הדפסה
מבחן סדר פסח הוכיח: הבן שלנו ביישן.
בערב החג הוא נמנע מלקרוא בהגדה, למרות שקריאתו טובה. כשבני הדודים ביקשו לשחק יחד הוא נבוך וסירב להצטרף אליהם. הוא ניצמד אלינו, למרות שניסינו לעודד אותו לשחק. גם מבית הספר אנחנו מקבלים דיווחים דומים. הוא אינו מצביע. כשהוא נשאל הוא עונה נכון, אך בקיצור ובלחש. זה התחיל עוד בגן.
בבית הוא ילד שמח ואהוב, אבל במקומות אחרים הוא ניסגר.
איך מעודדים ילד לא להתבייש? האם חיזוקים יכולים לעזור?
על מנת שמטוס יצליח להתרומם כנגד כוח המשיכה הוא צריך להגביר תאוצה ולנוע על מסלול ההמראה במהירות, כשאפו כלפי מעלה. כך גם אנחנו.
בשנים הראשונות כל המערכות שלנו (הפיזית, המטבולית, השכלית, הרגשית, ההתנהגותית) בתאוצה גבוהה, ולא תמיד בסנכרון. הילד הרך מגיב לפני שהוא חושב. יוזם לפני שהוא חושש. מדבר לפני שהוא מצנזר. הוא מרבה לטעות, לאבד, לקלקל. כמו פרח טייס בעת ההמראה, אם הוא יזכה להרבה ביקורת וביוש הוא יאבד ביטחון ויישאר על הקרקע.
כולנו נולדים עם תגובת בושה אינסטינקטיבית. בהמשך, דרך חינוך ולמידה, הבושה הופכת להרגל. לבושה תפקיד הסתגלותי חשוב. היא מכוונת את הפרט להיות מכוון למנהיג (לפיל הדומיננטי בלהקה, או להורה בג'ונגל של החיים), להיות ערני למה שחושבים עליו, לתאם בין תגובותיו לאלו של האחרים. כשתחושת הבושה על ON , כפתור התאוצה על OFF. הסמקה, הפניית מבט, השפלת ראש, שפת גוף נבוכה, קפיאה, הימנעות, הסתגרות, ולפעמים בכי מחליפים את ההתלהבות והספונטאניות שקדמו לבושה.
בושה הופכת שלילית כאשר הפרט חושש להגיב, מפחד להיות ספונטאני, יצרי, יוזם, מוביל, או במרכז תשומת הלב. הוא מרגיש בטוח רק כשהוא ממלא הוראות של מישהו אחר. בושה הופכת כרונית כאשר הרגשת הבושה עצמה מתפרשת כסכנה. כתוצאה מהתנסות עודפת בבושה ובגינויה הילד מתבייש להתבייש (-"נו, תפסיק להתבייש!". –"סליחה. איך בדיוק?!"). אפילו מחמאה תעורר מבוכה ותזכה להדיפה. זה קורה בעקבות ממטרים של ציפיות גבוהות, הסברים ותיקוני טעויות ("ילדים לא מחונכים מתנהגים ככה"). מחוסר איזון בין עמדה דורשת ומקדמת לעמדה מתפעלת ותומכת. זה יכול לנבוע מחשיפה לביקורת של מבוגר שמעביר לילד את החשש שלו עצמו מטעות ("אתה לא מתבייש?! מה, אתה תינוק?!"). או אח שמנסה לתפוס תאוצה על ידי השפלה וביוש של האח האחר. לפעמים הבושה מרימה ראש בעקבות משאלות ורגשות שלא קיבלו לגיטימציה, כמו כעס על הורה, או משאלה להביס את ההורה ולהחליף אותו. אירועי חיים מלחיצים ומאפייני טמפרמנט עלולים להביא לכך שתגובות הוריות נורמטיביות נחוות כמזמינות בושה וכניעות.
לפני שמעודדים להתגבר על הבושה רצוי להסביר מה מקור הרגשות הללו וכמה הם טבעיים וחשובים ("כולנו מתביישים , וזה טוב. זה עוזר ללמוד איך להתנהג, לומר ולעשות מה שנכון לעשות. עכשיו, כשאתה כבר יודע, חשוב להעיז להתגבר על הבושה..") הסברים אלה מפחיתים אשמה ומגבירים רצון להתמודד עם ההרגל הרגשי. שתפו אותו בזיכרונות מילדותכם. קחו אחריות על חלקכם ("אנחנו, אולי, הערנו לך יותר מדי.."). שאלו אותו מה יעזור לו ליזום יותר עם חברים, או לדבר בקול בכתה. הציעו להיעזר בחיזוקים רק אם יש לו מוטיבציה אמיתית לשינוי. אחרת הם יגבירו לחץ ובושה. הכירו בכך שלא קל להשתנות. והבטיחו לו שתמיד תהיו לצידו.
