הדפסה
הבן הקטן שלנו, שהיה ילד חמוד ונוח, התחיל להכות ולנשוך ולהשליט את רצונו בדרכים אלימות, בבית ובפעוטון. הוא דוחף ילדים, מושך בשערם, שופך וזורק דברים ללא סיבה. אנחנו לא מבינים מדוע זה קורה. חייו מתנהלים על מי מנוחות. אחותו הגדולה ממנו בכמה שנים נהדרת איתו. הוא מקבל תשומת לב למכביר ואין לו סיבה לקנא או לכעוס. מאיפה התוקפנות הזו? האם זה סימן לעתיד? האם יש לנו סיבה לדאגה?
קדימה! תדאגו! תדאגו מספיק בשביל שזה יעורר אתכם לפעולה, ולא יותר מדי, שלא תגיבו באופן מצומצם ונוקשה. העתיד עוד לא פה!
בשנה השלישית לחייהם ילדים מגלים את התוקפנות. זוהי שנת שיא בהתנהגות כמו-תוקפנית. התנהלות שכזו היא חלק מהתפתחות נורמטיבית. מגיל שנה וחצי היכולות התנועתיות של הילד מתפתחות. חוץ מללכת ולרוץ הוא מסוגל גם למשוך, לבעוט, לדחוף, לנשוך, לפגוע ולהכאיב. רגשותיו נעשים עוצמתיים יותר. ישנה עליה ברצון לבעלות על חפצים וטריטוריה מבלי שהדיבור יתפתח באותה מידה.
הכוונה שמאחורי המעשה היא שמגדירה התנהגות כתוקפנית. לילדים בגיל הזה אין (עדיין) כוונה ברורה לפגוע, להכאיב או להפחיד. כפי שהם מרבים ליפול כשהם מגלים את ההליכה, באותה מידה הם מגיבים בתוקפנות לפני שהם לומדים לשלוט בדחפים ולהגיב בהתאמה. הם מרביצים בזעם כשרצו משהו ולא קיבלו או קיבלו משהו שלא רצו. לפעמים הם נזכרים בילד שדחף אותם אתמול ומגיבים כאילו זה קרה לפני דקה. הם יכולים לנשוך ילד כי הוא לא שיחק איתם או לדחוף אותו כי שיחק איתם כשלא היו מעוניינים. כאשר הם ידעו לזהות את הרצונות והדחפים שלהם ולהגיב בהתאמה, תוך אפשרות לקבל סיוע וגבולות מהמבוגר, ההתנהגות התוקפנית-לייק תדעך.
ברגע שבנכם מגיב בתוקפנות ילדית הקפידו להתקרב אליו. אל תגיבו ממרחק (תארו לעצמכם שמשמר הגבול היה שולח הודעות SMS "כאן גבול"). סמנו את הגבול ("בלי מכות!" , "לא לחטוף!"). היו אסרטיביים אך לא מאיימים. היכן שניתן נסחו את הכלל באופן חיובי ("לשמור על הידיים", "צריך לבקש", "מחכים בסבלנות"). הנחו אותו להפיק התנהגות מותאמת למצב, או לתקן את מה שעולל ("בוא נבקש יפה", "נחפש אוטו אחר", "נחזיר למקום את מה שזרקת"). קנחו בעידוד והתפעלות.
עזרו לילד לדעת בבירור מה מצופה ממנו על ידי שינון חיובי של הכללים לאורך היום ולא רק בשעת התפרצות הזעם ("מי לא בועט!" , "מי מבקש יפה!" , "מיום ליום אתה מצליח להתאפק ולחכות!").
השינוי לא יקרה מיד, העיקר שרואים תהליך: התוקפנות פורצת לעיתים פחות תכופות, על פחות דברים ובעוצמה פחות גדולה.
אפילו צמח לא פורח אחרי שמשקים אותו פעם אחת. על אחת כמה וכמה פרח של ילד.
