הדפסה
אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי – אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:
ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית – תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".
במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין…) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר – הכל יהיה בסדר!
ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.
הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.
הי גוני, ביתי בת התשעה חודשים החלה הולכת למעון, וזה לא פשוט לא לי ולא לה.. בימים הראשונים אני יושבת עמה במעון כדי שתכיר את המקום ויהיה לה נחמד בו לפני שאני הולכת ומשאירה אותה לבד שם. שאלתי היא האם יש דבר כזה להשאר "יותר מדי" איתה? כך שהיא תתרגל שאני שם ואז זה יהיה לה יותר קשה כשנפרד? האינסטינקט שלי הוא להיות איתה 4 ימים עד שבוע, כאשר הצוות במעון מעודד יומיים וחצי-שלושה. מה דעתך? תודה..
ל"לא פשוט לי", זה באמת לא פשוט!
בגיל תשעה חודשים ילדים רגישים יותר לפרידות מאשר לפני כן או אחרי זה. לכן הרגישות שלך במקומה. מצד שני, לא פעם אנחנו מנסים ללמד ולהסביר להם משהו אחד והם מבינים משהו אחר.
כאשר יושבים עם הילד יום יום ובסוף היום לוקחים אותו הביתה הוא מתרגל שזה טבע המצב החדש ורוצה לחזור עם האמא לבית. כאשר האמא בגן הוא פחות משתתף ומתבונן בנעשה ולא מעביר רגשות לאחרים. לפעמים הוא קולט את ענני הדאגה במצחה של אמא. יש מקום להשאר כל כך הרבה ימים רק אם יש לזה הצדקה, סימנים ברורים למצוקה..
אפשרות אחרת, ולדעתי עדיפה, היא להשאר איתה יום יומיים לשעתיים שלוש ואחר כך, בהדרגה, להשאיר אותה כל יום קצת יותר זמן במעון ולאסוף אותה בסוף פרק הזמן (שעה, שעתיים, שלוש שעות..) שנשארה בגן הביתה. ככה אנחנו מרגילים אותה למה שהולך להיות… ולא לשכוח לחבק, לנשק ולאהוב במפגש מחדש!
מה דעתך? תודה..
שלום גוני,
נעזרתי בך בהכנת הילד לגנון, הילדון הולך לשם. נפרד ממני בלי עסק – פשוט יורד מהעגלה ונכנס פנימה. איזה כיף!
רציתי להבין את התגובה שלו: כשאני מזכירה לו את הגן או הגננת בבית הוא מגיב בניטרליות. אם אני ממשיכה להזכיר את ה'לל לל' או ה'נד נד' הוא מתחיל לחזור אחרי בשמחה. אבל הכי הוא מתלהב ומביע רצון ללכת עכשיו לגן כשמזכירים את שמות הילדים.
מה את אומרת, זה מתאים לילד בן שנה וחמישה? חשבתי שהגננת תהיה הנושא המרכזי. [ונראה שהיא אכן מתפקדת מקסים ואוהבת]?
תודה ושנה טובה.
ל"נעזרתי"
תודה על הכרת התודה ועל השאלה מעוררת התאבון. ממש כיף לנסות להבין אותם ואת הראש האחר שלהם. את וכל הקוראים מוזמנים להרהר ולהציע הסברים, כי אין הסבר אחד וחשוב לאחוז בהבנה שאנחנו איננו יודעים אלא רק משערים על המיינד שלהם.
הנה אפשרות אחת:
כשילד הולך לגן, בפעמים הראשונות, אין לו עדיין אסוסיציות רגשיות ומכאן העמדה הנטרלית. כל פעם שאת מדברת על הגן בחיבה ובהתלהבות את מציעה לו את היחס הרגשי החם.. ולאט, לאט זה מחלחל. מכיון שהוא הולך בלי חשש הגננת פחות חשובה לו (הרי יש לו אמא מקסימה שמחכה בבית) אבל הילדים הם משהו חדש ומלהיב. כשהם בטוחים הם מחפשים חידוש. כשהם לחוצים הם מחפשים הגנה. ראי בכך שהוא מתענין בילדים סימן שהוא מאותגר ולא בלחץ!
הי גוני,
אהבתי את התשובה ואת המשפט שלך על כך שבעצם אנחנו רק משערים על המיינד שלהם. פשוט, מרוב תשובות קולעות באתר והבנות פשוטות וחכמות התחלתי כנראה לחשוב שאת יודעת בוודאות מה קורה שם.
