הדפסה
לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.
איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?
קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים. הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!
ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.
חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??
גם לכן שנה טובה והמון תודה.
שוב ושוב ושוב…
יש לי ילד חמוד מאוד בן 5.5. בבית הוא מתקשר היטב ויודע לעמוד על שלו ועם מבוגרים באופן כללי הוא מתקשר היטב. אבל כשהוא בא במגע עם ילדים – שכנים, בני דודים וכו' הוא ממש פוחד מהם, נצמד אלינו ההורים ומבקש לחזור הביתה. בתלמוד תורה רוב הזמן הוא לא משחק עם ילדים אם כי חוזר הביתה עם חוויות ומרגיש שייכות למקום ולכיתה. לפעמים הוא מבקש להשאר בבית אבל אנחנו מקפידים לשלוח אותו מתוך מחשבה שזו ההתנסות החברתית היחידה שלו. עלי לציין שאנחנו מרגישים שחסרים לו כישורים חברתיים, לא תמיד הוא מפרש מצבים בצורה נכונה ולא תמיד מתנהג בצורה מתאימה, הוא כנראה מרגיש שזה תחום מעט חלש אצלו ומכאן באה החרדה.
מה אפשר לעשות כדי לפתח כישורים חברתיים ולהפחית את החרדה החברתית.
ל"חברותית"
(בן 5.5 שחושש מקשר עם זרים, ילדים ומבוגרים)
בגילו של בנך לא הייתי מגדירה את המצב כחרדה חברתית. כשבנך בא במגע עם זרים משהו בגופו מאותת לו מתח ולחץ. הוא מגיב למערכות הגופניות הללו שמסמנות לו באופן לא מודע שהוא עלול להסתבך. כדי לדעת מה לעשות חשוב להבין מדוע זה קורה. קרוב לודאי שהוא לא ידע להסביר אבל עצם השאלה חשובה ומפנה אותו לנסות לשער על הנפש שלו. כדאי גם לשים לב למה שהוא בכל זאת אומר. אולי זו לא תהיה תשובה בשלה אבל זה יהיה טפח שמגלה טפחיים.
האם בעבר, כתינוק הוא חשש מזרים? היו קשיי פרידה בגן?
האם היה לו מפגשים חברתיים לא נעימים?
האם הוא זוכה לביקורת או לביוש? לכעס וגינוי? חושש ממה שהוא יאמר וממה שיגידו?
האם הוא מקבל הרבה תזכורת להתנהג יפה ולא לעשות בושות?
האם הוא מקבל מספיק הבנה לרגשות שלו?
האם יש לו תחושת אי נוחיות כשהוא מסתכל בעיניים של אחרים?
האם יש אנשים אחרים ביישנים במשפחה?
יש אנשים שנולדים עם רגישות רבה יותר למבע כועס בעיניים. כתוצאה מכך הם מצמצמים את קשר העין, אוספים פחות מידע חברתי ומפרשים לא טוב מצבים חברתיים.
בגילו, לפני שמתחילים לדחוף למפגשים חברתיים בחוץ (דחיפה מוקדמת וללא מוכנות רק מגבירה את הרתיעה), רצוי קודם כל לתת הכרה לבושה, להסביר שזה טבעי, לעזור לו להבין מה מקור הרגשות הללו , לצמצם את הסיבות להן וללמוד להרגיע אותן. שחקו איתו משחקי עיניים (תחרות מי יפנה מבט אחרון). שחקו איתו משחקים חברתיים בבית. סייעו לו להזמין חברים הביתה. בקשו מהמחנכים שלו שישדכו לו חבר/ ים בגן.
וגם, תנו לו הרבה אהבה והתפעלות. אין כמו מולקולות של אהבה בדם שמטרפדות מולקולות של חרדה. ואם אנחנו ראויים לאהבה ולחברות של הורינו, מהר מאוד נאמין שזה יגיע גם מהחברים.
