הדפסה
הילד שלנו למד להמציא סיפורים. הוא מביא צעצועים מהגן בטענה שהחבר נתן לו, מספר לחברים שהוא יודע או שיש לו דברים שבכלל אין לו. הוא מסתיר דברים שקלקל או עשה בניגוד להסכמתנו ומשקר כדי להתחמק מדברים שאיננו חפץ לעשות. כשאנחנו מנסים לברר מה קרה הוא מתפתל ומוסיף שקר על שקר. לא נוח לנו לחשוד בו ואיננו רוצים שהוא יחשוב שרואים בו שקרן.
חשוב לנו שזה יפסק. האם להתעלם? האם להעניש? מה עושים?
הדרך לאמירת אמת רצופה שקרים קטנים. אם ילד לא ישקר מדי פעם איך הוא ידע מה ההבדל בין אמת לשקר?
ילדים קטנים מרבים לשקר כי אינם יודעים עדיין מהו שקר. כשאבא נותן לנצח במשחק האם הוא משקר? כשאמא מבטיחה שכוס חלב תעשה אותו גיבור היא דוברת אמת? האם כשמבטיחים ולא מקיימים או כשאומרים "רק רגע" ועוברת שעה, זה שקר?
בגילאי טרום בית ספר התפיסה המוסרית, ההבנה של מושגים כמו "יושר", "צדק", “אמת" לא מפותחת דיה. ילדים אינם מבחינים מתי עיוות המציאות לגיטימי ומתי לא, מה ניתן להעלים ומה צריך לגלות. בחוויה שלהם הם הופכים לשקרנים רק אם לשקר יש עדים. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים או שקר שהצליח איננו שקר. אם אבא ואמא מאמינים זו בוודאי האמת, הרי הם אף פעם לא טועים.
הופעה של שקרים קטנים, בדרך כלל סביב גיל ארבע, נובעת מהתפתחות תקינה יותר מאשר מאופי שלילי. בגיל הזה ילדים מתחילים לקלוט שמה שהם מבינים שונה ממה שהשני מבין ומה שהשני אינו רואה הוא לא יכול לדעת. ההסתרה בגיל הזה איננה מתוכננת ואין בה זדון. על ידי המעשיות שהם מספרים ילדים בוחנים מציאויות שונות. (איך הוא ירגיש עם אבא שוטר, ומה יהיה אם הוא יטוס לירח). סילוף המציאות עוזר להתגונן מפני תקלות וכישלונות, להמשיך להרגיש כל-יודע וכל-יכול גם לנוכח אי הצלחה.
ילדים לומדים להבחין בין מציאות לשקר רק בנוכחות מישהו אחר המאמין שעדיף לומר רק את האמת לאמיתה (למרות שהחיים יכולים להיות מיגעים אם אי אפשר מדי פעם לשקר).
כאשר הורים מבינים את הסיבה לשקרים הקטנים, תום הלב שעומד מאחריהם והאוניברסליות שלהם קל להם להגיב בצורה מידתית; להציב גבולות מתאימים מבלי לראות בילד רמאי פוטנציאלי. אולי הוא שיקר אבל הוא אינו שקרן. הילד ילד טוב, רק המעשה שלו איננו טוב.
כאשר בנכם מסתיר את האמת או מסלף אותה אל תתעלמו. אמרו בברור: “אני לא חושב שזה נכון”, “חשוב לי שתספר מה באמת קרה". עודדו והעריכו אמירת אמת: “אני שמח שסיפרת את האמת. כל הכבוד!”, “האמת שווה הרבה יותר מהמשחק שנישבר". מתנו רגשות שלילים וחזקו חיוביים: “לא נורא, זה קורה!” “מיום ליום תלמד לא לקלקל…., לומר רק אמת".במקום להעניש בחומרה (זה רק דוחף להיות שקרן יותר טוב) שתפו אותו בתיקון הנזק, ביישור ההדורים, בהחזרת כל דבר למקומו ולבעליו.
אל תדאגו, העתיד עוד לא כאן.
רובנו מעדיפים לומר אמת כי זה הרבה יותר קל. האמת קיימת ופשוטה בעוד ששקרים צריך להמציא, להסביר, לשכנע ולזכור.
אם לא תתעלמו מהשקר הוא יעדיף לומר אמת.
עוד על שלבים בהתפתחות של תפיסה מוסרית, קראו במאמר "תפיסה מוסרית"
היי גוני,
לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר:
אני רואה את בני עומד על כיסא ליד השיש במטבח, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו בקופסא.
בלי היסטריה אני אומרת לו: יהודה, זה מסוכן! אתה זוכר מה קרה לאלחנן [ילד ששיחק בגפרורים בסיפור שכבש את לבו- וגרם לו לזהירות משריפה].
הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: חלילה! ואז מצביע על עצמו: 'זה אבא'. [ בלי להניח את הגפרור.]
עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא…
ל"חלילה"
(ילד בן 2.5 שמשחק באש)
לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עוצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.
נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נימשך. יש ילדים כאלה. בשפה המקצועית זה ניקרא תגובה קאונטר-פובית. תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תירגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.
חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו תחליף דחף" – דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות והחשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים.
ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא.
לצערי הרב אני בחיי האישיים ובמערכת היחסים שלי עם בעלי יש הרבה אמירות לא אמיתיות. אני משקרת לא פעם. אני יודעת שזה דבר לא טוב אבל לפעמים זו הדרך היחידה שלי להסתדר עם הנוקשות שלו.
