הדפסה
אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.
למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?
כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".
אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.
התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.
אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש… לאט… בנחת.. בסבלנות…"). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.
הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה…). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.
כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.
מתוך הפוסט "אני רוצה!!! (תכתובת שמאד מוסיפה לפוסט הנוכחי:
הילדים הגדולים שלנו7+4.5 רבים ללא הפסק על תשומת הלב שלי.
הם מקבלים שפע של תשומת לב. כל אחד מהם מקבל זמן פרטי עם אמא פעם בשבוע, כאשר אני אוספת רק אותם מהמסגרות החינוכיות ומבלה שעה של משחקי דמיון, הרכבות, הכנת גלידה משותפת,ף כדורגל וכן הלאה. בנוסף אני יושבת כל יום חצי שעה -שעה עם הילדים לפני השנה( כל אחד בנפרד) ומשוחחים על מאורעות היום או קוראים, פאזל ומשחקים שקטים.אני איתם כל יום עד שבעלי חוזר בשעה 7:00 מהעבודה.
ועדיין נדמה שלא מספיק להם אף פעם. רבים ליד השולחן על יד מי אשב, אם אני שואלת מישהו מה שלומו השני מרגיש מקופח וצועק. כל הזמן יושבים עלי, מתמרחים . ניגשים אלי למיטה בלילה ונצמדים למרות שאני מחזירה אותם שוב ושוב למיטה.. הם רבים על תשומת הלב שלי ללא הפסקה.
האם יש דבר כזה יותר מדי תשומת לב?
לעיתים אני מרגישה שהילדים פשוט מכורים ואולי צריכים גמילה קלה..
המשך:
תשומת לב יקרה
כפי שבודאי תראי, שני הפוסטים הבאים יעסקו בשאלות דומות לזו ששאלת.
בודאי שיש דבר כזה יותר מדי תשומת לב. כאשר אנו מרכזים את הלב, המחשבות והפעילות שלנו סביב מילוי רצונותיו של הילד הוא מבין מכך שזהו הדבר הנכון והטוב ביותר עבורו. אנחנו מצפים שהוא יאותת לנו מתי די לו. והוא מחכה שאנחנו ניתן לו את האות..התוצאה היא ילד שדורש מאיתנו עוד סיפור ועוד משחק,ועוד ועוד..
הם חייבים גמילה.את חייבת מנוחה. וכולכם חייבים להאמין שכאשר גומלים ממשהו זה לא רק הפסד. הגמול הגדול הוא עושר של רגשות וחוויות חדשים ומצמחים! נשמח אם תשתפי אותנו בתהליך.
המשך:
לקחתי לתשומת לבי ואף התחלתי ליישם!!!
היום ל(כמעט)ראשונה בחיי המקצועיים כאם ומחנכת בישראל, ישבתי עם בני, דיברנו , ואחרי 20 דקות אמרתי לו שהולכים לישון וזהו.
למרות שהיה לו עוד הרבה מה להגיד לי. בלי כעס או התנצלויות.
נרשמו מחאות קלות של הילד ואנחת רווחה ענקית שלי.
תודה גוני!!!
המשך:
תשומת לב יקרה
אל תסתפקי רק באנחת רווחה. המשיכי עד שתרגישי רווחה אמיתית. עשרים דקות שיחה לפני השינה זה המון! הוא הולך לישון או לדבר?
מידי פעם, כשיש לנו משהו חשוב לדבר, לפני השינה זה זמן טוב. הם מוכנים אפילו להקשיב לנו העיקר לדחות עוד את השינה…בדרך כלל עדיף להסתפק במשהו קצר.
כל הכבוד לך! מבינה, מחליטה, ומיישמת!
ולסיום:
חייבת להודות לך שוב גוני.
מסתבר שהבעיה זאת האמא לא הילדים 🙂 עשיתי הרבה שינויים בבית שהשינוי הגדול הוא לעצור לפני שאני נקרעת ועצבנית… מגדירה את הזמנים מראש
מאפשרת לעצמי לפעמים להיכנס לחדר ולנוח תוך אמירה שרק אם יש שרפה להעיר אותי.
