הדפסה
"אנונימי" אמר/ה:
ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.
האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד – כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?
"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.
אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש – חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.
כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.
כשבתי הראשונה היתה כבת שנתיים התחלנו להתוודע לאהבתה להתעסק בכל מה שנמרח – קרמים, שמפואים, מים, ובהמשך גם דבק, מרק, אודמים ומה לא (לרוב על כל הגוף, מדי פעם גם על כל הסביבה). בתור חובבת החופש היצירתי חופש בכלל, וככזו שלא לחוצה על ניקיון – איפשרתי לה גם צבעי ידיים אך ברגע שהלכתי לשטוף ידיים או לקנח את האף התוצאות היו עגומות. למרות שהיא כבר בת 5 הצורך התמתן אך לא עבר, ורק בשנה האחרונה למדתי שאפשר גם להסתיר את צבעי הידיים, להרים את הדבק ולהשגיח בכל פעילות יצירתית בשבע עיניים. בקיצור – היום – למודת ניסיון אני יכולה לאמר שילדים שונים אחד מהשני בצורך שלהם לחקור, למרוח או לפזר מסיבות של טמפרמנט, צורך תחושתי, רגשי ומה לא (ברר לי שבתי השנייה היא טיפוס אחר). אז אני כן בעד להרים להסתיר ולשמור לפי הצורך ולא לפי עיקרן כזה או אחר. הזדמנויות להתפתח תמיד אפשר ליצור ולמצוא.
ל"חובבת החופש"
(ילדה חובבת קרמים, שמפואים ומה לא..)
תודה על התיאור החי ומלא תחושתיות של מה שקורה כשנזהרים יותר מידי מלומר "לא". אפשר להרים, להסתיר, להגביל, לשמור, לנעול, למנוע.. כל עוד, כפי שכתבת, מוצאים זמנים אחרים ליצור, לאפשר, לשחרר..
כל למידה אמיתית היא למידה מצטברת, לאורך זמן, מורכבת שלא מתרחשת בצעד אחד. לכן לא צריך כל כך להיזהר.זה לא או שמאפשרים ללא הגבלה או שאוסרים ללא הגבלה. זה התמהיל הנכון שקובע.
הי גוני,
יש לנו ילדה מתוקה בת שלוש וחצי, בעלת טמפרמנט פעיל. פעולות כמו השכבה דורשות מאיתנו אנרגיה וליווי מלא. רגע התעסקנו עם משהו אחר והיא כבר רצה וקופצת. אחד הזמנים המאמצים זה לצאת איתה, ולא משנה לאן או מאיפה. עד שהיא נתלשת או הולכת לשירותים לפני היציאה ודברים דומים.
לפעמים מתוך זירוז אנחנו אומרים לה- טוב, אני הולכת לעבודה אבא ייקח אותך לגן. או אני כבר הולך לגינה. בזמן האחרון אני שמה לב שהיא מבוהלת מהדיבורים האלו כאילו היו איום. בחיים לא הלכנו לה. וכבר התחלתי לומר לה שבטוח נחכה, אין מה לדאוג.
מה אנחנו יכולים לעשות? איך כמובן להרגיע ואיך לנהל את היציאות וההכנות האחרונות יותר לעניין?
ל"טמפרמנט"
(בת 3+ שלוקחת ברצינות איומי סרק)
בשנה הרביעית לחיים יש לילדים עוד כמה קשיים..
קשה להם להסיט את הקשב שלהם מדבר אחד לשני על פי דרישה חיצונית.
קשה להם לעקוב אחרי שרשרת פעולות ולבצע אותן אחת אחרי השניה (כמו לפני שיוצאים מהבית).
קשה להם להבחין בין איום סרק לאמיתי. גם אם הם היו מבחינים זה פוגע. (תארו לעצמכם שבן הזוג היה מאיים, כל פעם שרצונו לא מתמלא, לעזוב את הבית או להתגרש, למרות שאינו מתכוון לכך באופן אמיתי).
ככל שהילדה יותר ניסערת ומרוגשת היא פחות מודעת ופחות נישלטת והקושי רק מתעצם.
בקיצור, היא זקוקה ליותר עזרה ופחות איומים שרק מסעירים יותר ומביאים לשיתוף פעולה מתוך פחד ולא מתוך למידה והבנה.
כשהיא מתקשה להפסיק לשחק הכירו בקושי ("קשה לך להפסיק"). נסו להציע עזרה ("מה יכול לעזור?"). אחרי שני נסיונות עימדו לידה וחיזרו כמו תקליט שבור: "את באה להתלבש עכשיו! צריך!"ואל תתנו לה לעשות משהו אחר. ככה היא תלמד לחבר בין הרצון שלה לשלכם , בין "רוצה" ו"צריך" . לבסוף עודדו ושבחו ("כל הכבוד! איך התארגנת מהר!"). ככה היא תבחין מתי אתם מתכוונים ברצינות ומתי אפשר עוד להתעכב.
התמידו , ובטוח שהיא תבין.
נשמח אם תספרו לנו.
ערב טוב,
יש לי בן שמתקרב לגיל ארבע. השבוע אני קורא לו לגמור להתארגן להסעה [הוא אוהב מאוד ללכת לגן ולנסוע בטנדר. רק לפעמים הוא צריך לגמור סידורים אחרונים במשחק…] משלא נעניתי קראתי לו: 'בוא מיד!'
אני שומע אותו אומר לעצמו:
'אין כזה דבר! לא כל מה שאבא אומר ילד עושה!'
זו לא מסקנה מוקדמת מידי לשלב זה של החיים? מה, הוא מרגיש חנוק? איך אני אמור להגיב לו על כזה חשיבה?
ל"מסקנה מוקדמת"
(בן 4 שלא עושה כל מה שאבא אומר)
איך הגעת למסקנה שהוא חנוק?
כל הילדים בני הארבע לא עושים כל מה שאבא אומר. אם ההורים מכבדים את העצמאות שלהם והרצון הנפרד שלהם זה יקרה הרבה פעמים ביום. אם הם חכמים ושומעים את הוריהם מתנסחים בהכללות ("לא כל מה שילד רוצה אבא עושה") הם יבדקו אם ההכללות הן דו כיווניות.
ילד נבון. עצמאות ונפרדות הוא כבר למד. עכשיו הזמן ללמד אותו מתי עושים מה שאבא אומר (כשממהרים, כשמדובר בחובות, או כשאבא אומר משהו בפעם השלישית..) ומתי לא חייבים.
ככה זה ילדים. הם מכריחים אותנו לחשוב היטב על מה שאנחנו אומרים ומה שאנחנו עושים.