוד פקחית בלהסתדר בחיים. מעבר לגילה.
מפריע לי מאוד ואני לא יודעת איך להגיב אבל היא משקרת הרבה. לוקחת דברים מהבית להביא לכל מיני חברות וממציאה סיפורים. גם כספים. בקיצור הרבה שקרים.
איך מטפלים בנושא?
ל"החלטתי לנסות"
(אמא לילדה בת 6 וחצי שממציאה סיפורים)
הפנית את תשומת ליבנו לנושא השקרים שראוי שיכתב עליו באריכות.
כדי שנוכל לענות לך בבקשה הרחיבי קצת יותר:מה פרוש "הילדה לקויה". תני לנו דוגמאות יותר ספציפיות ואיך אתם מגיבים (מה היא לוקחת, איזה סיפורים היא ממציאה..) וננסה לענות לך ולעזור.
בבקשה, נסי שוב.
תודה גוני,
הילדה לקויה זה אומר שמנת המשכל שלה הייתה באבחון בין 60 ל70. יש לה כל מיני דברים קצת מוזרים. היא נדבקת לבני אדם. יוצרת קשר עם כולם. חורשת את השכל בדיברוים שדי חוזרים על עצמם.
היא מסתדרת מעולה בללכת לקניות. בהתמצאות במרחב. בעבודה במטבח או בהעסקת אחיה בן השלוש.
זה ברור שהיא משקרת מתוך ידיעה ותכנון. הי אלוקחת ומביאה פלפון לחברה בבית הספר. מוציאה כסף מהארנק שלי. אומרת לנו בבוקר שאחיה הקטן עשה כל מיני דברים שרצת הלעשות. אומרת לו: בוא תגיד לאמא שאתה הורדת את החיתול.
אני מקווה שקיבלת את התמונה הלא כל כך מלבבת. ותוכלי לעזור לי.
שלום גוני,
קראתי את השאלה והתשובה והן הובילו אותי למחוז מבייש מאוד בילדותי. אני כבר מבוגרת בשנות השלושים לחיי. ובכל אופן פונה לכאן. אסביר למה.
שנים רבות הייתי לוקחת כסף מהתיק של אימא וקונה בו מלאי ממתקים. היה משהו נוקשה בבית ובוודאי ביקורתי. ההחבאה הייתה מאוד פרימיטיבית כמובן. ההורים ראו ודיברו אבל זה מהר חזר.
אז למה אני פונה לכאן? כי גם שתי אחיותי עשו כמוני [לא סיפרנו אחת לשנייה].
אני שואלת את עצמי בהרבה חשש מה בגידול שלנו הביא אותנו לגניבות האלו. כולנו היינו חברות של בנות עם מרחב מחיה כלכלי גדול יותר. איך זה קרה? מה – נדבקנו אל כאלו בנות.
מה אני יכולה לעשות כדי לא למצוא את ילדי בסיטואציה הזו. זה איום! נורא!!
אודה לך מאוד אם תוכלי להתייחס.
ל"החלטתי לנסות"
(אמא לילדה עם עיכוב מנטאלי שממציאה סיפורים ולוקחת דברים).
למרות שהבלוג מיועד לענות על תופעות התפתחותיות רגילות ואינו יכול להחליף יעוץ אנסה לענות לך בקיצור. את החלטת לנסות ומגיע לך מענה כלשהו.
כדי להבין את ביתך את צריכה להתיחס אליה כאל בת ארבע. אני מוכרחה לומר שהיא די מרשימה בכשרונותיה ובפתרונות שהיא מוצאת.
נראה שהיכולות הרגשיות שלה ותבונת הלב יותר גבוהות מאשר היכולות האקדמיות. הרצון להיות כמו הגדולים עז יותר מאשר היכולות שלה לשים ברקס ולהתאפק. כשהיא "מסתבכת" או לא עומדת בפיתוי היא ממציאה סיפורים (והיא גם מאמינה בהם) כי אהבתכם והערכתכם מאד חשובה לה והיא חוששת לאבדם.
לילדים עם עיכוב מנטאלי יש , בדרך כלל זיכרון פחות יעיל והם זקוקים להרבה חזרות, שינון חיובי, חיזוקים ועיקביות.