לפעמים אני נופלת- היום למשל מצאתי את עצמי, בו זמנית עוזרת לילדה בחוברת עבודה, עוזרת לילד בספר האוריגמי שלו, מלמדת את הקטנטונת לחתוך סלט והכל תוך כדי הכנת דג בתנור. שלא יוכלו ג'אנק חלילה . תפסתי את עצמי והורדתי הילוך וציפיות מעצמי.
גוני, הילדים מגיבים לשינויים נפלא!!!!
מדהים כמה מהר, ממש כמו מטה קסם:
הם הרבה יותר ממושמעים,
פחות דביקים
רגועים רגועים רגועים.
ויש גם המון רגעי קסם.
ואמא שלהם שמחה
אז תודה גוני על התשובות המלבבות שעזרו לי לפתוח את העניינים וגם על הפוסט החדש שנתן לי לגיטימציה לנוח בצהריים שישתעממו קצת.
תשומי.
פוסט מקסים כל כך נכון. ממש צחקתי!
איורים יפהפיים.
הי גוני ושרי!
מה לגבי תנוקות? האם גם עבורם צריך צעצוע אחד כל פעם? האם יש חשיבות גם בגיל קטן קטן ( שהתינוק עוד לא בטוח שאת שם כשאת לא מול עיניו) לשחק לבד?מה הגבול בין "הזנחה" ל"עצמאות"?
וכל הכבוד על הפוסטים!
ל"את שם" -את לא לבד
הרבה אמהות חוששות שאם התינוק לא יודע שהן שם הוא ירגיש נטוש.
בינקות התינוק לא "יודע". הוא לא יודע שיש עוד ישות נפרדת ממנו. הוא לא יודע שאת שם ולא שאת לא שם. כשמשהו מציק לו, בין אם רעש חולף, גזים, או תחושה של מחסור בקירבה פיזית למישהו – הוא יבכה. אם האמא חושבת שהוא חייב לחוש בנוכחותה כל העת הוא יתרגל גם לכך.לכן חשוב גם בגיל ינקות לתת להם להיות עם עצמם ולא להציף ביותר מידי צעצועים, צבעים, צלילים, תזוזות…מצד שני לא חייבים צעצוע אחד.
עד גיל שנה, ובודאי בחצי שנה הראשונה (ובילד הראשון)תעשי מה שאת מרגישה הכי נוח לעשות ומה שנראה לך שמרגיע את הילד. גם הגזמה של אמא זה לא צניחה חופשית.לאיקרה שום דבר שאי אפשר אחר כך לסדר.
תודה!
בתגובה לאיור המקסים – כשאני יושבת עם בתי בת 3 ואנחנו עושות יצירה ביחד (כי לבד היא עושה דקה ועוזבת) – אני מנסה לא להתערב יותר מדי ולא לבקר, אבל אבל כן מנסה לכוון מדי פעם. אני מודה שקשה לי כשהיא מוותרת מהר, שזה קורה בעיקר כשהיא לא מצליחה לעשות מה שתכננה או כשאני מראה לה איך להחזיק אחרת או משהו כזה. נראה לי שהיא מיד מבינה שאני עושה יותר טוב ממנה וזה מייאש אותה. וגם דבר נוסף – אני לא יודעת אם תמיד להגיד לה "איזה יופי צבעת עם המכחול" וכו' או להעביר איכשהו את הרעיון שאפשר לנסות ולהתמיד יותר, שזה בעצם קצת ביקורת על איך שעשתה. אז איך מתווכים לילדה שמוותרת מהר?
ל"מנסה לכוון"
יתכן שהקושי נובע מסוג היצירה שאת עושה עם בתך.
