הדפסה
בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".
קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן.
עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.
כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח
שלום גוני ושרי,
אני נהנית מאוד מהבלוג, הוא עוזר לי מאוד להבין את הילדים שלי.
בני החל בזמן האחרון להסתגר, בתחילת השנה הוא היה חלק ושמח ועשה כל מה שעשו כולם בהתילהבות ושמחה, לאחרונה הוא לא משתתף כלל כשהמנגנת מגיעה אל הגן, הוא מספר ומשתתף בגן הרבה פחות.
התחלתי מעט לדבר איתו על דאגות (לא כדאי לדאוג…) ולשלוח חפצים מהבית אל הגן.
אשמח מאוד לשמוע עצה.
תודה רבה!!
לנהנית מהבלוג שלום ותודה,
את מוטרדת מכך שבנך פחות פעיל ומשתף פעולה בגן. אכן, כשילדים לא מרגישים מספיק נוח ומשוחרר בגן, וכאשר רמת החקרנות והסקרנות שלהם יורדת זה יכול להצביע על געגועים שעולים.
לפעמים, בתחילת השנה , הם כל כך עסוקים בחידושים שהגן מציע ולא חשים בגעגועים שעולים במקביל. לפעמים משהו בשיגרה של הגן משתנה (פחות חצר בחורף, ילדים שנוספו, גננת שמתחלפת, אנשים זרים שבאים.. )ומכביד על הילד. לפעמים משהו בשיגרה של המשפחה השתנה.
חפשי את ההסברים בכיוונים שונים.
אם מצב רוחו בבית טוב ושמח, את יכולה להרגע. היי יותר זמינה. הרבי לשחק ולבלות איתו. הקשיבי למה שהוא אומר על הגן ומה שהוא שואל כדי להציץ לעולמו הפנימי. והמשיכי להרגיע ולהזכיר שתמיד חוזרים הביתה, כפי שכתבנו בבלוגים שעוסקים בפרידה.
מקוות שזה יעזור קצת,
גוני ושרי
קיבלנו סיפור למייל ואנחנו לא מוכנות שתפספסו אותו:
ביתי המתוקה כשהייתה בגיל 3-3.5, היו לה הרבה שגיאות מתוקות בשפה המתפתחת.
פעם היו צריכים להתארגן ליציאה לטיול במסגרת הגן וכל הבוקר היא ניסתה להתעכב וכו'. אחרי כמה נסיונות זירוז שאלתי אותה אם רוצה להספיק את הטיול ואמרה שלא, כי פוחדת מהשמש אפילו שיש לה כובע שמש. לשאלתי ממה מפחדת ענתה: שהשמש תרביץ לי. הגננת אמרה שאפשר לקבל מכה מהשמש…
שלום גוני,
רציתי לשאול לגבי סידור צעצועים.
יש לי ילדון בן קרוב לשנתיים. חשבתישנכון להתחיל ללמד אותו לאסוף צעצועים.אני ערה לנושא במיוחד כי אצל הגדולים חשבתי שהם נולדו לשחק ואני תפקידי לאסוף ולהיות אמא טובה. הענין הוא שהם עד היום לא יודעים כל כך איך עושים את זה. לא נגזים, אבל זה דורש שיפור ותפיסה שונה.
היה נראה לי עליו שהוא בשל. הוא למשל זורק צעצועים מהארגז לכל עבר וצועק במתיקות: בלאגן! כאילו שיש כזה שם של משחק…
ניסיתי לשתף אותו. ברגע הראשון זה מבהיל אותו והוא חוזר לשחק במשחק שכבר גמר. נראה כמו: אל תקחי, שישאר כאן. בהמשך הו אטיפה משתף פעולה. החלטתי במקום לתהות להיעזר בך. איך עושים את זה נכון? ומאיזה גיל זה רלונטי?
תודה מראש.
אמא לילד מדהים ונמרץ.
ל"אמא טובה"
(כיצד לעודד ילד בן שנתיים לעזור ).
כפי שכבר למדת מילדיך, תפקידך להיות אמא טובה וזה שונה לגמרי מלהיות משרתת טובה.
מה שאת עושה את עושה טוב. אמרי לו לאסוף. תני לו הנחיות ברורות, בליווי עידוד ("שים את הקוביה בקופסא, כל הכבוד!"). תעזרי לו לעזור לך. גיל שנתיים זה גיל מצוין להתחיל. אם נותנים לזה מספיק זמן ולא ממהרים האיסוף יכול להפוך בעצמו למשחק.