לגוני ושרי שלום
לנו יש נסיכה בת שנה ושלושה כמעט אשר מגיבה למה שלא מוצא חן בעיניה בצרחות ו/או משיכת שער ו/או פליקים. אנחנו לרב מנסיפ לחבק לומר לה את כועסת אבל לא מרביצים. אבל יש לנו הרגשה שהיא צריכה לשחרר את הכעס וכך היא יודעת לעשות. אם אנחנו מתעלמים ולא אומרים כלום זה גם עובר.מה עושים בגיל הזה?
להורי הנסיכה
בגיל שנה וקצת "מערכת הזעם" במוח (זה נישמע משונה אבל יש דבר כזה!) ניכנסת לפעולה כאשר רצונותיהם של ילדים אינם נענים. זו דוגמא נוספת לכך שילדים לא יודעים מה לעשות עם הזעם שמתעורר בהם. התוקפנות שלהם היא תגובתית ולא אקטיבית, במטרה להשיג משהו.
יפה אתם עושים כשאתם מכירים בכעס. כדאי להיות יותר ספציפים ולומר במילים מה רצונה ועל מה היא כועסת.
ההנחיה הברורה מה לא לעשות גם כן במקומה. אולי חסרה גם הנחיה מה כן לעשות והצעה של תחליף דחף- איך אפשר לספק את מה שהיא רוצה בדרך מתאימה. אפשר להציע לה איך לשחרר את הכעס ("בואי נרביץ לכרית.."). אם מתעלמים הזעם בסוף נירגע אבל לא עזרנו לה לפעם הבאה.
בעבר כתבנו על נושאים דומים (ראו פוסטים "אני רוצה", ו"דווקא" ). אם תביאו דוגמאות נוכל להדגים באופן יותר מלא. נישמח גם לשמוע כיצד אתם תגיבו ואם זה עזר.
תודה על תגובתכם. היא מרחיבה ומעשירה את ההבנה וההסתכלות.
שלום גוני,
רציתי לשאול על לייק לייק תוקפנות. הילדון שלנו בן שנה וחצי נהיה בשבוע האחרון עצבני. הרבה מאוד 'לא' ו'די'. פחות מתעסק ויותר מתרגז. גם אוכל מבקש הרבה- כמובן את הדברים הפחות בריאים שהוא אוהב.
הנטיה הטבעית שלי הייתה לראות את זה כתסכול של חסר במילים. הפער שגדל בין ההבנה והרצון המדויק להתבטאות העילגת והלא תמיד מובנת לנו.
איך את רואה את הדברים? יש מבט שונה שיכול להסביר את זה? לקשר בין הדברים?
ובכלל איך עוזרים לילדון לפתח את הדיבור? מנסים לתת לו הצעות? משלימים במקומו או לא? אשמח לקבל ממך הנחיה רחבה ומתאימה.
רוב תודות ושבוע טוב.
ל"נטיה הטבעית"
כבר כתבנו על הנושא בעבר (ראי פוסט "אני רוצה" על מודל המזגן ואלו שסמוכים לו). הם צועקים לא ודי כשעושים להם משהו או מנהלים אותם בלי לשאול לרצונם. אפילו הושבה בכסא , שבעבר עברה בשלום, יכולה לעורר התנגדות. כפי שכתבת הרצון מתפתח יותר מהר מהשפה ולכן התגובות חדות ותוקפניות. הכרה מילולית ברצונותיו, התחשבות בהם, הרגעה והנחיה ברורה יכולים לעזור.
נשמח אם תספרי על דוגמאות ספציפיות ונוכל להדגים מה התגובה האפשרית.
בתקופה זו של השנה כדאי גם לשקול האם יתכן שהילד מגיב לעליה במתח בעיקבות חזרה לגן או כניסה לגן חדש? חזרי וספרי לנו.
שלום גוני,
קראתי את הדברים והתבוננתי בילד.
קודם כל כנראה שלחזרה לגן יש חלק. למרות שלגן עצמו הוא הולך בשמחה ונהנה שם. אולי עצם התפקוד החברתי הזה וההתחלקות עם 5 ילדים לוקחת אנרגיה שבבית אפשר לפרק אותה יותר.
נראה לי שזה כך כי היה קשה לי למצוא דוגמאות ספציפיות. אם פעם הוא ישב ושיחק בהנאה עכשין מהר מאוד התחיל לבכות, כך כשהלכתי לנוח מחה וכל שנייה בכה.