גם לי הרגיש שהחברה תופסת הרבה יותר עניין ורגש. ההסבר שלך פותח אופק. כללית אני רואה את זה עליו. גם בגינה הוא ירוץ אחרי ילדים שרצים ויצעק איתם. יצטרף לרכבת בגלישה כאילו הוא חלק מהחבורה. לא חשבתי שבגיל הזה התקשורת החברתית כבר ככה מפותחת. אולי לכן לא ידעתי אם להאמין?
המון תודה ושנה טובה.
המשך שאלה – זו אני "לא פשוט לי"..
ואכן לא פשוט, ותודה על התשובה! יש לי שאלה נוספת – אני מתכננת את הל"וז השבועי של הילדה בגן. למזלי יש לי סבתות שרק רוצות להיות בחברתה ולקחת אותה אליהן כמה שיותר..
נשאלת השאלה, אם היא 3 פעמים בשבוע תלך לסבתות ב12, ורק יומיים תשאר עד 4 בגן יום מלא, זה יבלבל אותה? עדיף שכל יום יהיה כמו הקודם, כלומר יום ארוך? או אולי להשאיר אותה 3 ימים ארוכים ורק יומיים קצרים?
אצל הסבתות היא מקבלת יחס "מחלקה ראשונה" לעומת הגן שם אמנם היא מסתדרת אבל איננה (מן הסתם) הכוכב של המקום, ולכן אני נוטה לעודד שהות אצל הסבתות (היא קטנה בת 9 חודשים..). אבל אם זה רק יקשה עליה את השהיה בגן בימים הארוכים אז אולי עדיף שתשאר שם תמיד יום ארוך?…
מה יותר חשוב? שגרה קבועה או יחס?
מה את אומרת? ושוב תודה על התגובות! ועל הטור ועל האיורים המקסימים שמאוד מרגשים 🙂
ל"לא פשוט לי"
לא פשוט לי לענות לך.
השאלה שלך עקרונית וחשובה: מה יותר חשוב- שיגרה או יחס וקשר? התשובה לשאלה תלויה בהמון גורמים, בגיל, בטמפרמנט של הילד.. אני רק יכולה להרהר בכתב ולחדד כמה שיקולים.
בגיל 9 חודשים אולי הקשר יותר חשוב. אבל ישנם ילדים שמחפשים סדר וקביעות כבר בגיל רך (כפיתיים- לייק) ולהם השיגרה עדיפה. גם אם הסבתות לוקחות את הילדה (בתור סבתא אני בעד!) חשוב שהשיגרה תהיה זהה אצל כולם: אכילה ושינה בערך באותו זמן, בלי צפיה בסדרה חביבה כשהקטנה על הידיים..וכו. עדיף שהסבתות גם תיקחנה מהמעון ולא ההורה שבא, לוקח, ושוב נעלם. והכי חשוב לשים לב לתגובות של הקטנה כדי להבין מה עובר עליה ולהתחבר לאינטואיציה שלך כאמא: לשאול את התא הזה בלב שיודע מה טוב לבתך. היי בטוחה- את תדעי!
שלום גוני ושנה טובה,
רציתי לשמוע את דעתך. יש לי ילד בן שנה וחצי. בבוקר הוא מבלה כחמש שעות בגנון חם וקטן.
אני אישה עובדת ובשעות אלו אני בעבודה, כרגע אני בשלב של התפתחות מקצועית שדורש ממני השקעה נוספת לפעמים בשעות הצהריים או אחר הצהריים/ ערב.
אני לא רוצה להשקיע בעבודה על חשבונו אם כי חבל לי לוותר על הזדמנויות מסוימות.
רציתי לשמוע כמה חשובה הנוכחות שלי איתו? לא שיש לי ספק שחשוב להיות איתו ולבלות איתו. אני אוהבת לקבל אותו מהגן ולתת לו לאכול. נהנית לצאת איתו לגינה. להשכיב אותו לישון.
אני אצטרך אולי להתפשר על כמה ימים בצהריים בהם יהיה עם אבא אוהב ואהוב. כנראה אחר צהריים אחד אצטרך לצאת ולא להשכיב אותו וכמובן יש לחיים דינמיות משלהם.
יעזור לי מאוד לדעת מהם הצרכים של הילד? מה הגבולות שעליהם חשוב לא לעבור ואיפה אפשר כן להתגמש.
אשמח מאוד לקבל את תשובתך.
תודה רבה.