הבעיה היא שילדי [בני 4 ו6] גדלו. והם כבר רואים מה קורה ומה אני נלחצת להסתיר. לא הייתי רוצה לערב אותם בזה. מה אני יכולה לעשות לשם כך?
ל"מסתירה"
(בני 4 ו6 שרואים את אמא מסתירה מאבא)
אכן, בעיה!
ילדים שרואים את אמא מסתירה ולא דוברת אמת מתקשים לפתח יושרה, מפתחים חשש שמא יתגלו או יתפסו בשקר; חוששים שגם מהם אמא מסתירה; חוששים שגם אחרים לא ישרים עמם. במקרה שלך הם גם עלולים לא לכבד את אבא.
קודם כל אני ממליצה לך לפנות לייעוץ. תשובה בבלוג בוודאי אינה מספיקה.
לפעמים, כאשר אנחנו מלווים התנהגות לא הכי רצויה שלנו בהסבר שכוונתנו טובה, הסבר כזה שישמור על כבודו של אבא, הנזקים קטנים. בדרך כלל סיבה טובה ותוצאה גרועה הם עדיין תוצאה גרועה, אבל לפעמים זה יותר טוב מתוצאה גרועה ללא הסבר וסיבה. והעיקר,הימנעי מהסתרות ועל תערבי את הילדים עד כמה שניתן.
בני (4) ילד חכם מאד מאד, עם ידע מטורף, בעל יכולת למידה ותפיסה הרבה מעבר לגילו.
עם כל זאת לאחרונה התחיל להיות קצת אגרסיבי ואני מקבלת דשים שהוא תוקפני ומרים ידיים על ילדים.
מעבר לכך הוא נגרר אחרי מעשים לא חיוביים דבר שמשגע אותי. זה לא נחמד לשמוע שהילד שלך מאמי אבל נגרר . ואני אומרת לעצמי הוא כזה חכם אז מה קורה פה.
דוגמא למשל.
הוא לקח מספריים בגן וגזר לעצמו את הפאות. כשהגעתי לגן אמרו לי שהוא ועוד ילד הסתתרו מהגננת אבל הוא לא אשם כי הוא נגרר.
יום אחד הם הפכו את הגן ושוב אותם משפטים. זה קורה בצהורנית כשיש מחליפות שלא כל כך משתלטות.
הוא אוהב גננות חזקות ושיש סדר בגן.
בבית לאחרונה הוא התחיל עם מעשי קונדס שלא ראיתי עד היום. כמו לטפס על מקומות גבוהים או להחביא לאחותו הקטנה דברים או לנעול אותה בחדר.
ואני שואלת איפה הילד הנבון והחכם שלי??
אישית יכול להיות שיש לי בעיה עם נגררות . אז אני מפחדת שגם הקטן יגדל להיות ככה וזה יפריע לו למהלך חיים תקין.
שאלתי -איך אני אמורה להגיב. האם אני סתם פחדנית וצריכה לשחרר?
תודה מראש וסליחה על החפירות
ל"חינוכית"
(בן ארבע שניגרר לשובבות ומעשים אסורים)
בואי נתחיל במה אנחנו מסכימות:
אני מסכימה איתך שאם את מפחדת שיהיה כמו מישהו אחר שאת מכירה, את סתם מגזימה. "נגררות " זה לא תכונת אופי שעוברת בגנטיקה. ומה שהילד עושה בגיל 4 לא מנבא מה יהיה כשיגדל. כמו שהתקפי בכי בגיל 4 לא מנבאים התקפי בכי בבגרות. אני גם מסכימה איתך שאת צריכה לשחרר.
אם את קוראת בבלוג את יודעת שלפני שאנחנו שואלים את עצמנו מה לעשות אנחנו מנסים להבין מה קורה.
להיגררות בגיל ארבע יכולות להיות סיבות רבות:
לפעמים ילד אחר נותן ביטוי לרצון להשתולל, ליצריות הבריאה שקיבלנו במתנה. "לל לל לל להשתולל". תפקידנו כהורים לא רק לבלום את היצריות אלא גם לתת לה מוצא מקובל. כמו לטפס למקומות גבוהים כשאמא משגיחה, או בטיול עם אבא. כמו לבנות מגדל קוביות ולהפילו. כמו להתחבא או להחביא לאמא דברים. כמו לגזור כל מיני דברים, להשפריץ מים, לפוצץ בלוני מים, ועוד. "עכשיו, ככה אפשר ובגן לא. גם אם בא לך, או שילד אחר עושה את זה".
לפעמים זה מבטא רצון (בריא ותואם גיל) להפוך היררכיה, לעשות מה שאסור. להחליט ולא רק לציית. להיות הקובע ולא רק זה שקובעים לו.
לפעמים המעשים מבטאים כעס וקינאה באחות, או סתם שיעמום וחיפוש עניין כשאמא עסוקה מדי עם האחות הקטנה. לפעמים הם מבטאים כעס על אמא (שוב, כעס בריא ותואם גיל) ורצון להיות במרכז תשומת הלב.
הוא עדיין הילד החכם והנבון שלך. אבל גם לילדים חכמים לוקח זמן ללמוד איך לתת ביטוי ליצריות ולרגשות שלהם בדרכים מקובלות. בשביל זה הקב'ה ברא אמהות. קראי בבלוג פוסטים מתאימים ( כמו "אמרתי לא", "התנהגות לא נאותה", "יש גבול" ועוד) והיתעזרי בסבלנות. עוד הרבה עבודה לפניך. גם עם ילד חכם ונבון. ככה זה ילדים.