מה משותף לבקשת סליחה וצחצוח שיניים ?

קראתי מה שכתבתם על הסליחה – שלא כדאי לדרוש מילדים  לומר סליחה באופן אוטומטי, או להעניש אותם כשהם מסרבים – וזה החליק לי טוב בגרון. נזכרתי איך שמיעתי צנחה ובטני התהפכה כשהורי דרשו זאת ממני. 

אבל תהיתי: עד מתי זה מוקדם מדי? 

הגדולים שלי (בני 7, 9) עדיין מתקשים לבקש סליחה. האם ישנו גיל או מצבים שבהם כבר מתאים לדרוש וללחוץ?

אמא יקרה, כמה שאת צודקת.

גם אני חזרתי וקראתי את הפוסטים הקודמים, ולמדתי מהם לא מעט. אבל גם לי היה חסר משהו.

כתבנו שבקשת סליחה מבוססת על הבנה ואמפטיה לצער שגרמנו לאחר, ועל כוונה אמיתית לשים את הפגיעה בעבר ולחדש את הקשר. וילדים קטנים עוד לא מבינים זאת.

כתבנו שלחץ חיצוני מרוקן את הסליחה ממשמעותה ועלול להתפרש כאקט שמוחק את העוול שנעשה. הצענו לא להשתמש באמירת סליחה במקום בהצבת גבולות, ודרכים שונות לעודד הבנה נכונה ושימוש הולם במילה זו. אבל איך הופכים בקשת סליחה להרגל מנטלי ובין אישי?  האם היא יכולה להפוך להרגל, כמו צחצוח שיניים, שלא יהיה כל כך קשה לביצוע, או יעורר כל כך הרבה רתיעה והתלבטות?

מרגע הלידה, כל חיינו, אנחנו הולכים וצוברים הרגלים ( ללכת, להתלבש, להחזיר למקום, לסגור דלתות, לקרוא, לנהוג, לצאת לעבודה, לומר "תודה", מדיטציה, תפילה). המוח האנושי מבקש להיות חסכוני. הרגלים, מרגע שנרכשו, מאפשרים לו לעבוד פחות קשה. כשהתנהגות הופכת להרגל כל אזורי המוח הרלוונטיים מופעלים יחד, באופן אוטומטי, בהתאמה, ובמינימום מאמץ. ככל שנדרשת פחות אנרגיה לפעולה, שביעות הרצון ממנה גדלה, וכך גם ההסתברות לחזור עליה שוב. חושבים ומתלבטים עליה פחות, אבל עושים אותה יותר.

הורים מאיצים בילדיהם לומר "סליחה" בתקווה שלאורך זמן, ואחרי הרבה חזרות, זה יהפוך להרגל, שיהפוך לטבע. אם מקדימים ועושים זאת בגיל צעיר מדי עלול להתבסס הרגל רע. ה"סליחה" תיתפס כהשפלה או הכחשה. או שהם יבקשו סליחה באובססיביות, על כל דבר פעוט ("סליחה שאני כל הזמן מבקשת סליחה"). 

בגיל 6-7 רוב הילדים מבינים את רעיון הסליחה. הם מודעים לרגשות של הזולת ולפגיעה בו. הם אמפטיים דיים כדי לחוש חרטה. הם מודעים לכוחן של מילים לשחרר מרגשות קשים. אותם ואת הזולת. אם הקושי הוא רק לעשות את האקט המילולי – אז כן! זה הזמן לדרוש שיתנצלו ויבקשו סליחה, כדי שזה יהפוך להרגל. לא כואב.                                    

איך עושים זאת?

ממש כמו שגורמים להם לצחצח שיניים. בנחישות. בעקביות. ברוח טובה. ("עכשיו תבקש ממנו סליחה". "זה הזמן לומר" לא התכוונתי לפגוע בך. אני מצטער". "אם לא תבקש סליחה תרגיש צודק. אם תבקש תרגיש צדיק. מה עדיף?").

בילדותי, אמא שלי סיפרה לי על איש שהגיע לבית החולים, בכל שבת, עם התקף אלרגיה חריף. ברור ממושך העלה שהוא אלרגי למשחת השיניים בה הוא מצחצח את שיניו לכבוד שבת. בקשת  סליחה רק במקרים נדירים או קיצוניים, כמוה כצחצוח שיניים רק בשבת, או רק כשיש כבר חור.

הפניות לפוסטים בנושאים סמוכים:

סליחוש

אני כבר סלחתי

יצאתי צדיק

הרגל זה הרגל

הויכוח פורח ההרגל בורח