ל"כמה חשובה"
אין ספק שאת הכי חשובה בשבילו! אבל, למזלך, לצידך יש עוד אנשים שחשובים לו ויכולים לנסוך בו בטחון.
לרציפות, המשכיות, ועקביות חשיבות רבה. הן מאפשרות לדעת למה לצפות, למה להתכונן ומצמצמות הפתעות – במיוחד לילד שאינו מסוגל, עדיין, להריץ קדימה ואחורה את הסרט של החיים.
אבל לחיים יש דינמיקה משלהם. וילדים שגדלים בבית אוהב ורגשותיהם חיוביים הם סתגלנים. אם מכניסים שינויים בהדרגה, בעיקביות ותוך שיכנוע שהילד יכול לעמוד בזה – הילד לא רק שיסתגל אלא גם יגדל ויתחזק. העקר שיהיו שם מספיק דברים המשכיים (כמו השיגרה שכבר ביססת: אוכל, גינה, שינה.. וליידע אותו, עד כמה שזה ניתן, מי יקח אותו ויהיה איתו.
וכל השאר כתוב בבלוג..
בהצלחה!
שלום גוני,
אז למרות שכל השאר כתוב בבלוג הייתי רוצה להתייעץ איתך שוב בקשר לתמונת המצב שמתבררת:
מראה שמתוך כל השבוע אולי יומיים אוכל לקבלו בצהריים. הימים האחרים אגיע אחריו במרוחים שונים. האם עדיף לייצב לו שגרה עם אבא בצהריים או בכל פעם שמתאפשר לבוא לקחת אותו ולתת לו את ארוחת הצהריים.
במיוחד שלפעמים אבא שולח את אמא לישון מיד אחר כך וזה עוד פעם איזה נדנד?
כי אני בכל אופן לא רגועה עם אמא רק משלוש וחצי. אצל שאר הילדים הייתי תמיד בצהריים.
איך בעינייך יהיה לו טוב ובטוח יותר?
תשובתך תרגיע אותי מאוד. תודה
ל"כמה חשובה"
אין שום בעיה עם אמא רק משלוש וחצי אחר הצהריים, במיוחד שהתחליפים טובים. להיפך, לילד רגיל זה מקור לגמישות ומחזק הסתגלות. (האם, במקרה, את עובדת בחינוך המיוחד וחלית ב"הרעלת סיפורים קשים"? אם כן, שימי את העבודה בצד. זה לא המקרה!).
בשפה של צעירים ממני אומרים: "תשחררי", "תזרמי".. וקחי אותו מתי שבא לך ומתאפשר לך. את אפילו יכולה לא לקחת אותו , גם כשמתאפשר לך, ולקחת לעצמך קצת זמן.
"האשמה לפח ! ".
הי גוני,
תודה. הקלת עלי מאוד. וכמו שכבר ראיתי ביישום כמה מעצותייך – כשאני יותר קלה זה עובד כך גם על הילד.
שלום לגוני ולבלוג המקסים.
רציתי להייעץ איך כדאי לנהוג בעניין מנוחת הצהריים שלי. בני בן השנה ושמונה חוזר מהפעוטון באחת וחצי. על פי רוב אני מאכילה אותו ואז הולכת למנוחה של כשלושת רבעי שעה. הילדון נשאר עם אבא.
כשאני אומרת לו שאני הולכת לנוח הוא מאוד בוכה. בימים האחרונים גם כשאני נכנסת לחדר אני שומעת אותו לבכות כמה דקות. הוא יכול לשחק לעצמו. להגיד: 'אמא נוח' וכשאני חוזרת ואמרת את זה הוא בוכה. האמת אני זקוקה מאוד למנוחה הזאת ולא הייתי רוצה לשמוע כי מומלץ לי לוותר עליה. כשאני קמה אני מרבה לשחק איתו לצאת לגינה. אז אני מאמינה שזה לגיטימי. איך להרגיל אותו לזה בלי שיהיה לו קשה? או שתגידי שמותר לו למחות וזה עדיין בסדר?
ל"אמא לנוח"
כפי שכתבנו בבלוג "הבכי לא ניגמר" אין שום דבר רע בכמה דקות של בכי. ולמה את רוצה "להרגיל אותו בלי שיהיה לו קשה"? קצת קושי אף פעם לא הזיק.
לבן שלך טעם טוב וכושר אבחנה והוא רוצה להיות עם האמא היקרה שלו. המנוחה שלך היא ההזדמנות שלו לפתח יחסים מסוג אחר עם האבא. כרגע, הוא רוצה את מה שהוא מכיר. בעתיד הוא ילמד להכיר גם את אבא וירצה גם אותו.