בגיל 3 ילדים עוסקים בעיקר בחקירה של חומרים ולא ביצירה. בצק, פלסטלינה, צבעי אצבעות, מדבקות, שירבוט.. הם אוהבים לגעת בחומרים בידיהם ולגלות מה ניתן לעשות. נסי לכוון לפעולות פשוטות יותר ותראי שהיא תתתתתמיד יותר. מה עם לומר לה בפשטות: "איזה יופי! היום צבעת יותר זמן", "הפעם ציירת עם הרבה צבעים" ?
האם היא מוותרת מהר או שאת מצפה שהיא תגדל מהר?
רק את יכולה לדעת.
גוני שלום
תודה על הראייה המרגיעה. אני חושבת שיש שילוב של ציפיות גבוהות מדי שניזונות כניראה מכל מיני מרפאות בעיסוק ומהשוואה, כניראה מיותרת , לילדים מעט יותר גדולים, וגם לילדים בגילה, אבל מצד שני היא באמת לא חוקרת כל כך, גם בדברים הפשוטים די מהר עוזבת. יחד עם זאת בשבועות האחרונים יש מעט שינוי – בחלק מהדברים. למשל גזירה מעניינת אותה בתקופה זו (זה לא שייך ללחוש חומרים, אבל ז מה שמעניין אותה). אני לא יודעת עד כמה ההסתכלות על ילדים אחרים בגילה נכונה בשביל לקבל אמת מידה. אני רואה ילדים בגילה וקטנים יותר שמסתערים על האופניים בנחישות, שחוקרים חפצים וצעצועים עד שמצליחים לפתוח, שיושבים עם לגו ובונים לאורך זמן או מתעקשים לבנות את הפאזל של 4 או 9 חלקים עד שמצליחים וכולי, ואני יודעת שאצלה זה כמעט לא קורה.
אני לא רוצה להלחיץ אותה ואותי (גם יש לי המון דברים חיוביים להגיד על יכולותיה, ועל אישיותה המתוקה מצטערת שזה לא מתבטא כאן) אבל לפעמים אני באמת נלחצת כשפתאום אני רואה אותה ליד ילד אחר שעושה הרבה יותר.
מ"המנסה לכוון"
ל"מנסה לכוון"
נראה שאת בכוון הנכון.
כפי שכתבנו, התערבות והנחיה במידה בינונית מספיקים כדי שהילד ילבלב. לפעמים נסיון מכוון לדחוף את הילד קדימה דומה לנסיון לדחוף את הנהר. נסי, לתקופה של 3 חודשים רק להנות מהחויה המשותפת עם הילדה בלי להיות משימתית או לנסות לפתח וללמד משהו מסויים. אם אתן גוזרות נסי להרגיש בעצמך יצרית ומשועשעת. קודם כל שיהיה כיף!
אפילו במילון "הנאה" קודמת ל"הנעה" (מוטיבציה).
ועוד משהו. כבר כתבנו בעבר ש"כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים". בלי השואות לילדים אחרים. לילדים שונים קצב וסדר התפתחות שונה. ילדים שיש להם אחים גדולים לפעמים קולטים כל מיני מיומנויות מתוך התבוננות בגדולים ורצון לחקות אותם או להנות כמוהם. אם היא תרגיש שאת בוחנת ומשווה בינה לאחרים היא רק תרתע ממשימות חדשות במקום לראות בהן אתגר מסקרן.
תהני מביתך והיא מחברתך. זה מה שנחוץ.
ספרי לנו איך זה הולך.
הי גוני
אני מנסה בשבוע האחרון יותר להנות איתה ופחות להילחץ ולהלחיץ, וזה בפני עצמו כבר רווח.אני יותר בוחרת וממקדת את המקומות שאני מתערבת, ואספר בהמשך איך זה הולך…
תודה
מהפחות מנסה לכוון
שבוע טוב גוני,
מאוד אודה לך על עזרתך בהבנת המשחק החדש של בני.
הילדון בן שנה ושבעה- הוא אוהב מאוד לשחק בבית בובות. הוא משכיב בובות לישון. לוקח אותם היתה ועושה עוד דברים. בתקופה האחרונה הוא מרבה באופן בולט לשחק עם הבובות ועם המכוניות 'תעלה'. הוא מעלה אותם במדרגות של הבית בובות ואומר להם 'תעלה, תעלה'.
