הדפסה
כבר כתבנו על הקסם של ראש השנה. עם כניסת החג אנו מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן… ולא מפסיקים לחשוב.. עד צאת החג.
כאשר אנו בודקים אלו מההחלטות משנה שעברה מימשנו ומבינים שכלום לא השתנה, אנחנו עוברים לתוכנית ב': מה היינו רוצים לשנות אצל הזולת, בן הזוג ובמיוחד אצל הילד שלנו. ילדים הרי נועדו להשתנות. הם צעירים יותר, גמישים יותר, ואמורים להצליח היכן שאנחנו נכשלנו. לא כך?!
האמת הפוכה. לילדים השינוי קשה לפחות כמו למבוגרים. יש להם היקשרות למוכר. כל שינוי מחייב התארגנות מחודשת וקידוד מחדש של המוח. כשהם יוצאים לדרך חדשה הם דומים לנהג שצריך להגיע למטולה אבל קודד את ה-GPS על ביתו שבאילת.
כשהם שומעים על התוכניות שלנו לשנה הבאה הם תוהים: "אולי אפשר לוותר על השנה הזו?"
הבטיחו להם "שנה טובה" אז למה מקלקלים אותה עם כל מיני חוגים, מבצעים, כללים, סדרים חדשים. מה יש להורים שהם אף פעם אינם מרוצים ממה שיש? מבחינתם המועד הכי מתאים לכל הרעיונות החדשים הוא בעוד שנתיים.
למזלם, יש להם אותנו: מבוגרים אחראיים, מאמנים צמודים שתומכים, מעודדים, מסייעים ומרגיעים.
וככה הכול שוב חוזר אלינו.
מי יתמלא השנה אמונה וביטחון ביכולתו להביא לשינוי (של הילד)? אנחנו!
מי ייתן השנה את כל מה שהוא יכול ויעשה את כל מה שהוא מסוגל? אנחנו!
מי יהיה רגוע, מאוזן, אופטימי, עקבי, מפרגן, לא שיפוטי? אנחנו!
מי לא ייכנע לעייפות, לעומס, ללחצים, לתגובות שליליות מהסביבה? אנחנו!
ושוב אנחנו מסיימים את החג עם רשימה ארוכה של התחייבויות. אלא שהשנה, אין ספק, היא תתגשם!!!
שנה טובה לכולנו אמן
בהחלט שנה טובה ובעיקר ללא הרבה טלוויזיה ומחשבים, קופיקו ובובספוג.
מקסים, תודה על התזכורת שהכל חוזר אלינו. מאחלת לעצמי לקבל את בתי כמו שהיא (ולעזור מדי פעם, אבל בלי לחץ….)
ראש השנה ויום הכיפורים הם בשבילי הזדמנות לחשבון נפש ואני נזכרת בטעויות שעשיתי במהלך השנה, כאמא כבת, כאישה וכאחות. אני גם חושבת על הפעמים שנפגעתי מילדיי, בעלי, הוריי ואחיי ומעניין- כשזה מגיע למשפחה קל לי יותר לסלוח. כאילו זה חלק ממהלך אנושי וטבעי, עוד חלק מהחינוך והחיים שלנו יחד. חתימה טובה לכולנו והמשך שנה נפלאה.
רק סוכות וכבר שוב כעסתי, התרחקתי, צעקתי, וירדתי עליה.
ל"שוב כעסתי"
את עושה חשבון נפש כנה ומעזה, ביושר וכנות, להכיר בטעויות שלך ושל אחרים. את גם מצליחה לסלוח ולשים את העבר בעבר ולהתחיל דף חדש. זוהי גדלות רוח.
אבל…..
בחשבון יש גם חיבור וגם חיסור, גם מינוסים וגם פלוסים. אם את רואה רק את המינוסים בך ובאחרים את תישארי מרירה ולא מסופקת. החוויה המשפחתית וההורית תהיה שלילית. ומהר מאוד הכעס יתעורר מחדש.
