הדפסה
קיבלנו ממכם לא מעט סיפורים אישיים על ילדכם. סיפורים מקסימים. אז כמו שהבטחנו… כל פעם עוד קצת…
הפוסט של היום הוא בהשראת אחד הסיפורים שהגיעו אלינו.
תודה. ותמשיכו.
כשהייתי בת 10 עזבנו את הקיבוץ לטובת עיירת עולים צפונית. עד אז גדלתי בבית ילדים וחלקתי את בגדי עם אחרים. "שלי-שלך, שלך-שלי" . הכל היה משותף ושוויוני. בגד היה משהו פונקציונאלי שלובשים כדי להיות לבוש.
לקראת המעבר לעיר צוידנו ברכוש מינימאלי שהיה אמור לספק את צרכינו. עד היום זכורה לי ההתרגשות שמילאה אותי כשהוזמנתי למחסן הבגדים הקיבוצי למדידה, ויצאתי משם עם חבילת בגדים שמעתה תהיה שלי-שלי. כמו פיסת נדל"ם (נכסי – דלא – מֶשָתְפי) פרטית שלאיש לא תהיה דריסת רגל בה. לא דחיסת גוף או יד זרה. רק שלי.
לימים, בתקופה שנסיעות לחו"ל היו נדירות, נסע אבי לשליחויות מטעם המדינה. את פריטי הלבוש המעניינים שהביא לנו ממזרח וממערב הייתי לובשת בחדווה ובגאווה. כאילו האביב העניק לי מעטה חדש ומרענן של צבע. כמו זר נוצות ססגוניות שצמחו לי לפתע פתאום.
כאמא אני זוכרת איך ילד הסנדביץ' שלי היה בורר את בגדיו בקפידה. שיהיו שונים ובולטים מאלו של אחיו הבכור. שיהיו הפוכים ומנוגדים למה שאחרים היו רוצים עבורו. – "אמא", הוא היה שואל כמו ילד טוב, "איזה חולצה ללבוש? את הכחולה או את האדומה?". – "את הכחולה". – "טוב, אז אני רוצה את האדומה. אני חייב אותה!".
בתקופה מסוימת בחיינו, בחודשי יולי – אוגוסט, הפעלנו קייטנה פרטית. בחצר ביתנו הסתובבו עשרות קייטנים לבושים חולצה צהובה וכובע אדום. הבת הקטנה, שאהבה להסתובב חצי עירומה, התעקשה ללבוש את מעיל הפוך החורפי ולצאת עימו לחצר. -"זה מקרר אותי", היא טענה. המגע הרך והקר של הבגד שזה עתה יצא מהארון, לפני שספג את חום גופה, צינן גם את התרגשותה ואיפשר לה להתחבא בתוך מערה ניידת. הבגד השונה גם סימן אותה כ"הבת של".. והבדיל אותה מקהל ה"אחים החורגים" שפלשו לה למרחב האישי.
ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.
חילופי עונות הן דבר לא פשוט. חוויה מטלטלת לכל מי שהרגישות התחושתית שלו גבוהה והערנות החברתית מתפתחת. מהפך בתפיסה העצמית.
בגדי הקיץ והחורף – כמוהם כשתי שפות שונות. אחרי שלמדנו לדבר "קייצית" מוכרחים לעבור לדבר "חורפית". חייבים להתגמש, לנסות לתת ביטוי למי שאנחנו גם בשפה זרה ולקוות שהגננת, המורה וכל החברים יזהו אותנו גם בבגדי המלך החדשים.
תודה על הבלוג המקסים. היה נחמד לשמוע קצת עליך.
מענין להבין את המשמעות של בגדים לילד.
מאיזה גיל כדאי לתת לילד לבחור את הבגדים? אם אני אתן לבן שלי להחליט מה הוא לובש אני אתבייש לצאת איתו לרחוב. הוא בן 5 ולא יודע להתאים בגדים או להבחין מה נקי ומה לא.