כשתחושת הבושה מציפה אותו – תקשורת חמה, מבע אוהב, מסר בהיר ועקבי שהכול בסדר, ומיום ליום בטחונו העצמי יגבר, יעזרו לו לשוב להרים את האף ולהמריא.
אפילו קורס טייס אורך שלוש שנים. היו סבלניים.
פוסטים בנושאים דומים:
"אמרתי לא"
שלום גוני,
חיפשתי איך לעזור לביתי בת ה – 14 שחסר לה ביטחון עצמי, היא אינה מעיזה להשתתף בשיעורים מפחד לטעות.
אני חושבת שמה שכתבת כאן יעזור לנו מאוד. ומחכה ליישם את זה בעזרת ה'.
תוכלי לתת לי הסבר על מה שכתבת לשתף את הילד בזכרונות ילדות?
אני מודה לך מאוד!
ל"מיישמת"
(בת 14 שחוששת לטעות)
חוסר בטחון בגיל 14 מכביד מאוד על היחסים החברתיים שמאוד חשובים בגיל ההתבגרות.
אם אתם רואים שהבושה החברתית התבססה וקשה לבת להרגיש יותר בטחון בעצמה ובחברה, כדאי לשקול טיפול רגשי.
הכוונה בלשתף בזיכרונות ילדות היא לספר זכרונות שלכם מילדותכם – איך אתם זוכרים שהתביישתם וחששתם מדיבור בציבור. מה עזר לכם. מה הכביד עליכם. ככה היא תקבל הרגשה שמבינים אותה, שזאת לא בושה להתבייש. שהיא לא לבד. שזה אוניברסלי.
אפשר גם לשתף בזיכרונות שלכם אותה כילדה. איך הייתה פתוחה וזורמת, או איך מקטנותה התביישה. אולי זיכרונות שלכם איך אתם הערתם וביקרתם אותה , או מורה נוקשה שחיזקה את החשש שלה. הכוונה היא להעלות למודעות איך התפתחה הבושה ומה גרם לה. וכמובן הכול מתוך עמדה שמה שקורה טבעי שקורה. זה קורה לה ולעוד הרבה אנשים. וגם מתוך אמונה בכוחותיה להתגבר ולהיפתח.
היי גוני,
יש לי ילד בן שנתיים וחצי, חכם, מתוק ו…קצת ביישן.
בבית הוא משוחרר, מדבר, משחק, רץ ומלא בקסם, ובמפגש עם אנשים הוא פשוט מאבד את זה.
המטפלת שלו, אצלה ניסיתי לרחרח איך הוא, מוקסמת ממנו- מכושר המנהיגות שלו, מהתקשורת עם החברים אך גם היא אמרה לי- וואו, הוא נראה כזה עדין אבל הוא חברהמן רציני.
כנראה לוקח לו זמן להשתחרר,
אבל לי קשה עם זה שאני רואה אותו מהוסס, לא מתקשר עם דוד שלא מכיר כל כך, קצת הרבה נבהל מהמון אנשים ונצמד אלינו. במיוחד קשה לי לראות את הילדים בטווח הגילאים שלו משוחררים ו"חזקים" יותר ממנו.
אולי אני מערבבת מידי את הציפיות שלי ותולה בו את הצלחותיי ואולי רק מגבירה ככה את החשש וההססנות,
אבל אני רוצה לעזור לו להשתחרר- לצחוק בקול ולהביע את עצמו כמו שהוא יודע. הרי חוץ מהקושי שלי גם הוא "נאבד" בסביבה לא מוכרת או המונית.
איך אפשר לעזור לו?
ל"ציפיות"
(בן 2.5 שמתבייש ומהסס במפגש עםהרבה אנשים).
"לכל זמן, ועת לכל חפץ".
את חפצה שבנך לא יתבייש בגילו. אבל זהו ההישג ההתפתחותי (חשוב וטוב, כפי שהסברנו בפוסט) שהוא אמור לרכוש בגילו.
את תולה בעצמך את ההצלחות שלו, ואת החשש וההססנות שלו . אבל הם תלויים הרבה יותר בטבע האנושי ובטמפרמנט שלו מאשר בך.
כן. מה שתעשי ישפיע. כרגע כדאי שתנסי לתת להתנהגות שלו פירושים נוספים, תרגיעי ותעודדי. אולי הוא דומה למישהו אחר במשפחה? מישהו יותר מופנם ורגיש. אולי הוא פחות אימפולסיבי מאותם ילדים "חזקים" ו"משוחררים". אולי הוא מאלה שרוצים לקלוט את התמונה כולה ולהכיר את האנשים החדשים לפני שהם משתלבים ומשתחררים.