אם את מעוניינת בשינוי ולא רק בסליחה הביני שככה זה ילדים וככה זה משפחה. יש ימים קשים. מה שבטוח זה שמחר היום הזה יגמר. קבלי החלטה שמהיום את מנסה בכל מאודך לא לצעוק/ לכעוס/ לרדת על.. כשהכעס עולה נסי לא להגיב באופן אוטומטי בהרמת קול ופגיעה. נשמי עמוק, נסי להירגע. אל תתעקשי לקבל משהו שאיננו שם באותו רגע (התנהגות, יחס, תגובה,מילה). סלחי לעולם ולחיים שהם מאכזבים ולא כמו שרצית. במקום לכעוס שימי לב לכעס ולמחשבות שלך ומה קורה להן עד שהכעס עובר. בסוף הכעס תמיד עובר. בכל פעם שתצליחי סמני לך סמיילי/ וי/ יש!
ככה תרגישי לא רק גדלות רוח אלא גם קורת רוח וסיפוק. אם לא מאחרים לפחות מעצמך.
היי סבלנית ותראי שתצליחי.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
נו, איך מקבלים החלטות? בני בגן חובה למד את שיטת ה'אן דן דינו…' מאז הוא מעתיק אותה כבורר כמעט לכל החלטה. אם יוצא הממתק הפחות מועדף הוא לפעמים עושה שוב כמובן.
שמתי לב שמאז אבד ביטחונו גם בהחלטות אחרות. יום אחד לדוגמא, הצעתי לו לבחור בין שתי אפשרויות לגבי מועד ארות הצהרים. הוא החזיר לי: מה את היית רוצה? ניסיתי לומר לו שאני הייתי רוצה עכשיו אבל אולי הוא לא, אחותו כנראה הייתה מעדיפה מאוחר יותר. כאילו התבלבל לו הרצון הטבעי שמכריע ברוב ההחלטות.
האם כדאי להתערב? לכוון?
ל"בוחרת"
(בן חמש + שמתקשה לבחור)
תודה על על השאלה. הניסיון להבין לנפש שלהם דווקא כשאין מדובר בבעיות מטרידות הוא מרתק.
כמה קשה לבחור כשיש יותר מאפשרות אחת! כל אזרחי המדינה עומדים להיות באותו מצב בחודשים הקרובים.
עד כה בנך נעזר בחלקים היותר קדמוניים במוח כדי לבחור. הבחירה הייתה יצרית, ללא מחשבה, ספונטאנית ולא מודעת. האזורים הנמוכים יודעים מה הכי "בא לי".
הקושי לבחור הוא אחד הסימנים לבנייה של מדרגות בין האזורים הנמוכים במוח לגבוהים. עכשיו המחשבה מתחילה לבלבל אותו. מה אם הוא יבחר באפשרות אחת וככה יפסיד את האפשרות השנייה? מה אם הוא יבחר ויגלה שטעה? מה זה אומר כשמישהו אחר חושב ובוחר אחרת ממנו? במיוחד כשזה מישהו שהוא מעריך ואוהב (כמוך), או מישהו שמתחרה בו (כמו אחותו)?
בגילו זה טבעי להתחיל להסס ונראה שהוא מתמודד לא רע. "אן דן דינו" זו דרך אחרת לומר: זה לא כל כך משנה. מה שיהיה יהיה. זה אסטרטגיה הגיונית. כשלא יוצא מה שהוא רצה, החלקים הרגשניים ,שיודעים מה "בא לו" מתעוררים.
אם את רוצה את יכולה לתת מילים לקושי להחליט ולשיקולים השונים. אם את רוצה את יכולה להרגיע. (" זה לא כל כך משנה. מחר תוכל לבחור את הממתק השני"). אם את רוצה את יכולה להציע לו לקחת רגע ולנסות לשים לב מה הלב/ הגוף שלו רוצים. אם את רואה שהוא ממש מסתבך ונכנס מזה למצוקה את יכולה לומר לו שכמו שאת מכירה אותו את חושבת שאולי הוא ירגיש נעים אם יבחר להתרחץ יותר מאוחר.
אל תמהרי להציל אותו. הרצון הטבעי שלו לא התבלבל. הוא רק עולה כמה מדרגות. הסברים מיותרים רק חוסמים את הגישה לאזורים הנמוכים.
תודה שבחרת לשתף אותנו.
שתהיינה עוד הרבה בחירות מוצלחות.