בכל מקרה זה כמעט לגמרי עבר. כנראה גם שיפרתי את התגובות שלי והן היו יותר בונות.
כמובן אחזור אם יצוצו דברים חדשים.
הרבה תודה!
גוני שלום,
מה עושים עם "המרביץ"
יש לי ילד בן שנתיים שמאז הולדת אחותו לפני 4 חודשים החל להרביץ בגן .הגננת אומרת שהוא מתנהג כאילו הילדים "שקופים" לא רואה אותם כשרוצה משהו .הגננת עסוקה בלהפריד אותו מילדים אחרים . גם לילדים אחה"צ ובגינה הוא מרביץ ,גם אם ילדים מחזירים לו הוא בוכה אך אחרי רגע מרביץ.
ההסברים "זה כואב לא להרביץ"לא משפרים .הוא ילד חכם מבין מפותח ואוהב לשחק עם ילדים .איך מלמדים אותו לא להציק.
מחכה לתשובתכם
ל"מרביץ"
כבר כתבנו בעבר על הנושא וכדאי לך לחזור ולקרוא את הפוסטים : "רק רציתי לשחק – פוסט על תוקפנות לייק"; "גיל שנתיים הנורא"; ו"תוקפנות לייט". את יכולה לחפש על פי השם או בתוויות.
על כל פנים, גם לולא הייתה נולדת לו אחות בנך היה מגלה את כוח הזרוע שלו כחלק מהתפתחות תקינה. יותר משהוא רוצה להרביץ יש לו רגישות רבה לרכוש שמופיעה בגיל הזה, רצון שלא יגעו לו וחשש שכן ייקחו לו. בהעדר שפה ויכולת לחשוב על דרכים אחרות הוא מרביץ. זו הדרך הזמינה לו ביותר שבה חנן אותו הטבע/ הבורא. הכרה לרגש (אתה לא רוצה שייקחו לך"),הרגעה ("זה שלך", "קצת הוא וקצת אתה"), עידוד( "מי ילד טוב שלא מרביץ. כל הכבוד"), הרחקה מידית ("שב לידי בכיסא ותרגע") ושינון ותרגול חיובי ("בוא נעשה טובה") בדפוס חוזר על עצמו מספיק פעמים יעשו את המלאכה.
אל תגדירו אותו על פי מעשיו אלא על פי כוונותיו. הוא איננו "המרביץ" ואיננו "המציק"ממש כשם שאתם לא "המפרידים" או "המאשימים" למרות שזה מה שאתם עושים. הוא יותר השומר והלוחם והילד הבטוח והאמיץ שלכם שמיום ליום ילמד לווסת את דחפיו בעזרתכם.
ככה זה ילדים.
בהצלחה.
שלום ותודה על הרענון.
בני בן שלוש וחצי לאחרונה מרביץ הרבה. הוא ילד מפותח ותקשורתי במיוחד, כך שאין אפשרות להפיל על השפה. דבר נוסף, אני לא רואה את ההרבצות שלו כהבעה של זעם, אולי שליטה? אולי ביטוי של כח? בכל אופן לא מספיק להסביר לו ולתת גבול ברור, הוא חוזר לשם. מה עושים?
ל"חוזר/ת לשם"
(בן3.5 שחוזר ומרביץ)
אילו הייתם עורכים מחקר הייתם עורכים אותו על מספר גדול של נבדקים. גם אם למחקר שלכם היו תוצאות ברורות היה צורך לחזור עליו מספר פעמים כדי לוודא שהתוצאות חוזרות על עצמן ומייצגות מציאות עקבית וקבועה.
כך גם בנכם. הסבר וגבול אף פעם לא עוזרים. הסברים חוזרים והצבת גבולות באופן חוזר ועקבי, שוב ושוב ושוב יאפשרו לו לזהות את העיקרון המשותף מעבר לכל הבדיקות: "בבית שלנו לא מרביצים".
קראו שוב את מה שנכתב בנושא (ראו תגובה – תשובה שניתנה לפני זו שלכם). היו סבלנים והילד המפותח והתקשורתי שלכם ילמד לשלוט בעצמה ובאנרגיות שלו.
