הדפסה
לבן שלנו מלאו 3 והוא לא מראה כל נטייה לוותר על מוצץ. ההיפך, הוא אוגר מוצצים ונותן לכל אחד כינוי משלו. מסביב מאיצים בנו לגמול אותו מהמוצץ. גם לנו לא נוח לראות ילד גדול ונבון כמוהו מסתובב עם פקק בפה. מצד שני, נראה שהמוצץ יקר לליבו. האם הגיע הזמן? האם להפסיק בהדרגה או בבת אחת?
כל פעם מפתיע מחדש לשמוע כיצד הפעוט משמיע קולות שבר עולים ויורדים, כמו אזעקה בעת מלחמה, וברגע שהמוצץ נכנס לפיו משתררת דממת אלחוט. יד נעלמה לחצה על חיישן עדין במוח ומה שנתפס קודם כאסון וסכנה נהפך כהרף עין לשום דבר. אין דאגה! אפשר להירגע!
מרגע הלידה, ואפילו קודם לכן, התינוק לומד שחיבוק חם, מציצה ומגע קולי נעים מעלים את הסף בתרמוסטט של המוח.
גירוי שקודם לכן נתפס כמכאיב או מאיים מזוהה כמשהו שאפשר לעמוד בו, להתגבר עליו. למידה זו היא מולדת, אוטומטית, לא מודעת ולא נשלטת. היא הכרחית וחשובה. על בסיס למידה פשוטה זו תתפתחנה מאוחר יותר יכולות הרגעה אחרות, מודעות ועצמאיות. בעולם מוצף גירויים בלתי צפויים והורים עובדים שאינם תמיד זמינים, מגיעה תודה למי שהמציא את המוצץ. מוצץ אינו סתם חפץ. הוא מקבל זהות ושם משלו. הוא ישן ומוכר, נעים ורך, מושך ואהוב כמעט כמו אבא ואמא וקשה לוותר עליו. אבל, כדי שמיומנויות ויסות והרגעה חלופיות תתפתחנה נדרש לפעמים להניח את המוצץ בצד.
אין דעה אחת, גיל אחד או דרך אחת לעשות זאת. בדרך כלל מגיל שלוש- פלוס- מינוס כדאי לצמצם את השימוש במוצץ בהדרגה, לוודא שהוא לא כל היום מול העיניים או תלוי לילד על הצוואר והופך לחלק בלתי נפרד ממנו. בגיל זה כבר התפתחו יכולות מסוימות להסיח את הדעת מגורמי מצוקה, לווסת רגשות באמצעות משחק, להיעזר בחפץ מעבר, לפנות למבוגר ולקבל את עזרתו. עד גיל 5-6 מתפתחות יכולות נוספות ומשתכללת ההבנה וההתמצאות בעולם, מה שמכין את רוב הילדים לגמילה מלאה מהמוצץ.
כנראה, לבנכם דחף מציצה חזק ועדיף לגמול אותו בהדרגה. הגבילו את המוצץ לשעות הבוקר, שעות הערב ובמיטה. כשהקושי עולה, נסו קודם להרגיע בדרכים אחרות: קרבה פיזית, דיבור מרגיע, משחק משותף או סיפור. ובעיקר, הירגעו כדי שתוכלו להרגיע… אפשרו לקחת "שלוקים" קצרים במצבים מסוימים באמצע היום כשהתערבויות אחרות לא עוזרות.
לגבי כמה ילדים המוצץ הוא ההמצאה החשובה בהיסטוריה. גם מכונית או בובה הן המצאות חשובות אבל אי אפשר למצוץ אותן כשנעשה קשה.
אנחנו מצטטות את קרן שכתבה באחד הפוסטים משהו שמאד רלוונטי לפוסט הנוכחי:
"שאלה לגבי מוצץ – הילדה שלי מוצצת אצבע מתמיד – כשהיא נחה או נרדמת. שנה שעברה בגן היה לה גם מוצץ (כי לכולם היה), הפסקנו עם זה בקיץ והיא לא ביקשה יותר, ובזמן האחרון כבר כפעמיים -שלוש היא ביקשה מוצץ. אתמול למשל היא ראתה תינוקת עם מוצץ וביקשה, ואפילו אמרה שהיא כועסת עלי (כי אין לה מוצץ). האם לתת לה מוצץ מדי פעם בבית / בגן? היא מאד ילדה של הרגלים – כל הרגל הוא לטווח ארוך אז אני חוששת קצת (גם למצב השיניים). היא גם אוהבת לשחק לפעמים בחיתול (כבר גמולה כמה חודשים) ועם זה אין לי בעיה…"
קרן שלום ושוב תודה על השאלה,
גמילה ממוצץ אינה מקומית או חד פעמית. הצורך במוצץ כחפץ מעבר, כמשהו מרגיע, יכול לחזור בתקופות שונות בחיים ובמיוחד כשעולה הלחץ או הפיתוי (כמו כשרואים ילד אחר מוצץ). עד שלא מתפתחות מספיק דרכים חלופיות להרגעה לא נורא לתת מדי פעם מוצץ, לזמן קצר, גם באמצע היום. זה לא חייב להיות "הכל או לא כלום". עד גיל 5-6 עדיף שהמוצץ יהיה כמו ג'ריקן דלק רזרבי בתא המטען. כשנעשה קשה אפשר לסמוך שתהיה דרך חליפית "לתדלק".
