הדפסה
בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?
ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.
בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר…
יש ביננו ויכוח. אני חושבת שלא כדאי ללחוץ על הילד כי זה רק מרתיע אותו עוד יותר. בעלי אומר שאני עושה ממנו רכרוכי. הוא מתעלם מהבכי או הפחד של הילד ודוחף אותו שלא יהיה פחדן. הוא עושה את זה עם צחוקים והתלהבות וכל זה ואחרי כמה זמן הבן שלנו משתכנע. ובכל זאת זה לא ניראה לינכון להתעלם ממה שהוא מרגיש.
אני גם תומכת בגירסת הלא ללחוץ, בטח אם מדובר במשהו שמפחיד את הילד, לא סתם משהו שלא בא לו לעשות. דרך אחת היא לצפות עם הילד בתוכנית טלוויזיה שדנה בעניין הפחד, או לקרוא ספר שמתעסק בפחד. התוכנית דורה היא דווקא מומלצת כי היא מתייחסת לנושא התגברות על פחדים.
ל"לא לוחצת"
(חילוקי דעות כיצד להתיחס לפחד של הבן)
את מתיחסת ללחץ שבעלך מפעיל על הילד ולהתעלמות שלו מהרגשות. מבין השנים ההתעלמות מהרגשות יותר מזיקה. כאשר ההורה מתעלם מהרגשות של פחד הילד מפנים שאבא לא מעונין בפחד שלי אלא רק באומץ ובהעזה שלי. הוא יפסיק לפנות לאב כשהוא פוחד ואולי גם ידחיק רגשות של פחד שנועדו לאותת לנו על סכנה. ככה הוא לא יהיה רכרוכי אך עלול גם לא להיות זהיר.
מצד שני בשביל זה יש את אמא. את יכולה להגיב אחרת מבעלך. ככה הילד יפנים את הכבוד וההבנה לרגשותיו ואת האומץ להמודד איתם ולפעול למרות הפחד בעת ובעונה אחת.
איזה מזל שכל אדם שונה מזולתו. ככה ילדים מפנימים ארגז כלים מגוון לחיים.