אנחנו עוזרים ,תמיד באותה דרך. הכירי ברגשותיו. ("אתה לא מכיר/ מתרגש/ רוצה קודם להסתכל ולהכיר/ מתבייש מהרבה אנשים"). הרגיעי אותו ואת עצמך ("הכול בסדר", "ככה זה ילדים", עוד מעט תרגיש בטוח לשחק"), הנחי אותו מה לעשות. אולי לשבת קצת לידך. אולי לעזור לך. אולי לשחק במשהו. אולי הצטרפי אליו למשחק עם אחרים.
אחת העצות שקיבלתי, כאמא טרייה, שאני עדיין זוכרת הייתה: "ילדים זה לא הצגה. אל תצפי שימחאו לך ולהם כפיים". זה עזר לי. אולי יעזור גם לך.
שלום גוני, זו אני שוב- האמא לילד הקצת ביישן שכינית אותי "ציפיות"..
ראשית- התשובה שלך עזרה לי מאד לשחרר מעט את הפרשנות שהיתה לי עד כה ולתת מקום לרגשות שלו ושלי,
זה נתן לי כוח לשחק איתו יותר- כי לא אני האשמה בזה שהוא ביישן. (כשאני כותבת את המילים הללו האשמה משתוללת בתוכי כי אולי אני אמא שלא השכילה לראות את הצורך של הילד שלה במשחקים שובבים… אבל אומרת לעצמי שזו האמא שאלוקים נתן לילד שלי, טובה ומנסה והכי מותאמת בשבילו…)
בכל אופן, תודה!
ואני חוזרת לשאלה שלי:
השנה הוא התחיל גן חדש. ממשפחתון של 8 ילדים עם מטפלת רגישה מאד לגן של 15 ילדים. עוד לא גבשתי דעה לגבי הגננות :-), אך הגננת החדשה אומרת הילד החמוד שלי "מרצה", הוא צריך להיות הילד הטוב.
מהחוויה שלי איתו בבית- הוא יודע לעמוד על שלו לפחות מול ההורים, יודע מה הוא רוצה. במפגשים חברתיים הוא נבלע בהתחלה, כאמור, אבל לאחר זמן ומרחב בטחון הוא משתחרר ויכול לשחק מעט עם חברים חדשים.
בבית הוא מאד אוהב להשתולל, לרוץ ולרקוד ויותר מהכל- לשחק שהוא האיש החזק. הוא מחקה דמויות עם שדר שנחווה אצלו כעוצמתי כמו סבא, נהג, איש מזגנים שבא מידי פעם…
לדוגמא- הוא מפחד להתגלש במגלשה גבוהה לבדו, הוא אומר לעצמו בקול- "אני איש מזגנים, אני מתגלש לבד" וכל זאת בטון גברי חמוד שהוא מחקה.
אז השאלה שלי- אולי הוא מרגיש חוסר בטחון ועל כן הוא מזדהה עם דמויות חזקות ?
כיצד אפשר ללמד אותו לא לרצות בגן, לעמוד על שלו (ואני מדגישה שאני כן רואה אותו יודע לריב עם חברים כשלוקחים לו, האם זה משנה מי נצח בסוף?)
בקיצור: המשאלה שלי היא לתת לו כוח להיות הוא, להתחבר לכוחות שלו ולהיות בטוח ושמח בעצמו.
זה אפשרי?
אודה מאד לתשובתך
ל"ציפיות"
(בן 2.5 שהגננת אומרת שהוא "ילד מרצה")
תשובתי תהיה מאוד דומה לזו שקדמה לה.
הפרושים שאת נותנת להתנהגות של בנך, או למה שמישהו אמר לך עליו, נוטים לכיוון הדואג, השלילי. במקום לנסות קודם לתת פשר התפתחותי תקין.
הסיבות שהוא לא מתעקש על שלו, או מעדיף לעשות מה שהחבר רוצה, או לא כופה את רצונו, או לא חייב לנצח – הסיבות יכולות להיות רבות:
הוא פחות אימפולסיבי. קודם מנסה להבין את הגן החדש ולהרגיש בטוח. לוקח דוגמא מהורים שמכבדים את רצונו ומעדיפים לבוא לקראתו. אמפטי לרצון של השני. מעדיף לא להיכנס למאבקים מיותרים, כי מרגיש מוצף רגשית…
ובכלל, הוא רק בן 2.5. התנהגות צייתנית במקום חדש, גם כלפי בני הגיל, היא לגמרי סבירה ורצויה.
לפי התאור שלך יש לו המון כוחות, וגם מוטיבציה להיות חזק והזדהות עם דמויות חיוביות וחזקות.
תני לו להתחבר לכוחות שלו בכוחות עצמו, ובזמן שלו.
טפחי את הבטחון שלך בעצמך ובכוחותיך, והיי שמחה בבנך. זה אפשרי?