גוני, תמיד הקשבתי לדברייך בשקיקה ואני שמחה לעוד מקום בו אוכל לקרוא את עצותייך
שרי, האיורים מקסימים.
ואם אני כבר כותבת, אולי יעניין אתכם להתייחס למקרה שקרה לאחותי היום בגן, עם בנה בן השלוש
בסוף היום הגננת הודיעה לה שנמאס לה כבר מכרית הקופיף, המשמשת כחפץ מעבר. לדבריה, הילד לא עוזב את הכרית ורוצה גם לאכול איתה. היא לקחה לו את הכרית ואמרה לו שזה הלך לאיבוד. לאימו, נתנה את הכרית בסתר, בשקית
האמא הצעירה לא ידעה מה לעשות והחליטה להמשיך בגרסת הגננת בפני הילד ולראות מה יקרה. יש לציין שההצמדות לחפץ המעבר החלה להטריד גם אותה.
הילדון החמוד ביקש את הכרית אבל כשלא ניתנה לו, לקח בובה אחרת והלך לישון. יש לציין כי התקשה להירדם.
אך לא מחה בבכי
האם נהגה נכון?
האם להחזיר את קיקו האבוד או לנצל את הרגע?
שרון.
שלום שרון,
שמחות שהצטרפת אלינו.
מה שנכון לגבי המוצץ נכון לגבי כרית וחפצי מעבר אחרים. הם מאפשרים לילד להרגיע את הסערות הפנימיות שלו בדרך לא מילולית, שמילים וגבולות לא יכולים להחליף. לגבי מה שקרה בגן, האם היית מסכימה שגננת תגיד לילד שהמוצץ אבד? הגננת יכולה (וזה גם חשוב) להגביל את השימוש בגן. לטעמי, במקרה הנוכחי היא חרגה מסמכותה. היא בוודאי עשתה זאת מכוונה טובה אבל כוונה טובה ותוצאה גרועה זה עדיין תוצאה גרועה. אין הצדקה אמיתית לשקר לילד במצב שכזה וגם לא כדאי.
מה שהלך לאיבוד אפשר גם למצוא מחדש (גם כך הילד אימץ לו כרית חדשה). אפשר "למצוא מחדש" את קיקו ומעתה לגמול את הילד בהדרגה מהתלות המלאה בכרית.
אנחנו ננסה בהמשך לטפל גם בנושא חפץ מעבר.
גוני ושרי היקרות,
אמנם אצלי אין מוצצים (החברה גדלו בינתיים) אבל אפילו פוסטים שלא קשורים אלי ישירות נותנים לי תמונה בהירה ומוסיפים עוד מבט אל נפש הקטנים.
תודה על ההסבר הקולע, בלשון נפלאה, חדה, בהירה ומחויכת, בצד איורים תענוג.האתר פשוט מקסים ומעולה, ותודה על הטרחה עבור כולנו!!!
שוש
הי גוני
תודה על ההתייחסות לנושא ולשאלה..בינתיים לא איפשרנו לחזור למוצץ והיא הפסיקה לבקש. אני מניחה שהגמילה מהאגודל תהיה ארוכה הרבה יותר, והאמת שכרגע נראה לי שבשנים הקרובות לא אתערב בכך..חוץ מלמנוע להרחיב את זה. כשהיא מכניסה את כל האצבעות לפה אני מבקשת שתוציא. ברור שיש גם צורך תחושתי.
קרן.
שלום גוני, הייתי אצלך בהדרכה והוקסמתי מהחוויה. אני שמחה מאוד למצוא פינה בה אוכל לקרוא עצות ותשובות ברוח כזו.
