הדפסה
לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?
היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.
גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.
אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.
בדיוק הנושא המתאים בזמן המתאים מבחינתי.
גם אצלנו השיעורים קשים מאד. בני בכיתה א', וכבר שונא אותם. בד"כ זה דווקא בא לו בקלות, אבל רק אחרי מאבק. המוזר הוא שגם הוא רוצה זבנג וגמרנו, ומבקש לסיים אותם מיד כשמגיעים הביתה. אבל איך שמתיישבים מתחילים ה"צחוקים" הוא מקפץ בכיסא, עושה קולות, מתלונן, מדבר, נזכר במשהו לספר. הכל חוץ משיעורי בית. ננסה את השיטה שלכם – תודה רבה.
נחמן,
תודה על תגובתך, ספר לנו אחרי שתנסה את "השיטה" שלנו, גם אנחנו זקוקות לפידבק.
כאשר מפסיקים את המשחקים ויושבים להכין שיעורים עולים גירויים פנימיים לתודעה:תחושות גוף, זכרונות, אסוציאציות וגם רצון להשתולל… "תרגיל חימום טוב" שעוזר למקד קשב, הוא לעשות יחד רשימה של סדר הפעולות הנדרשות להכנת השיעורים. אחר כך אפשר להנות שוב כשמוחקים מהרשימה. תרגיל אחר: לעשות תחרות עם אבא מי כותב הכי לאט איזה משפט או תרגיל. "כמה שעושים יותר לאט מצליחים יותר מהר" לגייס קשב.
בהצלחה.
תודה על העצות,
רציתי לשאול האם גם משחק מחשב מפריע לגייס קשב כמו טלוויזיה.
יש!
אנחנו כל כך שמחות על השאלה.
משחק מחשב מתרגל אף הוא קשב לגירויים מתחלפים חיצוניים ותגובות מהירות לגירויי בעוד שלהכנת שיעורים נדרשים כישורים רבים ואחרים, כמו חשיבה סיבתית, הבחנה בין טפל ועיקר, יכולת ניתוח וסיכום… כמו שאמרנו בתשובה הקודמת להכנת שיעורים נדרשת חשיבה איטית, מדוייקת וסובלנית.
שלום, הבת שלנו כבר בכיתה י. היא בתוך הלחץ של מתכונות. היא ילדה מוכשרת וחריפה במיוחד עם אבחנה של הפרעת קשב אך יש לה מוטיבציה גבוהה.
התמונה שהבאתם דומה מאד לשלנו. היא מתקשה לגייס כוחות לשבת ללמוד ומעדיפה לדחות את המטלטת לשעות הקטנות של הלילה. מצד אחד אני מרגישה שהיא מספיק בוגרת לארגן את הזמן שלה והיא לא צריכה את העצות שלי לארגון הזמן אך מצד שני היא מקטרת שקשה לה ולא עושה עם זה משהו אחר.
אנונימית תודה, בזכותך עלינו לכיתה י',
בגיל ההתבגרות אנחנו מציעים עזרה רק למי שמבקש עזרה. המתכונות חשובות, אבל גם העצמאות והמרחק הנכון בין הורים לילדים. הזמיני את בתך לקפה, ספרי לה מהן מחשבותיך ושאלי אותה אם היא רוצה את עזרתך ועצותייך. עזרי לה להבין מדוע קשה לה (תני לה לקרא את הבלוג) שאלי אותה מה יכול לעזור לה, הציעי לה לעשות רשימת מטלות ולתכנן את הזמן. סכמו לשבת פעם בשבוע ולראות כיצד הולך לה.
כל זה רק אם היא מעוניינת בעזרתך.
שלום,
יש לי ילד בן 6 וחצי. אנחנו ממש מכירים אצלו את התופעה שדיברנו אליו וזה היה אל קיר. הוא לא שומע. גם בבית הספר התלוננו עליו כך. השנה המורה אמר שכמעט הכל נרגע אבל בהחלט קורה הדבר הזה. הו אכאילו נעלם באמצע.
הילד יכול בכוחות עצמו לקרוא ולהיות עסוק. הוא למד לקרוא מוקדם וכבר בן פחות מחמש יכולנו לראות אותו קורא פרשות שלמות מן המקרא. האם עלינו לחשוש להפרעת קשב וריכוז?
נציין שהיה לנו ילד אם תופעה דומה אבל זה עבר לו עם הגיל. יש לנו למה לקוות?
אבל בואו נגיד שכללית הוא ילד תובעני. עומד על שלו ועקשן[בניגוד לאחיו שהיה רך יותר ועדין.
נשמח מאוד לשמוע את חוות דעתך.
תודה
ל"מדברים אל הקיר"
אני יכולה להבין את הדאגה שלכם ואת הרצון לתשובה מרגיעה אבל זה בלתי אפשרי לשלול או לתת אבחנה של הפרעת קשב דרך בלוג. חשוב שתפנו ליעוץ מתאים ושתשתפו את המסגרת החינוכית בהתלבטות.
בינתים אתם יכולים לנסות למצוא זמן לקשר ומשחק מהנה יחד איתו, שהאבא יקח אותו להליכה ופעילות גופנית, לשים לב שהוא ישן מספיק ולצמצם מתחים ולחצים. זה רק יכול להועיל.
תמיד יש למה לקוות, בודאי מילד נבון כמו הבן שלכם.
שלום רב
הבן שלי בכיתה א' ולמרות שלא נותנים לו הרבה שיעורים המעט שיש הם "עניין גדול". תחילה העברתי את האחריות להכנת שיעורי בית אליו אולם בשלב מסויים הבנתי שהאצלת סמכויות לא עוזרת. כשיש מצידי דרישה לפנות זמן לשיעורים ומניעה של כל ה"מסביב" עד שהשיעורים ייעשו יש קושי גדול מצד הילד…כעס מאוד גדול על בי"ס, על המורה…על השיעורים…אני מודעת שהשיעורים דורשים ממנו יותר מכל ילד ממוצע אחר, הוא אמנם לא סובל מקשב וריכוז אולם הוא במעקב בגלל קושי זה ….
אנסה ליישם את העצות שנתת..
תודה.
ל"עניין גדול"
(ילד שעושה עניין גדול וכעס גדול משעורים בכיתה א)
אמא יקרה. מה שאת עושה נכון וטוב.דרישה לעשות שעורים לפני הכול ומתן התנאים שיאפשרו זאת. כדי להגביר את ההבנה ולהקטין את הכעס חשוב שתנהלו שיחות מלב אל לב. בנוסף למה שנכתב בפוסט הדגישי שהוא יקר לך ולכן את עושה מה שאת עושה. הזכירי לו שכשקטנים עושים מה שקל וכשגדלים עושים מה שקשה. הבטיחי לו שתמיד תתנו לו מה שהוא צריך אבל לאו דוקא כל מה שהוא רוצה.. בטוח שזה ישתלם.
ספרי לנו איך הוא מתמודד.