הו אמשחק בזה לא רק בבית בובות הוא יכול להעלות משחקים גם לכורסא בסלון.
כששמתי לב לזה חשבתי שאולי זה קשור גם למשחק המנצח מבחינתו בגינה הציבורית, לעלות ולרדת במדרגות. לבד. עם הבימבה. ושוב. אחרי שתקופה כבש את המדרגות המרווחות הוא עכשיו הולך אל הגרם הצפוף יותר. מה זו השאיפה הזאת לעלות ולעלות? אן שאולי אפשר להבין יצור נמוך שמסתובב בין גדולים ורוצה לעלות?
אשמח מאוד בתשובתך
לאמא של"תעלה"
המשחק בגיל הזה הוא בדרך כלל פונקציונלי. הילד משחזר דברים וחלקי דברים שקורים לו ביום יום ומרגשים אותו. אולי הוא משחזר עליה במדרגות כשחוזרים הביתה מן הגן. אולי נסיעה באוטו במעלה הר בדרך הביתה. ואולי, כפי שכתבת, זו השאיפה להיות על הגובה או לרכוש מיומנות חדשה…
יכולים להיות הרבה הסברים, והרצון הזה להבין
אותם לא תמיד יכול לבוא על סיפוקו.
מעשה באמא אחת שתיעדה כל משחק שהבן שלה שיחק כדי לשאול אותו, לכשיגדל, למה הוא התכוון.
מעשה זה מעשה, ואין לנו ברירה אלא להשלים עם כך שלא תמיד נדע. בכל זאת זה כיף לנחש.
מה את אומרת?
שלום גוני ותודה,
פשוט הילד הזה מרתק, הוא מעורר תאבון להבין אותו.הייתי מתה להבין מה הוא חולם כשהוא צועק מתוך חלום: 'אוטו, גלגל'.
אני מקבלת את ההסבר שלך על השחזור ומוסיפה ניחוש משלי על האלמנט של השימוש ביכולת שמתפתחת [עליית מדרגות] ומעוררת ענין וריגוש.
שלום גוני,
אל תתפלאי אם הפניה קצת תוקפנית, אני פשוט מותשת משבת של ילד עצבני.
אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שמטשטשות אותי. בא לי לברוח מהאזור. אבל בואי נגיד שלא אני פה העניין אלא הוא.
עד לתקופה האחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק שאל נעמד טוב במקום],
זה יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה של בית בובות שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר בסלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיות צמודים אליו זה הפתרון. אומנם הרבה הוא קורה לי: אמא, אמא, אבל נראה לי שהוא נהיה מפונק ותלותי בי בלארגן את המשחק. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו אחרי כמה רגעים לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי ותאמיני לי גוני, לא התחמקות, כי קל לי להשתיק אותו כל פעם אבל זה נהיה דפוס גרוע. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].
הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים שדלת הטנדר לא נסגרה והא בכה וצעק אני שמועת, לא הייתי איתו בחדר, אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת,' אבל זה אל החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב בכיות ועצבים.
מה עושים?
ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).
תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת.
הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.
בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".
מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.
תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.
ספרי לנו.
יש לי תאומים בנים בני כמעט חמש. את יכולה לתאר לעצמך כמה זה קשה. משום מה, אחד מהם נולד עם כעין קנאה בסיסית כלפי השני למרות שאין שום סיבה. זה די קשה. נגיד האחד רואה בובספוג והשני אוהבת את הסוד של מיה, אבל אם הראשון רואה בובספוג – לפתע גם הוא חייב, אפילו אם הוא לא אוהב את זה וכו וכו…אילו משחקים יכולים להתאים לו?