ל"אני אתבייש"
כבר בשנה השניה לחיים נותנים לילדים לבחור בין שני צעצועים, שני מאכלים וכו. זה אולי לא מלמד אותם מה בריא לאכול אבל עוזר להם לברר את הטעם האישי שלהם ולהנות מהאקט של הבחירה. לרצון שלהם יש השפעה! יש!
באופן דומה אפשר לתת להם לבחור בין שני זוגות מכנסיים (נקיים ובגודל המתאים). אם הם מבצעים בחירה אימפולסיבית אפשר לעזור להם לבחור בחירה יותר מושכלת על ידי שמצביעים בפניהם על היתרונות והחסרונות.
ואת הבושה זירקי לפח. החליפי אותה בגאווה על כך שאת לא נותנת ל"מה יגידו" לנהל לך את החיים.
אז מה את בוחרת?
מי מבין? מי יודע?
אולי את יכולה, גוני, לעזור לי להבין התנהגות מוזרה ומצחיקה של בני בן השנה ועשרה. הוא התחיל יש לו בובת פרוה, ציפור, אהובה. הוא קשור אליה מאוד. רץ בשמחה ובהתחבקויות כל פעם שחוזר הביתה. עד כאן הכל מובן וחמוד.לפני כחודש או יותר הוא התחיל עם נשיקות צרפתיות. במקום הנשיקות הרגילות הוא מכנס בהתלהבות את המקןר שלה לפיו ומשמיע קולות חיבה והתלהבות.
מה זה ליבידו מתפרץ?
חשוב לי לספר שהילדון לא רואה את זה. אנחנו בית דתי והדברים האלה לא לעיני הילדים. גם לא בסרטים.
מאיפה הוא 'יודע?' זה ההתפרצות הטבעית?
ל"נשיקה צרפתית"
ההסבר שלך על יצריות מתפרצת מתקבל על הדעת. אבל תמיד כדאי לנסות ולתת יותר מפרוש אחד. אז הנה עוד רעיון.
הדבר הכי דומה לנשיקה צרפתית זו הנקה. תחשבי על זה! ציפורים "מניקות" את הגוזלים שלהן במקור.
בשעת היניקה האם והתינוק מעבירים זה לזה תחושות, טעמים חלב ורגשות חמים. מסרים של חיבה והנאה מועברים מקצות העצבים שבשפתיים לכל הגוף.
בנך מתגעגע לרגשות ולתחושות הנעימות שחווה בעת שינק ומצא לו דרך מקסימה , חליפית. האם הוא ניגמל ממוצץ לאחרונה? האם צימצמתם את השימוש במוצץ ? האם הוא רואה תינוק יונק בסביבה הקרובה וקיבל משם את הרעיון?
בכל מקרה, מדובר בהתנהגות תמימה, ילדותית, ללא כל משמעות מינית. עדיין, אם זה מפריע לך את יכולה, בעדינות, לכוון אותו לנשק ציפור אהובה בדרך אחרת. ולהמשיך להתמוגג מהמ ק ו ריות של הילד.
הו, תודה גוני.
ההסברים שלך תמיד מרתקים.
ההתנהגות לא מפריעה לי, אבל נכון שהייתי צריכה איזו הרגעה מקצועית שזה לא דרך להביע איזה צורך לא מסופק. [אז אחרי ההסבר היא ממש לא מטרידה].
קיבלתי אותה בענין. ואולי היא קשורה לפרץ שלו לבקבוקי חלב שמיתנו בעצתך הנדיבה.
מוצץ הוא אף פעם לא מצץ ונגמל כבר לפני כחצי שנה.
אז אם אנחנו כבר כאן נשמח להיעזר בעוד הבנה. הילדון מוצא מהר במיוחד בכל ספר או ציור את הפרצוץ הבוכה: הנה, אבא בוכה. אמא בוכה…כך תינוק או יונה.
השבוע שמתי לב שהוא בקושי צד פרצופים צוחקים. איך זה? אציין שהילד שמח ומלא חיים.
תודה מראש.
