הדפסה
מה עושים בגזרת התחפושות? האם להתעסק עם זה כמה שפחות, לקנות או למחזר משהו? האם להכין להם משהו שאני חושבת שיאהבו וירגישו נוח? האם לשאול לדעתם? ומה אם הם יחליפו את דעתם בלי סוף? ומה אם אכין משהו והם לא יאהבו? ומה אם יאהבו אבל לא ירצו להתחפש?
יש לי שלושה ילדים. הקטן נלהב להתחפש אבל פוחד. השני לא פוחד אבל גם לא נלהב למשהו מסוים ומשנה את דעתו. והגדול מהסס ולא מעוניין להתחפש. איך צולחים את החג?
יחס ילדים לתחפושות משתנה עם הגיל וההתפתחות – מיחס של הזדהות מלאה ליחס של דמיון מוחלט.. אל ההבנה למשמעות הסימבולית של התחפושת ומה שהיא מספקת לנו.. ועד ההתפכחות שמלווה, לפעמים, בסירוב להתחפש.
כשהאבחנה בין דמיון ומציאות לא מבוססת דיה התחפושת נחווית כאמיתית ומאיימת, כנותנת כוח אך גם מסוכנת. כמו הזאטוט שרצה להתחפש לדרקון יורק אש.
אמא: "נעשה לך זנב ארוך.."
ילד: "לא, זה מפחיד!"
אמא: נעשה לך בליטות כאלה על הגב.."
ילד: "לא, זה מפחיד!"
אמא: "מה אתה מציע?"
ילד: "אני יודע! תציירי לי על החולצה דרקון. וזהו".
במקרה שכזה כדאי להתחשב בילד, במשאלותיו ודעתו (קראו גם ""על מציאות דמיון והגבול הדק")?
כשהמרחק בין דמיון למציאות גדל עד מאוד והתחפושת נתפסת כ"סתם דמיון", כשילדים לא מקבלים הכרה והבנה למשאלות ולדחפים שלהם ואין חיבור בין התחפושת לעולמם הפנימי, קשה להם להעדיף תחפושת מסוימת. הם עשויים לגלוש מרעיון לרעיון במהירות הגלישה באינטרנט.
ילד: "למה להתחפש?.. אולי לנינג'ה?.. אולי לשוטר?.. אולי לפאואר רנג'ר?.. אולי לקוסם?..
אני יודע! אני אתחפש לקוסם סופר-פאואר-נינג'ה-מן!!".
כאן הרעיונות של ההורה שעוזר לקבל החלטה, או תחפושות שממחזרים או קונים יכולים לפתור את ההתלבטות לשביעות רצון כולם.
בבית הספר היסודי הם כבר זוכרים למה התחפשו בעבר (זיכרון אוטוביאוגרפי).
אבא: "אתה זוכר למה התחפשת בשנה שעברה?
ילד: "כן . לשוטר".
אבא: "ושנה לפני זה?".
ילד: "לגנב".
הם כבר מודעים למשמעות של התחפושת עבורם ומה היא מעוררת בהם.
סבתא: "למה בחרת להתחפש ליונה?
ילדה: "אני לא יודעת".
סבתא: "מה מזכירה לך המילה יונה?".
ילדה: "ציפור" -"ומה מזכירה המילה ציפור?" –" נוצות.. לבן.. רכות.. חמידות.. אהבה..".
הם כבר רכשו מספיק ניסיון והבנה שהתחפושת מאפשרת להם להיות מה שהם חולמים , אך רק ליום אחד, ולגלות שזה לא באמת אפשרי. הם מודעים לכך שמה שמקסים אותם יכול לעורר זלזול אצל השני. הם זוכרים שידעו לעטות על עצמם את הדמות ולפשוט אותה.. אך לא ידעו מה לעשות בין לבין. לכן הם לא ששים להתחפש (קראו "כמוני מסכה").הם משלימים עם זה שהם פשוט ילדים, ואין עוד כמוהם בעולם, ממש כמו כולם.
תפקיד ההורים לאפשר לילד להתחפש, לעזור היכן שניתן, לעודד, להרגיע, לאהוב, מבלי לצאת מעורם. זכרו: גם ההיסוס והאכזבה מצמחים.
(כמעט) כולם אוהבים את פורים, בגלל השמחה, הצבעוניות, משלוחי המנות, הקהילתיות, היצריות, היצירתיות. כי לפורים- חג שטותניקי ואנרכיסטי ככל שיהיה- יש השפעה מיטיבה על הנפש.
עוד על פורים:
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "על מציאות דמיון והגבול הדק"
איך לעבור את פורים בשלום… קראו "בהתחלה נעים ובסוף- על הפנים"
על התחפושות המצחיקות של החג… קראו "כמוני מסיכה"
על הרצון להתחפש למין השני… קראו "מה זה בן מה זה בת"
עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״
במשחק הכול אפשר – ״גנב טוב גנב רע"
גוני- איך להגיב לילד בן 4 שמתחפש לעצמו?!
"אני לא צריך להיות כמו כולם. לא רוצה להתחפש- רוצה להישאר אני"
אני כבר השלמתי עם זה שלא יתחפש (קשה לי מאוד אך אני מכבדת את רצונו.
קצת מלחיץ אותי איך להגיב אם ילעגו לו שלא התחפש – תגובות הילדים מדאיגות אותי
ליפית
(בן 4 שמתחפש לעצמו)
ילד בן 4 שרוצה להתחפש לעצמו הוא יל חכם שאומר בצורה מתוחכמת שאינו רוצה להתחפש.
בפוסט נמר גדול/ נמר קטן הסברנו על החשש להתחפש. ככל שהריגוש, הרעש והצלצולים גדולים יותר החשש גובר. בעוד שאותך תגובות הילדים מדאיגות, לו יותר קל לספוג את תגובותיהם מאשר לשנות את דמותו למישהו אחר.
האם לך קל להתחפש? האם את יכולה להבין אותו?
לגבי החשש מהילדים, את יכולה לשים לו תחפושת בשקית למקרה שישנה את דעתו. וגם להסביר לו שאולי ילדים ישאלו אותו למה לא התחפש ולנסות לחשוב יחד איתו מה הוא יענה להם ולמה הם יכולים לחשוב שזה מוזר: אולי כי הם מאוד אוהבים להתחפש; אולי כי הם חושבים שמי שמתחפש לגיבור הוא גיבור ושוכחים שזו רק תחפושת; אולי כי גם הם היו רוצים לא להתחפש.. בכל מקרה, אין טעם להכנס איתו למאבק. הרצון שלו אינו מזיק, לא מתחשב או מאוד חריג.
קראי גם את הפוסט "שבועות בלבן" שעוסק בשאלה דומה.