ל"די קשה"
(תאומים בני 5 שרוצים לעשות מה שהשני עושה)
אולי זה קושי להחליט מה לשחק. אולי זו קנאה -המשחק של השני תמיד מעניין יותר. אולי זוהי הזדהות וחיקוי תואמי גיל. אני זוכרת את עצמי בגיל דומה מתקשה לבחור במה לשחק. כל דבר שאחותי עשתה והתלהבה ממנו נראה לי אטרקטיבי. אבל ברגע שאני שיחקתי בזה זה היה תמיד הרבה פחות מלהיב.
אם זו קנאה קראי את שני הפוסטים הבאים שעוסקים בנושא. אם זה קושי להרגיש נפרד ולבחור משהו שונה מהאח כבי קודם כל את הטלוויזיה. קבעי זמן למשחקים. משחק משותף עם האח או אתך בפליימוביל, במכוניות או בניה יחד בלגו מצוינת לגיל הזה. גם משחקים שקטים ומובנים כמו פאזלים או משחק זיכרון מצוינים . ייקח זמן עד שבנך ילמד את המשחק וייהנה ממנו.בינתיים הוא יראה שאת נהנית או אחיו, או שהוא ישתעמם כי הטלוויזיה לא תפעל. זו הדרך ללמוד ש"משתעממים, משתעממים ובסוף נדלקים!" ומה שלא תפס בהתחלה אחר כך קשה לעזוב.
בהצלחה.
שלום
יש לי ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים ותינוק בן חודשיים. הילדה הייתה בגן במשך השנה שעברה עד 13:00 והשנה החלטנו להוציא אותה כל עוד אני בבית ממילא עם התינוק. אני שלמה עם ההחלטה. יש לנו מפגשים יומיים עם קבוצת ילדים בגילה שכוללת גם שתי בנות דודות איתן היא בקשר מצויין והדוק. למרות המפגשים החברתיים שהם כמעט על בסיס יומי, יש המון זמן משפחתי עכשיו שהיא כבר לא בגן. בבית קשה לה למצוא את עצמה ולהעסיק את עמצה. היא זקוקה תמיד לשותף למשחק ורק אז פורחת. אני מתוסכלת מכך ותוהה עם אני מצפה ממנה ללמוד להעסיק את עצמה כדי שלי יהיה יותר נוח או שהתסכול שלי הוא אמיתי ונכון כלפיה-וזה באמת כלי שאכן חשוב ונחוץ עבורה כבר בגיל הזה- היכולת להעסיק את עצמה. אני רואה באי היכולת שלה ליצור לעצמה עניין סוג של תסכול, היא נראית לי אבודה וכואב לי עלייה. מה ניתן לצפות ממנה בגיל הזה? מה טוב עבורה?
ל"תוהה"
(ילדה בת שנתיים בחינוך ביתי שלא יודעת להעסיק את עצמה)
עד גיל שנתיים הורים,או מבוגרים משמעותיים אחרים, יוזמים את רוב המשחק הספונטני של הילד. מגיל שנתיים ילדים יוזמים כחצי מהמשחקים. ההורים דואגים לזמינות של הצעצועים,מלמדים משחקים חדשים, מציעים רעיונות, מדגימים, מרחיבים את המשחק. הם עוזרים לילד לפתח תבניות של משחק בכמה שלבים, משחקי "כאילו" מגוונים בנושאים שונים. הם מעודדים את ההמללה של המשחק ובנית הסיפור הדמיוני. בנוכחות ילדים אחרים החיקוי והמוטיבציה של הילד מניעים אותו להרחיב ולפתח את המשחק העצמי גם ללא מבוגר. כשאין עוד ילדים סביבה היא זקוקה ותלויה יותר בך.
כדי שהבת לא תהיה "אבודה" נסי לתכנן את הפעילות היומית , כאשר אתן שתיכן בבית. עשו סדר יום שבו יש זמן שמציירים, זמן שמשחקים בבובות, זמן ליצירה כלשהי ברמה שמתאימה לה, זמן למשחק קופסה, זמן לבישול עם אימא במטבח. התחילי לשחק עמה ואחר כך תני לה להמשיך לבדה. ברגע שאת רואה שסקרנותה פגה הציעי לה משהו אחר. אחרי שתחזרו על כל מיני פעילויות שוב ושוב היא תפנים אותן ותמשיך בכוחות עצמה יותר ויותר זמן. בגיל שנתיים עד שלוש טווח הקשב קצר ויש צורך להחליף פעילויות כל כמה זמן.