ל"נשיקה צרפתית"
הסקרנות שלך להבין ולתת משמעות לתגובות המיוחדות של בנך ממש מרגשת. ניראה שהוא ירש ממך את הערנות והרגישות להרגשות ותחושות של עצמו ושל זולתו. אמפטיה לפרצוף בוכה בגיל פחות משנתיים זה באמת יוצא דופן.
האם את יכולה לחשוב על עוד סיבות מדוע הוא מתעניין בפרצוף בוכה? האם הוא רואה ילדים או מבוגרים שבוכים בסביבה?
שאלי גם את בעלך או אנשים אחרים קרובים. לפעמים מה שלא רואים מכאן רואים משם. ספרי לנו אם למישהו יהיה הסבר מענין.
שלום גוני,
עשיתי שעורי בית. מענין שבאוטומטי עלה גם לי וגם לבעלי בנפרד המחשבה שזה יותר מפחיד. מה יכול להיות עוד? זה יותר נוגע ללב?
הילד החמוד שלי רואה בית נורמלי שיש בו מתבגרים. לפעמים צועקים, מוחים וגם קצת בוכים. לפעמים מתלהבים וצוחקים. [נראה לי שבסביבתו מרבים לצחוק מרוב שעשוע].
זה לא בדיוק חלון ראוה לשיווק החיים אבל זה מה יש. זה הם. וזה לא חורג או אנורמלי.
מעניין שממש כשהיה פיצי. אפילו תשעה ועשרה חודשים אם אחד הילדים היה מתרגז ובוכה הוא היה ניגש אליו ונואם בג'יבריש. היום הוא בא לפייס את הבוכים ובסוף כשרואים אותו- צוחקים. [כשהייתי אומרת לבני בן ה12 שזה מבהיל את התינוק הוא היה אומר שלא 'כפת לו].
מה דעתך?
שלום, בחזרה.
(אמא לילד שמתעניין בפרצוף בוכה).
בהחלט יכול להיות שחשיפה לאחים גדולים שלפעמים בוכים הרשימה אותו ואולי גם הפחידה.
ממש סמוך ללידה ילדים מתענינים ונמשכים לפנים יותר מאשר לצורות אחרות. הם מעדיפים פנים צוחקות. התבוננות בפנים מחייכות גורמת להפרשה של חומרים נוגדי דכאון לדם. התבוננות בפנים עצובות עושה ההפך. בכל מיקרה אם "זה לא חורג או אנומלי" זה מגביר יכולות ורגישות לזולת.
המשיכו להנות מהמשפחה התוססת, האינטימית והאנושית שלכם. אין דבר יותר יקר מזה.
הבהלת אותי.
יש כזה דבר תינוק בדיכאון?
איך זה נראה.
עוד כשאני כותבת אני מעבירה בראש את כל החקרנות והסקרנות, שמחת החיים הבולטת של הילד והתקשורת שלו ומרגיעה את עצמי שזה לא הוא.
אבל כן מתעניינת מה זה? ומה עושים לזה?
תודה על התשובות המאלפות.
מספיק להבהל ולהלחץ!
התינוק שלך לא בדכאון!!!!!
גם אם יש תופעה כזו, זה לא קורה אצלך!!!
יש לך ילד בריא וחמוד להפליא שרק נהנה כשאמא נהנית ממנו.
אם את מבטיחה לי שלא תילחצי (מבטיחה!) אוסיף ואסביר שיש תינוקות בדיכאון, אם כי זה נדיר. אם את ,במיקרה, עובדת בחינוך מיוחד (ומשם הרגישות הגבוהה שלך) יתכן ותפגשי בילדים לאמהות בדיכאון מ מ ו ש ך שכתוצאה מכך, או מגנטיקה, אף הם בדיכאון. אפילו במקרים אלו, אם הילד פוגש באב שמח או במטפלת חמה ואוהבת הסיכון לפתח דיכאון מאד קטן.
זיכרי ושנני: לא כל כך בקלות קורה משהו רע!
טוב,
הבהלה הייתה התגובה הראשונית שלי.
אני צריכה להיות בחרדה עמוקה כדי לחשוש את זה עליו.אני לא.