אולי כדאי שלא תחזרי ותאמרי לו יותר מדי שאת הולכת לנוח. מספיקה פעם אחת. ואחר כך נשיקה ומנוחה נעימה. בטוח שזה מגיע לך.
שלום גוני,
אני חוזרת להודות ולבקש עוד משהו טוב.
הקטע עם מנוחת הצהרים עבד מצוין. פשוט אמרתי לו את זה קצר וחסל סדר הבכיות.
רציתי להתייעץ בעוד נושא. הילדון הזה מאוד מתקשר ושמח. מהר מגיב ומחזיר ג'יבריש למי שפונה אליו. היינו באיזה אירוע הוא רץ צחק וצעק עם כל הילדים ומידי פעם ניגש ואמר מזל טוב לאחד המבוגרים.
למה אני מספרת את כל זה? כי יש לו משהו מוזר ביחס למבוגרים ודווקא זכרים. הוא קורא בהתלהבות לכ אחד 'אבא'. מה זה אמור להיות? אני רוצה לציין שיש לו קשר וזמן שהוא מבלה, משחק, ושומע סיפורים עם אבא האמיתי. הוא בוודאי אוהב אותו. פעמים רבות הוא משכיב אותו. כפי שאת יודעת בצהריים הוא נמצא איתו.
מאיפה זה בא לקרוא לכל אחד 'אבא'? אנחנו משפחה חרדית עם תלבושת אופינית, אבל אבא הוא קורא ומצביע על גברים עם הופעה שונה, שלא תביני שהוא מתבלבל. הוא גם וודאי מבין שאני אומרת לו אבא בא.
עכשיו אני נזכרת בעוד משהו מעניין עם אבא שאולי קשור ואולי לא – לפני כמה חודשים הוא אהב במיוחד שערסלתי אותו ושרתי לו 'נומה, נומה… אבא הלך.. יחזור..'
מחכה מאוד להבנתך והאור שתשפכי על הדבר
תודה
ל"עוד משהו טוב"
מה לא ברור פה?! כל ילד בן שנתיים יודע שכל חיה שהולכת על ארבע היא הב הב. כל אישה שרואים היא אמא (של מישהו). כל גבר שרואים הוא אבא (של מישהו). מעוררים סקרנות מיוחדת וקריאות צהלה הם, כמובן, היצורים הא-טיפים ויוצאי הדופן. ככה זה.
כבר אמרנו לא פעם שמה שברור להם לא ברור לנו. הנה עוד דוגמא.
כבר בגיל 19 חודשים הוא יוצר קטגוריות (בדרכו שלו) ומזהה את יוצא הדופן בכל קטגוריה.
איזה ילד חכם.
אני בטוחה שתסכימי איתי.
הי גוני, ביתי הולכת לגן חדש (בת 1.8). גם שנה שעברה היתה כבר בגן. הופתענו מהדיווח של המטפלת שלה שהדרך להרגיע אותה היא "שמיכי". הילדה ממש קשורה לשמיכה הזו (חיתול בד), בהגעה לגן, ואף רוצה לקחת אותה הביתה. בהגיע הביתה השמיכה נשכחת עד למחרת בגן. שתי שאלות- א. האם זה תהליך בריא ה"שמיכי " הזו? האם זה מעיד על מצוקה גדולה?אין לה אף חפץ אחר, לא מוצץ ולא כלום. ב. האם להגביל לגן כבר עכשיו (לא לתת לקחת הביתה?) או לחכות עוד כמה ימים שיהיה לה יותר קל ואז להתחיל עם ההגבלות (שמיכי נשארת בגן ומחכה לך עד מחר..) ג. מה משמעות השמיכי? היא נזכרת בבית? מה בשמיכה נותן לה בטחון? תודה..
לאמא "שמיכי"
(ילדה בת 1.8 שלוקחת "שמיכי" לגן חדש).
בדרך כלל אני לא מסכימה עם האמירה הגורפת שהילד יודע יותר מכל מה טוב בשבילו. אבל במיקרה של בתך זה כנראה, נכון. בתך בגיל שבו הרגשות מקבלות ביטוי בצורה של תחושות גוף שונות וגם נירגעות על ידי תחושות. המוח המילולי וההגיון עדיין פחות יעילים. (גם זה יגיע). ה"שמיכי" מעביר לה בצורה הכי טובה הרגשה וריח וחמימות ורכות… -זיכרון של בית. אפילו שם החיבה של חיתול הבד מזכיר את החיבה של אבא ואמא. הלקיחה של ה"שמיכי" הלוך ושוב ממחישה בצורה הטובה ביותר שגם היא, כמו השמיכה, הולכת וחוזרת הביתה. וכמו שבבית היא יכולה להניח בצד את דאגת הפרידה ככה היא גם יכולה להניח את חפץ המעבר בצד.