יש קסם במחשבה להחזיר את הילדה הביתה, לתת לה הרבה תשומת לב ויחס חם. אבל לעשות קסם זה הרבה פחות פשוט ממה שזה נראה . אין הוקוס פוקוס.
גוני שלום,
נהניתי מאד לקרוא את הבלוג, כתוב בשנינות ובחן והאיורים מצ'פרים להפליא!
אני חוזרת לעבודה בספטמבר לאחר חופשת לידה ולפני הפיצקי החמוד יש לי מקסימה בת שנתיים.
אני אמא משקיעה ומבחינתי 4-7 (מעון עד שינה) זהו זמן קודש לילדים.
איך אפשר להיות הכי אמא שאפשר, לשחק ולתת לשניהם יחד בצורה שלא ירגישו (או אני) שאחד בא על חשבון השני?
הרי עדיין אין להם שפה / משחק משותפים.
ל"הכי"
(איך להיות אמא לשניים מתחת לגיל שנתיים)
קודם התנצלות. משהו במערכת המחשוב השתבש והשאלה שלך לא הגיעה ישירות למייל שלי כפי שקורה בדרך כלל. לכן גם התשובה התעכבה. מקווה שבכל זאת תקראי את התגובה.
הנכונות שלך להשקיע ולהתמסר לצרכי הילדים מקסימה אף היא. נכון, יש קשר בין מה שאנחנו משקיעים לבין איך שהילדים גדלים ומתפתחים. ילד שיודע בכל חושיו, עוד לפני שיש לו שפה, שאמא שם זמינה. אוהבת, מקדישה זמן וחושבת עליו ועל טובתו כל הזמן מתמלא כוח ובטחון להתמודד עם מה שהחיים מזמנים לו. תמיד תהיה שם אמא שתעזור לו כשיהיה צריך.
כדי שהילד לא יהיה יותר מדי "צריך" או "רוצה" או "בא לי" חשוב שאמא תהיה גם עסוקה בדברים אחרים, תמלא ותביא בחשבון גם צרכים שלה ושל אחרים. בחיים תמיד משהו בא על חשבון משהו אחר, וזה לא איום או סכנה. לרוב זו הזדמנות לצמיחה.
סדר יום די קבוע שבו הולכים לטייל או למגרש המשחקים, מגיעים הביתה ומשחקים יחד, אוכלים ומתארגנים לשינה בשעה סבירה ייתן לילדים מה שהם זקוקים. בגילם הכי מתאים להוציא כל פעם תיבה עם סוג מסויים של משחק: תיבה עם כלי בית ומטבח. תיבה עם חיות וגדרות. תיבה עם בובות ובגדים, עם ספרים, עם מכוניות… וכו'. הפיצקי יוציא, ימשמש וידפוק ואילו המקסימה יכולה להתחיל לשחק משחק ראשוני בהנחייתך.
כאשר תצטרכי לספק צורך של אחד/ שלך על חשבון השני ראי בזה הזדמנות לתרגל סבלנות ("בסבלנות", "עוד רגע", "מי חמוד ומחכה?! כל הכבודי!" ).
הורים טובים תמיד נותנים לילדם מה שהוא צריך. אבל לא תמיד את מה שהוא רוצה. שני ילדים קטנים זו הזדמנות מצוינת להתחיל להבחין בין השניים.
בטוח שתצליחי!
שלום גוני
אינני יודעת אם את תקבלי את השאלה כי הפוסט הזה ישן אבל אם כן, רציתי לשאול בענין המשחק והתעסוקה:
יש לי תינוקת בת שנה, ילדה חמישית מתוקה ודורשת מאד מאד.
מגיל קטן( אזור חודשיים ) פחות או יותר בכתה ברצף עד גיל תעה חדשים אלא אם כן היתה על הידיים.