ככה אני מגיבה ברגעים הראשונים כשאני שומעת על בעיות שונות. אבל אל דאגה, זה עובר לי מהר.
לא. אני לא מחינוך מיוחד.
ועוד יותר למדתי בחיים שלי שאפשר הרבה לעשות כדי לגרום לדברים טובים לקרות.
והנה, אני קוראת את התשובה שלך שוב ובסופה אני רואה את התשובה הזו.
אז אפשר להירגע.
ותודה רבה רבה.
זה ממש נכון!
כשאני שואלת את אמא שלי:"מה כדאי לי ללבוש?"
היא מיד שולפת ג'ינס וחולצה בצבע חזק.
ואני מיד מתנגדת:"לא! לא! אוף, תני לי כבר!"
ואז שולפת מהארון מכנס רפוי וחולצה ארוכה
לאחי יש שיטה שונה, אם הוא לא אוהב בגד מסוים הוא מיד מתחיל עם "זה לא נוח לי" "זה לא נעים" וכד'
לאחי השני לעומת זאת יש אותו טעם כמו של אימי (מוזר קצת יחסית לזה שהוא בן שנתיים) הוא אוהב ג'ינסים ובגדים צמודים אבל בחולצות הוא מחליט לפי זמן הלבישה והציור.
אני חושבת שאימי מנסה להוציא פוטנציאל, הרי אני רזה כמו מקל אז למה שלא אתלבש צמוד? אבל אני אוהבת רחב כי זה נוח משוחרר ונותן לי להתנועע בחופשיות. לאחי אין טעם מובהק אבל אחי השני אוהב ג'ינסים, כנראה כי הוא רוצה למשוך צומת לב בעזרת הלבוש היפה שלו.
ל"אוהבת רחב"
בגילך יש לך כבר טעם מובהק, דעה נחושה ואישיות שמצליחה להקסים אפילו דרך התגובות בבלוג.
מעניין לקרוא תגובות מהזוית של הצעירים. אנחנו מנסות ליצג את הזוית הזו, ושמחות לקרוא שקלענו.
תודה.
אהבתי מאוד את הכתבה שלך. אבל הכנסת בתור אימא לשני ילדים מקסימים לקצת בלבול. האם צריך לתת לילדים לבחור את בגדיהם לבד ? ומאיזה גיל ? ועד כמה זה טוב אם בכלל ?
גוני שלום,
אני סטודנטית שנה ד' בשנקר במחלקה לעיצוב טקסטיל.
אני עושה עבודת גמר בנושא טקסטיל לילדים בקיבוץ בשנות ה-50 וה-60. כחלק מחיפושיי אחרי סיפורים של ילדים הקשורים לקיבוץ והשפעתו עליהם, הגעתי לבלוג שלך ולסיפור הקטן שסיפרת שם.
אני מקווה שזו לא חוצפה אבל אשמח אם תוכלי אולי לשלוח לי עוד סיפורים שקשורים לטקסטיל שהיו לך בילדותך ולאוו דווקא שקשורים ללבוש אלא גם לטקסטיל עצמו כגון מחוות שאמהות היו עושות לילדיהן בקיבוץ בדמות פריטים סרוגים או עבודות טלאים שהיו נתלות על הקיר בפינה הפרטית של הילד.
בכל מקרה, שמחתי להתקל בבלוג שלך, כיוון שבלי קשר לחיפוש שלי, אני אמא טרייה לילד בן שלושה חודשים ומאוד מעניינות כל הסוגיות שאת מעלה שם והתשובות שאת נותנת…
תודה רבה מראש על כל אינפורציה עתידית,
שיהיה המשך סוף שבוע טוב,
לסטודנטית שלום
לדור חומה ומגדל שאליו השתייכו הורי לא היו מסרגות, צמר או בדים ססגוניים.וגם אם היו זה נחשב למעשה לא סולידרי, ביטול זמן לעשות למען עצמך ולא למען הקולקטיב. לכן, כשקראתי את שאלתך סברתי שאין לי לתת לך דבר.