יש לי תינוק בן שנה. ילד מתוק ומלא חיים. סקרן ומתעניין. ההתחלה לא היתה כל כך זוהרת. בחודשיים שלושה הראשונים הילד היה ממש לא רגוע. לא ידעתי מה לעשות איתו. [הוא לא ילד ראשון אבל נולד בהפרש של יותר מעשור]. הייתי מאכילה אותו הרבה זמן ובטוחה שאין לו מספיק. רק אחרי שעלה מאוד במשקל הבנתי שכנראה זה לא העניין. היה קשה מאוד להרדים אותו. לפעמים היה ישן רק חצי שעה במשך 12 שעות ביום. לאט לאט קלטנו אותו והוא השיב חיים. הוא מאוד תקשורתי. מה שהרגיע אותי ביחס לחודשים הראשונים והשלכותיהם.
כיום הוא ממש ילד מהמם בחמידותו וגם נוח מאוד.נשאר לנו הקטע של השינה: אצלי הוא נרדם רק בהנקה. אם אשכיב אותו לישון ואומר לו לילה טוב הוא יבכה, יתנגד ויצרח. אצל בעלי לעומת זאת הוא מניח את הראש, לפעמים בחיוך לפעמים עם יבוב קטנטן ונרדם בנדנוד ושירה בשתי דקות.
באמצע הלילה הוא נרדם רק בהנקה, מה שמגביל מאוד. כי ההתעוררויות שלו לא צפויות ולא נראה שקשורות לרעב ולאכול. אני בדילמה גדולה איך להתייחס לשינה שלו. אני לא רוצה לגרום לו למצוקה רגשית ולפעול בדרך מזיקה. לא אכפת לי להמשיך בדרך זו אם היא טובה ובריאה רק שנראה שיום אחד הוא יצטרך לישון יותר רצוף ולהרדם בדרך אחרת. יש לי את הסבלנות לזמן אם אנחנו בתהליך בריא.
אשמח מאוד לתשובתך. מה שבטוח היא תגרום לי לישון יותר טוב.
תודה,
שינה היא נושא מורכב ונקודה רגישה הזכאית להתייחסות נרחבת, הפעם רק בקצרה:
בגיל שנה לתינוק יש יכולת למידה שצריך להעזר בה מחד ולהיזהר בה מאידך. בנך כבר למד לקשר את נוכחותך עם הנקה ולכן לא יכול להירדם בנוכחותך בדרך אחרת. ילד חכם. מה יש לדבר!
מזל שבעלך לא מניק. העבירו את ההשכבה לבעל, גם באמצע הלילה. תנו ארוחה מלאה יותר לפני השינה. בגיל הזה חשוב מאד שילמד ויתרגל לישון לילה שלם.
בהדרגה חיזרי להיות שותפה להשכבה. עשי זאת באופן דומה לבעלך- בנחישות ובביטחון. תני לבנך לבכות מעט כדי לשחרר את אכזבתו. חזרי לחדרו רק בכדי להרגיע ולדרוש ממנו לשכב, בלי להרים על הידיים. אם זה לא הולך לאחר מספר נסיונות, בהם את יוצאת ונכנסת, קראי שוב לבעל.
בהצלחה.
הי גוני,
הרבה תודה על התשובה. היא נותנת לי עוגן מצוין וביטחון. ננסה להתחיל ליישם ונקווה שזה יילך בקלות. אעדכן אתכם.
הי גוני,
אני חלי אימא של התינוק ששאלה על הלילה. התשובה שלך עשתה לי הרגשה טובה. לבעלי עוד יותר והחלטנו להתחיל לנסות. הקימה הראשונה בלילה הראשון נגמרה בלא יותר משלוש דקות. החמוד חזר לישון. אומנם עבורי הם היו נצח אבל באמת שהדברים שלך על היכולת שלו והצד החיובי בזה נתנו לי כוח. גם היה לי את הביטחון שבעצות שלך יש הרבה מקום ומחשבה על החוויה הרגשית שעובר הילד. מעכשיו הסיפור מתחיל להתקלקל. בפעם השניה עד שבעלי קם התינוק כבר התעורר ובכה חזק מדי. החלטנו שללילה ראשון זה מספיק ונתתי לו לינוק.
אחרי הפסקה של יומיים [בגלל חיסון] וארוחת ערב טובה הוא הלך אתמול לישון עם הורים מלאי תןכניות. אני לא יכולה לתאר את הסיוט שעבר עליו ויותר עלי. בין כה לא הייתי מסוגלת לחזור לישון. כבר לא הייתי בטוחה שיקום לי התינוק השמח. הוא קם, בכה הרבה, ממש לא נרגע ולא היה בכיוון של לנסות לישון. לקח הרבה זמן שבסופו בעלי הרדים אותו במיטה שלו רק אחרי שכבר היה מנומנם על הידיים. בשבילי זה היה סיוט, יסורי נפש נוראיים. אני יודעת שאני קצת מידי חרדה בקשר לפגיעות של תינוקים. אבל הם באמת רכים ולא הכל מבינים. בפעם השניה שהיתה אחרי איזה שעתים כבר די מהר אני לקחתי אותו.