מאז התפתחה פיזית מאד ומעט נרגעה.
החלה ללכת לפני גיל שנה.
הענין הוא שכאשר מחזיקים אותה על הידיים, מטיילים בחוץ או כשהאחים סביבה היא די בסדר( גם אז לא תמיד שמחה ורגועה)
אבל כשאני איתה לבד בבית היא ממש לא נותנת לי לעשות כלום !
אם היא מתעסקת מספר דקות זה בדרך כלל בדברים כמו לרוקן ארונות ולהוציא דברים מהפח.
אשמח מאד אם תעזרי לי ותתני לי כלים.
מרגישה מוזר לשאול על ילדה מספר חמש אבל עם כל הנסיון שלי( והילדים האחרים גם לא היו מלאכים) עוד לא נתקלתי בתינוקת שדרשה ככ הרבה פיזית ונפשית
ל"נתקלת"
(בת שנה שצריכה שיעסיקו אותה כל הזמן)
נהדר!!
יש לך ילדה פעילה, סקרנית ורגישה.
ילדים נולדים עם מאפייני טמפרמנט שונים. יש כאלה שנולדים עם רמת פעילות גבוהה, ואחרים עם רמת פעילות נמוכה.
נישמע שלבת שלך רמת פעילות גבוהה. היא למדה ללכת לפני גיל שנה. היא צריכה פעילות גופנית, אם לא על הרגליים שלה אז על הידיים שלך.
היא רגישה. שמה לב ומושפעת מכול גירוי ורעש בסביבה. אולי כשיש ארבעה אחים הרעש והגירויים יותר רבים, ולכן היא פחות רגועה ושקטה מקודמיה. אולי כשהאחים בסביבה יש יותר פעילות מסביב והיא עסוקה בלשים לב/ לעשות כמו/ללכת אחרי האחים.
היא סקרנית, וכמו ילדים בגילה אוהבת להוציא דברים מארונות, להפוך, לפרק, לבלגן.
אם תקראי בפוסט "קשב וריכוז – ילד שלי מוצלח" (לא. אין לה בעיית קשב וריכוז!!!) תראי שבגילה עדיין לא מצופה מילדים שידעו להתרכז במשהו למשך זמן. הם בדרך כלל מוסחים לגירויים הבולטים בשטח. אם יש טלוויזיה פתוחה או המון רעש ותנועה של ילדים סביב הם ננעלים על הגירויים הללו ויותר קשה להם לפתח קשב בררני, מכוון.
בגילה היא זקוקה למבוגר (ילד, מטפלת או הורה) שישחק איתה וילמד אותה איך משחקים.
אם היא אוהבת להוציא דברים מהפח(כמו ילדים בגילה) ארגני לה תיבות ממוינות. שימי בקופסה אחת כל מיני כלי אוכל, או חיות. באחרת כל מיני רעשנים וכלי נגינה. בעוד אחת כל מיני ספרונים עם דפים עבים ותמונות, או קופסה עם כל מיני חפצים ישנים שיש בבית: טלפון ישן, מברשת, קופסאות עם מכסים, קופסאות ושקיות ריקות של מזון, כובע, נעלים, ניירות, בדים, מחרוזת ישנה, תיק ישן שאפשר לשים בתוכו דברים ועוד… הוציאי לה כל פעם תיבה אחרת ותני לה להוציא מתוכה דברים. מדי פעם שחקי איתה או בקשי מאחד הילדים שישחק ויראה לה מה אפשר לעשות עם כל חפץ. כשסקרנותה פגה (אחרי כמה דקות) אספי הכול והוציאי לה תיבה אחרת.
ככה זה ילדים. הם תלויים בנו עד שהם לומדים לעשות דברים לבד.
ככה זה הורים. עם הילד הראשון יושבים , מדברים, מלמדים. עם החמישי כבר מצפים שזה יקרה מעצמו. קרוב לוודאי שלבסוף היא תלמד להעסיק את עצמה, אבל את יכולה לקצר לה את הדרך.
בהצלחה.