היי
בני בן שנה ו 7 חודשים נוהג להכות את אמו בפנים עם הידים (מן כאפות כאלה) ומצליח לפעמים גם להכאיב לה. הקטע הוא שהוא לא מנסה להגיב מתסכול או חוסר הבנה כמו שנרשם פה, הוא מחייך כשעושה זאת וחושב שזה משחק, אנו נוהגים להגיד לו אסור להרביץ ותעשה טובה כשהוא עושה זאת. יש לציין שאיתי (האבא) הוא בקושי עושה זאת, עשה כמה פעמים בודדות אבל זה זניח לעומת האמא כשהיא משחקת איתו או מחזיקה אותו ישר מביא לה סטירה
היי
בני בן שנה ו 7 חודשים נוהג להכות את אמו בפנים עם הידים (מן כאפות כאלה) ומצליח לפעמים גם להכאיב לה. הקטע הוא שהוא לא מנסה להגיב מתסכול או חוסר הבנה כמו שנרשם פה, הוא מחייך כשעושה זאת וחושב שזה משחק, אנו נוהגים להגיד לו אסור להרביץ ותעשה טובה כשהוא עושה זאת. יש לציין שאיתי (האבא) הוא בקושי עושה זאת, עשה כמה פעמים בודדות אבל זה זניח לעומת האמא כשהיא משחקת איתו או מחזיקה אותו ישר מביא לה סטירה
ל"הורים כאפות"
( בן 1.7 שחובט בפנים)
אפילו כשאני קוראת את השאלה עולה על פני חיוך רחב. ונדמה לי שגם אותכם זה קצת משעשע. אז תאמינו לתחושת הבטן. הרגשה שזה לא נורא או מחשבה שזה נורא -ההרגשה יותר נכונה.
בנכם לא מגיב במכה מתוך תסכול אלא הוא משתעשע עם התוקפנות שלו וחוקר אותה. ממש כמו שגורים מתגוששים זה עם זה. דווקא עם מי שהוא מרגיש בטוח וקרוב. ממש כמו שהוא מפיל מגדל קוביות וצוחק. או חובט במים שמשפריצים וצוחק. ולפעמים הם עושים את זה לילדים קטנים אחרים.
התגובה שלכם נכונה. לכוון מה כן לעשות ולא רק לומר מה לא, ובוודאי שלא לכעוס או להעניש.
אפשר להוסיף ולכוון אותו לומר ולעשות תנועת "לא, לא, לא. אסור להרביץ" עם הידיים. או לכוון אותו להפיל מגדל קוביות או להרביץ לכרית. "בום, בום, בום. כיף לעשות בום על הכרית אבל לא על אמא". או לתת לו לחבוט בכף היד של אמא. אם הוא ילד עם התקשרות טובה ובטחון בכם, זה ייקח קצת זמן עד שהוא ילמד. למידה מהירה מידי היא גם למידה נוקשה: אסור!!! למידה שלוקחת קצת זמן היא למידה גמישה שמניחה לצד ה"אסור" גם את ההקשר: במשחק אפשר. כך הילד לומד לווסת את הדחפים אבל מבלי לפחד מהם או להרגיש בושה ואשמה בגינם.
תיהנו מהגיל הזה. בגילו אפילו התוקפנות מתוקה.
ערב טוב בני בן שנתיים ו 7 חודשים נולדה לו אחות מלפני 9 חודשיים מאז הוא מתנהג בצורה מאוד תוקפנית יש לו הרבה התקפי זעם ובכי במידה ורצונו לא מתממש הוא מתחיל להשתולל בצורה מוגזמת גם אינו מציית בכלל אם אני דורשת משהו ממנו השתמשתי בהרבה שיטות לדבר לעודד על התהנגות יפה אפילו הוא התחיל להרביץ לאחותו אני מרגישה שהוא מתקשה להתמודד עם הקנאה שלו מאחותו פשוט אני לא יודעת מה לעשות
ל"פשוט"
(בן 1.7 שמגיב קשה ללידת אחות)
מזל טוב להולדת הבת,
וברוכה הבאה ל"גיל שנתיים הנורא".