אבל השאלה , כנראה, המשיכה להעסיק אותי, והעיניים שלי נפלו על מפית קטנה שמונחת על הארונית שליד מיטתי. את המפית הזו רקמה אימי לפני כ 70 שנה. היא שימשה לה כקישוט ל"שולחנות הגמדים" – שרפרף מעוטר במפית ופרחים שציפה לנו בבוקר יום ההולדת בסמוך למיטה בבית הילדים. בלילה, בלילה באו הגמדים והניחו למראשותינו גם ברכה ומתנה מעשה ידיה.
המפית מזכירה את אימי ואופיה הצנוע, החרוץ, המסור והפרקטי.
המפית רקומה כולה שורות שורות של תכים ישרים, פשוטים, שונים זה מזה רק בציבעם ואורכם. הם ניצבים מקבילים זה לזה, יוצאים ומגיעים למנקודות שונות וככה נוצרת הדוגמא. ממש כמו החברה הקיבוצית של אז: ריקמה אנושית של אנשים דומים זה לזה, מגויסים, הולכים בתלם, ותחושת היחודיות והערך הסגולי של הפרט נובעים מתרומתו למיכלול כולו ולא הודות לסילסול מיוחד של כל פרט.
באותו תך פשוט וישר ביצעה אימי פעולה "חתרנית "נוספת. כיסים!
זה התחיל בקיבוץ, כשהיא הוסיפה כיסים לסינרים וחצאיות. מבחינתה הכיס עשה את הבגד . כך היא גם הטביעה את חותמה על הבגד והפכה אותו לחלק מהטריטוריה שלה. כל הבגדים עברו כביסה קולקטיבית והגיעו לידיים אחרות (שלי שלך, ושלך שלי") אבל כשהם חזרו אליה היא ידעה: זה מעשה ידי! זהו הסינור החביב עלי, חבר ותיק ואישי שבא לביקור. אחר כך, לאורך כל חייה היא הוסיפה ותפרה כיסים גלויים וכיסים ניסתרים והיתה מראה לי בגאוה. היה זה מעין טקס הטבלה, חניכה, קבלה למועדון הבגדים שלה. כמו לאמצם לליבה ולומר:
כולה שלי! בדמותי ובצלמי!
ואו… את לא יודעת כמה הסיפור הזה ריגש אותי… אך מעבר הכל, עזר מאוד להניע את העבודה שלי ולהביא עוד הוכחה לכך שאכן היו מחוות קטנות… זה מצחיק כי כמעט כל האנשים, חוץ מהמרצים שלי שהם אנשי טקסטיל יוצאי קיבוץ, תגובתם הראשונה היא שאין להם מה לתרום לי כיוון שנושא הטקסטיל בהקשר הזה, בכלל לא נידון. ואז זה קורה וחוזרים אליי עם כל מני סיפורים כאלה מעניינים ומרגשים שבאמת מראים בצורה הכי טובה, כיצד האמהות של אז בחברה הכל כך סגורה וקפדנית, הצליחו להגדיר להן ולילדיהם את המרחב הפרטי שלהם….
תודה תודה תודה:)
ל"קצת בילבול"
(שאלה מאיזה גיל כדאי לתת לילדים לבחור את בגדיהם)
כבר בשנה השניה לחייהם ילדים מסוגלים לבחור בין שני דברים. הורים שואלים אותם מה הם מעדיפים לאכול והילד מסמן בחזרה. ככה הוא מבסס תחושה שלרצון שלו יש השפעה. ככה הוא מפתח את היכולת הקוגניטיבית לבחור. זה לא אומר שרק מה שהוא ירצה קובע (שוקולד כל היום!).
באופן דומה מלמדים את הילד לבחור בגדים.
בהתחלה הוא בוחר בין שתי הצעות שההורה מציע.
אחר כך הוא בוחר באופן יותר חופשי אבל ההורה מכוון לבחירות מתאימות. לא רק מה שרוצים קובע, אלא גם מה שנהוג, בריא, מתאים, אפשרי, נקי..