כשבנך זורק צעצועים וצועק במתיקות: "בלאגן" זו לא התנגדות לסדר אלא צורך להשתולל. הנאה של ילדים מיצריות מתפרצת. השתעשעי איתו קצת והשתוללי, ואחר כך די! עכשיו מסדרים.
תודה גוני,
כנראה שהחינוך של האתר כבר עשה את שלו.
בשבת הילד החמוד רצה 'לוטו' אז הוא הבין כבר שקודם נאסוף את הבית בובות. הו אמתחיל להכניס בובות למגירת הפלסטיק ואומר לעצמו: 'יופי! יופי!' וקורא בשמו.
כבר ידעתי שאני בדרך הנכונה. אקח את הסבלנות ואומדן קצב הלמידה מהניסיון שלך. המון תודה.
רגע,
שכחתי עוד שאלה חשובה.
היום באו שכנים לשחק עם בני. בטבעו הוא נראה כזה שיודע לעמוד על שלו ולדחוף. עד היום תמיד אמרתי לו 'ביחד' ולימדתי אותו להתחלק. הוא עשה את זה מאוד יפה.
הילדים שהגיעו היום היו זרים מבחינתו. הם גדולים ממנו מעט [שני ילדים בני שנתיים וחצי וארבע וחצי].
ברגע הראשון הוא ככה התביש ואחרי כמה רגעים בא לחדר שאני הייתי בו לשחק במשהו אחר. הבנתי שהוא כנראה לא כל כך יודע איך להסתדר. ואמרתי לו שגם אני באה לחדר ילדים. הוא נתן לי יד ובא איתי.
זה היה מרתק לעקוב וזה נתן לו ביטחון. פתאום מישהו גדול אומר לו שזה לא בובה אבא אלא רופא והילד השני לוקח את האופנוע.
יש משהו נכון או טוב שעלי לעשות או שככה הוא ילמד וזה מספיק? אני לא יודעת איך זה הלך אצלך אבל זה דורש סבלנות לראות מישהו מתווכח עם הילד שלך. ולדעת שכך הוא משתפשף. או לראות אותו מנסה למצוא חן בעיני הילדה הגדול ולומר/לשאול אותה על הבובה הבאה אם היא אמא.
כמובן, שכשאני יודעת שזו הדרך אני מגייסת את הסבלנות ונהנית לפחות מהלמידה שלו.
אנחנו בכיוון הנכון?
שלום גוני.
אני ממשיכה עם התגובה הקודמת על ההתפתחות החברתית של בני בן הכמעט שנתיים.
נתתי לו עוד הזדמנות ואני מרגישה לא ממש לחוצה, אבל משהו מדגדג לי. בשביל זה אתן פה, לא?
הילד מקבל את השכנים בהתרגשות.פותח את המשחק. מתלהב. אבל די מהר 'מתעייף' מזה.
כשהציעו לו אחר כך לבוא אליהם הוא ממש בכה. [לפני כחצי שנה הלך לשם בלי להעיף מבט אחורה. הצעצועים הספיקו בשביל לגרות אותו].
אני פונה לקבל הבנה והדרכה. אבל כנראה מעוניינת קצת בהרגעה.
תודה.
ל"אמא טובה"
(ילד בן שנתיים שמתנסה בקשר חברתי עם שכנים).
לילד בן שנתיים מפגש עם שני ילדים (ולא אחד), גדולים ממנו וקרובים זה לזה יותר מאשר הוא, שבאים ומשתלטים לו על הצעצועים – זו חויה מצמחת אבל לא פשוטה. בגלל זה הוא רוצה את נוכחותך המרגיעה (יחד איתך זה שניים מול שניים ולא "משלוש יוצא אחד"). אם הוא בבית שלהם הוא יחסר את ההגנה שלך. נכון, בעבר הוא היה הולך לשם בלי לעצור. תודה לאל, הבחור לומד מהניסיון!
מעבר לצביטה בלב על כך שאי אפשר לגדול בלי "להשתפשף", לא ניראה שיש לך מה לדאוג.
גם אימהות לא יכולות לגדול בלי צביטה, מדי פעם, בלב.