הרבה הורים לילדים בגילו של בנך חווים נסיגה בהתנהגות והרבה פרצי זעם ובכי כל פעם שלא קורה מה שהילד רצה או שקורה מה שהוא לא רצה. גם כשלא נולדה להם אחות.
כבר כתבנו הרבה על כך שזוהי התפתחות טובה שבאה בסערה. הדחפים והרצונות של הילד לוהטים, וההגבלות שלנו הם כמו מים צוננים על מתכת לוהטת. שומעים את הפסססס..
לידת אח מחזקת את התסכול שאי אפשר לקבל מה שרוצים, מתי שרוצים ואיך שרוצים.. ובגילו של בנך כפל תסכול פירושו כפל זעם ובכי. אם הוא מגיב כפי שהוא מגיב סימן שהכול נורמלי. הוא הרגיש אהוב ופגש בהורים טובים וזמינים עד כה. הוא רק לא בטוח שזה ימשיך ככה…
כל מה שאת עושה -מצוין. את פשוט עוד לא עושה את זה מספיק זמן. הטעות שלך שאת מצפה שהשינוי יבוא מיד. זה לוקח זמן. היעזרי בסבלנות. (אני יודעת שזה קשה כשלא ישנים !!).
קראי את הפוסטים "שלא יתפסו לי את המקום" ו"מחבואים" שעוסקים בכניסת אח חדש למשפחה. וגם את הפוסטים על גיל שנתיים הנורא. וגם את השאלות והתגובות.(גם זה קשה כשלא ישנים).
בטוח שזה יסתדר.
הבן שלי בן שנתיים וארבעה חודשים, ילד מתוק, סקרן, חכם ומעט שובב.. לאחרונה המטפלת שלו נעדרה עקב בעיות אישיות למשך חודש, וחזרה בשבוע שעבר, הוא מאוד קשור אליה, כך שבוודאי חלק מההתנהגות שלו מתקשרת לחסרונה. בזמן האחרון הוא הפך להיות אלים ממש, הוא נכנס לגן וממש מכה ילדים שבאים להגיד לו בוקר טוב, האלימות מלווה גם לעיתים בצעקות של "אהההההה", ואנחנו לא מכירים אותו מתנהג ככה, כל הזמן חוזרים ואומרים שלא מרימים ידיים, ואם מישהו מציק לך תלך למטפלת להגיד, לא להחזיר לו, ובאופן כללי לא להכות אף אחד!
עזרי לנו, בבקשה, מה עלינו לעשות? מוכנים לעשות הכל על מנת להשיב לו את הבטחון שלו.
ל"בטחון"
(בן שנתיים פלוס שהחל להכות בגן)
קודם כל חשוב לקבל פרופורציות ולהירגע, כדי שתוכלי להגיב ברוגע ובעקביות.
כשהביטחון יורד התוקפנות עולה. ההבנה שלך שהוא איבד את הבטחון מרשימה. חשוב שאת לא תאבדי את הביטחון.
אני לא בטוחה שדי בתשובה במייל כי חסר לי המון ידע על מה שקורה איתו: האם הוא חשוף לסרטים בטלוויזיה? האם הוא רואה כעס ותוקפנות והרמת קול, כלפיו או כלפי מישהו אחר, בסביבה? עד כמה האווירה בגן רגועה והילדים שמורים? האם הגננת רואה ומתווכת כאשר מתחילות מריבות? מה הגישה שלה?
בכל מקרה, בגיל 2.5 יש עליה בתוקפנות, שהיא חלק מהתפתחות תקינה. חשוב להבין שהילד מגיב כפי שמגיב כי עדיין אינו יודע איך להגיב אחרת. חשוב לומר לו מה כן לעשות ולא רק מה לא. קודם לתת הכרה למה שהרגיש: "לא רצית שיגידו לך בוקר טוב". או "אתה כועס שלקחו לך את המשחק". אחר כך להרגיע "הכל בסדר. תיכף נימצא פתרון". אחר כך להזכיר את הכלל "אנחנו לא צועקים ולא מרימים ידיים". ושוב לעודד "אתה ילד כזה טוב. מיום ליום תלמד". ואז להציע פתרון "בוא נגיד לו שלא יגיד לך בוקר טוב". "בוא נבקש ממנו את המשחק/ בוא נציע לו משחק אחר".