מדוע את רוצה להגביל את זה רק לגן? האם יש בעיה טכנית כלשהיא?
קיראי בפוסטים קודמים על פרידה. בתקופה הקרובה היו יותר נוכחים, קרובים, אוהבים. הזכירי לבתך במילים שאתם תמיד באים ומחזירים אותה הביתה. הוסיפי לטקס הפרידה בבוקר גם "בי בי לשמיכי", "עכשיו השמיכי נישארת אתך עד שאמא תחזור".. "את תמיד יכולה לחבק את שמיכי..".
מתי שהו בין סוכות לחנוכה היא תהיה מוכנה להניח את השמיכי בצד.
ואז גם את תניחי את הדאגה בצד.
תודה רבה על הבלוג המדהים- גיליתי אותו במקרה ואני פשוט קוראת בו בהנאה.
כמו כן יש לי שאלה אני רושמת את זה כתגובה כי לא מצאתי איך אפשר לשאול שאלה בלתי תלויה.
הבת שלי בת שנתיים מאוד אוהבת לאכול (מתאימה בדיוק למה שתיארת בפוסט של "ילד כל הזמן מבקש אוכל")
התחילה גן חדש, אנחנו בבית כהשקפת עולם בריאותית לא אוכלים בשר. אני מאוד לא רוצה שביתי תאכל בשר ואמינה שזה מזיק לה. אממה בגן מן הסתם אוכלים הכל, אני מצויה בדילמה קשה האם לבקש שלא יתנו לה בשר – קורה רק פעמיים בשבוע. אבל אני מפחדת שהיא תרגיש לא אהובה או שונה בגלל שכולם מקבליםוהיא לא. מצד שני אני חושבת על ילדים שאלרגים ל X וגם מהם מונעים דברים.
האם העובדה שכולם יאכלו משהו ולה לא יתנו יכולה להשפיע עליה נפשית באיזושהי צורה.
אשמח לשמוע דעתך
ל"בריאותית"
(אמא לבת שנתיים שרוצה שמתלבטת על אכילת בשר בגן)
אילו זה היה חצילים או גבינה, או אוכל אחר שלא מקושר אצלך עם משהו ערכי ושלילי – האם עדיין היית כל כך דואגת שבתך תושפע נפשית מההגבלה?
ילדים בגילה של בתך מושפעים ממסרים לא מילוליים. אם ימנעו ממנה בשר ברוח טובה, "כי אצלך בבית לא נהוג לאכול בשר", או "כי אמא ביקשה שלא תאכלי".. קרוב לוודאי שככה היא תקבל את זה. אם זה יאמר לה עם מסר של א ס ו ר , או "לא טוב", או " אמא לא מרשה" היא תקשר אוכל עם משהו שלילי ואולי תרגיש ילדה לא טובה אם בכל זאת תרצה לטעום כמו שאר הילדים.
אני מציעה לך להנחות את הגן לתת לה את האוכל שאת רוצה ולהימנע מבשר.. אפשר, בימים שיש בשר, לשלוח לה משהו קטן במקום בשר.
בגילה הרצון למקובלות חברתית עדיין לא מפותח והוא איננו מבוסס על אימוץ נורמות נהוגות ודמיון לאחרים, כפי שקורה בגיל יותר מאוחר. כלומר, אני לא חושבת שהיא תרצה לאכול בשר כדי להרגיש שייכת. היא לא תרגיש מנודה אם לא תאכל כמו כולם. עם זאת, הקטנה יכולה לרצות לטעום ממה שחבריה אוכלים מתוך סקרנות. לפעמים כדאי להרגיע את הסקרנות על ידי טעימה חד פעמית. ככה תשמרי את הסקרנות שלה והאהבה שלה לאוכל.
למזלך בשר איננו ממכר כמו ממתקים וחטיפים שאותם הרבה יותר קשה למנוע מילדים. הרבה ילדים היו שמחים לקבל עוגייה במקום בשר. מצד שני על עוגיה אי אפשר לשים קטשופ.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.