גוני, הדיוק והתבונה בתפריט המעדנייה פשוט גאוני…האם יש לך גם פוסט דומה על איך להצטרף לקבוצת ילדים שמשחקים או משוחחים? למשל ילדים בהפסקה מזמינים את החברים שלהם לשחק למטה – מה הילד שרוצה להתחבר אתם צריך לעשות כדי להצטרף? או-ילדה מגיעה מוקדם בבוקר לכיתה ויש שם שתי ילדות אחרות,חברות, שיושבות יחד ליד השולחן , כי הן באותה קבוצה, ומדברות בינהן. איך הילדה (שיושבת בקבוצה אחרת) יכולה להצטרף אליהן אם אין לה קשר קבוע איתן? תודה!
למצטרפת"
(איך להצטרף לילדים שמשחקים/מדברים)
לא כתבתי על זה פוסט אחר. אולי נכתוב בעתיד.
אחד הכישורים/ התובנות החברתיות הבסיסיות היא היכולת לשאת משולשים, להיות הגלגל השלישי בלי להרגיש דחייה. ביחסים חברתיים לפעמים הראשון והשני ביחד והשלישי בצד. לפעמים השני והשלישי ביחד והראשון בצד. לפעמים הראשון והשלישי ביחד והשני בצד. זה לא סימן שמישהו פחות אהוב או יותר דחוי.
ילדים לומדים את זה בבית ביחסים עם אבא ואמא ועם האחים. כשהם מגיעים לגן או לכתה עם היכולת הזו לא להיעלב ולא להיפגע כששנים מדברים או משחקים, הם פנויים להציע כל מיני מטעמים מהתפריט של המעדנייה:
הם יכולים להתקרב, להאזין לשיחה ולהצטרף כי גם הם ראו את התוכנית עליה מדברים או גם להם יש משחק דומה (תאומות).
הם יכולים להקשיב לשיחה או לצפות במשחק ולהתפעל מאחד המשתתפים (התפעלות). הם יכולים להציע עזרה, להציע צבעים או חפץ כלשהו שלהם שיכול לעזור (עזרה). הם יכולים להקשיב , לשאול שאלות, להתעניין. ועוד, ועוד. ולהיות מוכנים שזה לא יצליח.
הכישור החברתי הנוסף החשוב הוא לדעת להתאושש מהר מאי נחת ופגיעה, ולשוב ולנסות בפעם אחרת.
האם זה עונה לך?
א. היה חבר הכי טוב של הבן שלי.
שניהם התחילו עכשיו כתה ג'.
בני מתלונן שא. מציק לו משנתם השנייה בגן, אבל עדיין קורא לו "החבר הכי טוב שלי". הם הולכים לחוגים משותפים , נוסעים יחד בהסעה ומשחקים יחד בהפסקות. בבית ספר בני מנסה להתרחק ממנו, יש לו חברים אחרים והוא חזק חברתית, ועדיין א. מצליח להוציא אותו מכליו וללחוץ על כל נקודות החולשה שלו.
הוא פונה לעזרה למורים,החברים עוזרים לו,אולם יש כמה שנסחפים ומציקים לו גם.
מה עלי לעשות? למי לפנות?
קשה לענות כשכל התיאור הוא בהכללות וללא דוגמאות.
ילדים קוראים "הצקות" לכל דבר שלא נעים להם, אפילו לחבר שרוצה להתקרב אליהם או שעושה קונצים וצחוקים כשהם אינם מעוניינים.
שני כישורים חברתיים הכי חשובים. האחד – להתאושש מהר מפגיעה. אז הציקו לי. אז אמרו לי. זה לא כזה נורא. חשוב לא להיות רגישים מדי ולפרש כל דבר כדחייה חברתית. א. אולי מציק, אבל הוא גם מזמין לבית שלו וחבר בכל מיני מובנים שחשובים לבנכם. המיומנות החברתית הנוספת היא להצליח להבין את השני. למה א. מציק. אולי כדי להרגיז, אבל אולי כי אח שלו מציק לו? ואולי כי זו דרך של בנים ללמוד לא להתרגש מהצקות? ואולי סתם בשביל האקשן והצחוק?
קראו את הפוסט "מציקים לי" שעוסק בדיוק בנושא הזה. עזרו לבנכם לא להיפגע כל כך מההצקות ולא להתרגש כל כך מנקודות התורפה והחולשה שלו. אז מה. לכל אחד יש. ויש לו עוד חיים שלמים לצמוח ולהתחזק. כמו שאומרים: "אבנים ומקלות שוברים עצמות, אבל מילים לא מזיזות לי!".