כפי שכתבנו בבלוג, כשהיא לוקחת כסף מהארנק תנו הכרה לרגש שלה ("מאד רצית, היה לך קשה להתאפק").נסחו כלל ברור ("אסור לקחת כסף מהארנק. אם את רוצה את צריכה לבקש"). עודדו ("מי גדולה ולומדת להתאפק. מיום ליום את מתאפקת").דירשו ממנה להחזיר את הכסף ולומר שהבינה ויותר לא תיקח. אפשר גם לשלוח לשבת בכיסא לכמה דקות. הגיבו באופן דומה גם במקרים האחרים.
כאמור, אי אפשר להחליף הדרכה מסודרת בתשובה בבלוג. אתם והיא זקוקים לעזרה. ולהרבה אהבה.
"מתביישת" יקרה
(אמא שחוששת שילדיה יקחו כסף מהארנק שלה, כפי שהיא עשתה בילדותה).
קודם כל אל תתבישי כל כך. מרבית הילדים לוקחים כסף לא להם בשלב כלשהו בחייהם. תגובה ביקורתית של הורים מגבירה רגשות אשם ובושה ולא תורמת הרבה ליכולת לעצור.
נוהגים לומר שילדים ש"גונבים" כסף כדי לקנות ממתקים לוקחים בלי רשות משהו שהם מרגישים שהיה מגיע להם מלכתחילה. לפעמים זה פיצוי על סביבה ביקורתית ונוקשה. נחמה מתוקה. לפעמים זה קורה בסביבה בה יש הרבה פיתויים (לרובנו קשה לא לקחת ממתק מערימות הממתקים שבסופרמרקט). ואולי ההורים מעלימים עין ולא שמים גבולות באופן חיובי ועקבי.
בכל מקרה, הנטיה לגנוב לא עוברת בירושה!
ילדים נולדים עם דחפים בעוצמות שונות ועם סף תסכול שונה. בנוכחות הורה אוהב ומכוון הם לומדים לתת להם ביטוי חיובי ומקובל.
במקום לחשוש שההיסטוריה תחזור על עצמה התמקדי בלשמוח ולהנות מילדיך, לתת להם מודל חיובי ולתמוך בהתנהגות מוסרית.
מקוה שהועלנו לך. בעתיד נכתוב על כך יותר.
אני מסכימה ואני רואה איך הילדים הרכים והמתוקים שלי הופכים לתוקפנים פתאום כשאני לא זורמת עם מה שבא להם באותו רגע. האמת, שזה מאוד מבהיל אותי, אבל אני משתדלת שלא לתת להם את התחושה הזאת.
לפני כמה ימים ביקשתי מהקטנה להפסיק עם קופיקו ולקום לאכול. אני לא יכולה להתחיל לתאר אפילו את ההשתוללות שבאה לאחר מכן. בסופו של דבר היא נשלחה לחדר בלי ארוחת צהריים ואני ישבתי מול הטלוויזיה עם רגשות אשם.
ליסמין
(ילדה שנהפכת תוקפנית כשנדרשת לא לצפות בטלוויזיה)
אולי היא נעשתה תוקפנית כי את לא זורמת אתה ועם מה שבא לה. ואולי היא תוקפנית מעודף צפייה במסך ופחות מדי פעילות גופנית ומשחק משותף עם אמא יקרה כמוך.
פחות טלוויזיה תעשה גם לך טוב – פחות רגשות אשמה!
הי גוני
קראתי עכשיו בבלוג, ואני חושבת באמת שהתוקפנות היא אחד הנושאים ה"בוערים" אצל הורים.
בדיוק היום, אחרי שיחה מרתקת עם ילד, שאצלי כבר שנה שלישית. שוב הבנתי שהתוקפנות (אצלו ואצל הרבה אחרים) באה מתוך פגיעה, חסך, חוסר, עלבון. מדהים כמה אהבה, תשומת לב בריאה, זמן עם הילד, הדברים הפשוטים שחסרים כל כך בימים אלו במערכות יחסים עם הורים, הם אלו היפתרו את רוב בעיות התוקפנות.
טלויזיה ומחשב + אין הורה בבית = תוקפנות והרסנות
וזה מתסכל! כי כל כך הרבה בתים היום מאופיינים בכך