ולפעמים אפשר לבחור ולפעמים לא. ככה זה.
יש אנשים שגם בגיל מבוגר מתקשים מאד לעשות בחירות. אולי יש בחירה יותר טובה.. דווקא בחירות מגיל צעיר ובדברים לא כל כך עקרוניים מלמדת אותנולקבל החלטות בלי יותר מידי התלבטות.
האם זה ניראה לך טוב ורצוי?
שלום לכם
אם בקיץ אפשר היה לתת לבת שלנו לבחור את בגדיה, עכשיו עם מזג האויר החופשי זה לא מעשי. הטעם שהיא פיתחה מאד מוגדר. כל מה שדק , מתעופף, לבן וקצר הוא IN . כל מה שמחמם, עבה, ארוך וחורפי הוא OUT. היא בררנית בלבוש, מוכנה ללבוש רק מספר מצומצם של בגדים שעונה על הקריטריונים. הקריטריון של נקי לא בינהם.נקי או מוכתם זה לא משנה, העיקר ארוך ומתנפנף. הויכוחים בבוקר הם אין סופיים. האם לתת לילד לבחור יכול לבלבל עד כדי כך?
קר לי כשאני חושבת על איך שהיא לבושה.
ל"אמא OUT"
ילדה שבגדי חורף הם לא באופנה מבחינתה)
לא כתבת לנו בת כמה הבת. לפי הלבן והמתעופף אני משערת שמדובר בילדה בגיל הגן. צודקת?
המשאלה או ההעדפה של דק והדוק וקליל ומינימלי או ארוך ומתנפנף יכולה להמשך עד 120. כל עולם האופנה סובב סביב הרעיונות הללו. בגיל מבוגר וגם בגיל צעיר יש הבדל בין טעם לבין הצורך להרשים (גרנדיוזיות). כאשר הבחירה בלבוש מסויים הופכת כפייתית, מלווה בהרבה לחץ, לא נתונה למשא ומתן ולא מותאמת למציאות זה כבר לא חוש אסטטי אלא שיגעון לדבר.
בגיל הגן ילדות מגלות את הרצון שלהן להיות יפות, כל-יפות, רק-יפות ושום דבר חוץ מיפות. זוהי כל האמת שלהן. בנים מגלים את הרצון להיות מרשים, כל-מרשים ושום דבר חוץ ממרשים. אפילו להיות בריא או שיהיה חם לא ישווה לרצון הזה. אחר כך בגיל בית ספר ציפיות וסטנדרטים חברתיים מצטרפים לרצון לבלוט . לפעמים התהליך הזה מרחיק אותנו מהטעם והנטיה האסטטית שלנו.
אז, כן! עודף בחירה יכול לבלבל את הילד!
זה הזמן ללמד את בתכם איך קובעים סדר עדיפויות. חשוב לבלוט ולהתקשט אבל עוד יותר חשוב להיות בריא ולא להיות תלוי ברושם שנעשה על אחרים. אפשר לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרה סבירה. ואת המו'מ עושים ערב קודם ולא בבוקר, כשממהרים.
ספרו לנו איך הולך.
ושיהיה לכם חם בלב. הילדה מרגישה שמגיע לה לזכות להתפעלות גם בעולם בחוץ ולא רק מאבא ואמא.
גוני, קראתי את כל השרשור וכשהגעתי לסיפור על אמך ומפית הגמדים, התרגשתי עד דמעות, ואני לא מבינה למה!! אולי אני מדמיינת שזה היה מן קשר – גשר מיוחד בתנאים של מרחק יחסי בין אמא לבת שכפו חיי הקיבוץ? והמשך הסיפור על הכיסים רק הוסיף לזה – גאווה שהפכה לסוג של סוד, סימן לייחודיות שבמקום להתנוסס בפני כל – הוצג בפניך כסוג של מורשת – תהיי מי שאת, בטאי את טעמך ויכולותייך בדרך המקורית והמיוחדת שלך!! ואין לי ספק שזה ניכר בך ובאופן החשיבה שלך עד היום.