לפני הכניסה לגן אפשר לבקש ממנו שיחזור על המסר שלכם: "חמוד, אני צריכה שתגיד לי שאתה לא תצעק ולא תרים ידיים. אני רוצה לראות שאתה מבין". " כל הכבוד. אתה ילד נהדר".
הכול ברוח טובה ובסבלנות. גם אם הוא מבין איך צריך להגיב, הוא עוד לא יודע איך לעצור את התגובה התוקפנית האוטומטית והטבעית שבגיל הזה.
ביתי בת 4.5 ילדה מקסימה, אהובה ורצויה מאד בגן, חכמה ומוכשרת.
כשאני כועסת עליה בדר"כ היא מגיבה בצורה תקינה, אבל קורה שהיא מתחילה לפגוע בעצמה. היא יכולה לנשוך את עצמה, לשרוט, לצבוט, אם אני מתעלמת היא דואגת שאני אשים לב בכל דרך.
אני מסבירה לה למה מה שהיא עשתה לא בסדר, ושאמא אוהבת אותה אבל לפעמים אמא כועסת בשביל ללמד אותה איך מתנהגים ומה אסור לעשות, ושבשום אופן אנחנו לא מכאיבים לעצמנו, ולפעמים אני ממשיכה להתעלם… כי אני חושבת שאולי התגובה הראשונה תגרום לה לחזור על זה שוב ושוב..
השאלה היא אם זו רק תגובה של ילדה שמחפשת באותו רגע תשומת לב ודרכים לגרום לאמא להתרכך או שזו תגובה מדאיגה ולא נורמלית??
כמו כן, איך נכון להגיב לה ולהתייחס לכך?
תודה!
ל"מתרככת"
(בת 4.5 שמגיבה לכעס עליה בפגיעה עצמית)
בבקשה, אמא'לה, תתרככי.
התגובה שלך וההסברים שלך כשהיא עושה זאת מאוד נכונים. את יכולה , אפילו, להתרכך עוד יותר. לומר לה שהיא ילדה נהדרת . גם ילדים נהדרים מתנהגים לפעמים לא כשורה. מיום ליום היא תלמד. ועכשיו, איך את יכולה לעזור לה להירגע. חיבוק יעזור?!
התפיסה על פיה ילדים יעשו הכול בשביל לקבל תשומת לב, ואם נתייחס למצוקה שלהם הם רק יגבירו אותה – תפיסה זו נכונה רק לגבי ילדים שגדלים בהזנחה וחסך, וללא אהבת הורים. זה לא המקרה שלכם. אולי הבת רוצה שתשימי אליה לב, אבל לא בגלל שהיא סתם מפונקת. זה בגלל שהיא זקוקה לך , עדיין, שתעזרי לה להירגע מהכעס, האכזבה, הפחד שהיא רעה ולא אהובה. בגילה אין לה עדיין מספיק יכולת להכיל רגש מסעיר ומציף.
ואולי היא מאמינה (כמוך?), לא במודע, שכעס מקצר את הדרך להבנה איך להתנהג. כשהכעס שלך מופנה אליה היא מצטרפת אליו, מנסה לפגוע בעצמה, במחשבה שאולי ככה תלמד להתאפק. ואולי היא פוגעת בעצמה כי היא חוששת להוציא את הכעס עליך, כמו ילדים שצועקים על אמא ושורטים אותה כשהם כועסים. כמובן שזה לא באמת עוזר.
אז, בבקשה, תתרככי. רוב הפעמים היא מגיבה בצורה תקינה – והרוב קובע.
התעזרי בסבלנות. עודדי את עצמך ש"ככה זה ילדים". שום דבר לא לומדים בפעם אחת. היא עוד תטעה, ותתבלבל, ותתנהג לא כפי שרצית. עוד המון פעמים. זה לא קורה כי היא מחפשת תשומת לב, אלא כי היא זקוקה להנחייה. היא זקוקה לך, שתאהבי, תרגיעי, ותצביעי לה בעקביות על הדרך הנכונה.