האם זה סימן שיש לחכות עוד קצת או שזו הדרך להקנות את ההרגל? אני מבינה שבסדר לנסות כל לילה פעם אחת. להתרגל בשלבים. מה את אומרת זה נכון ומדורג או שזה מבלבל ונתפס בעיני הילד כזגזוג?
אשמח מאוד לתשובתך.
לחלי
מכיון שכבר חרדת לשלומו של בנך בעבר טבעי שהחרדה תצוץ שוב כל כך בקלות. אילו הילד היה הולך לישון מיד במשך שבוע רצוף אולי היתה מתרחשת אצלך למידה חדשה. אם פעם הוא נירדם ופעם לא, את מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות. זה נכון גם לגביו! חוסר העקביות מאד מבלבל ואפילו מלמד אותו לבכות ביתר שאת.באופן עיקבי, פעם לא לוותר ופעם לוותר אינו ניתפס כעיקבי על ידו.
התחילו שוב רק כשהוא בריא ואתם מוכנים למשימה.שדרו בטחון. היו רגועים כדי שתרגיעו.ואל תרדימו על הידים!על הידים מרגיעים ואז שוב משכיבים.נותנים לבכות ואם הוא לא נירגע מרגיעים שוב. וחוזר חלילה. בטוח שתצליחו!
שלום גוני,
התפעלתי מאוד מכך ששלחת לי תשובה לגבי השינה של התינוק עוד באותו יום. היא היתה כל כך במקום. קודם כל קלעת בול לנקודה שקשורה בחרדה שלי. חוץ מזה התשובה הבהירה, ייצבה ונתנה כיוון.
באותו לילה התינוק ישן לראשונה בחייו יותר מעשר שעות בלי לבכות ובלי להתעורר. התחשק לי לספר לכם מיד אבל רציתי לראות עוד כמה לילות. זו היתה אתנחתא מצוינת והנה התמונה עכשיו:
אני ובעלי עשינו חלוקת תפקידים ברורה. הוא לוקח את התינוק, מדבר אליו ומרגיע אותו כדי שהתינוק ירגיש שנמצאים איתו, ההרדמה במיטה- כמו שאמרת.
התשובה שלך נתנה לי המון כוח לדעת שזה דבר טוב לילד. שיהיו עוד הרבה הרגלים שעליו ללמוד במהלך החיים ואנחנו עכשיו מלמדים אותו לעשות זאת ומספקים לו ליווי. לא אתבייש לומר שגם המשפט בטוח שתצליחו הדהד לי ועורר אמון בתהליך.
במשך עשרת הימים הבאים הילד בדרך כלל מתעורר פחות. הוא נרדם על פי רוב בפחות מדקה של הרגעה [של בעלי]. מעניין שהוא מעדיף לישון במיטה שלו מאשר עם בעלי. כל זה למרות שבלי לשאול אותנו רשות הילד דוקא היה חולה באמצע.
לכאורה הכל טוב אבל בכל אופן יש לי שאלות:
1.במהלך ההשקעה בארוחת הערב וההקפדה על הנקה אחרונה טובה, גם בגלל שהיה שבוע של שבת, חג, שבת, שעת השינה התאחרה. כשהוא מתעורר בסביבות שש, שש וחצי כבר לא קל להחזיר אותו לשינה, מה שאומר שלא היה לו לילה ארוך. [בהנקה זה הולך בצ'יק כמובן]. אני לא יודעת אם הוא פשוט רעב יותר ולכן מתקשה להרדם [למרות שאת ילדי הקודמים כשהרגלתי ללילה בערך בגיל הזה תוך הפסקת הנקה הם תוך שני לילות ישנו לילה שלם בלי חלב או דיסה באמצע]. אולי האור הטבעי שחודר? [התריסים מוגפים].מה את מציעה לעשות בשעות אלו?
2. היה אחרי שבוע לילה שהילד בכה מאוד חזק. בכי של כעס ודרישה. אפילו השירים של בעלי גרמו לו לבכות יותר. הייתי די אובדת עצות. לא רציתי להרוס לו הרגל של שבוע ולהאריך עבורו את הדרך אבל נהרסתי מבפנים. יש מקום לגמישות בכאלו מצבים במהלך הקנית ההרגל או שאני נופלת שוב לבלבול שלי ושל הילד?
3. יש שעות שינה שהן יותר טבעיות ומתאימות עבור ילד בן שנה. קראתי פעם על השכבה מוקדמת כאלו דברים. האם יש דרך לעזור לו להאריך את הלילה באופן כזה?
אין לי מילים על המתנה שהענקת לי דרך התשובות הנפלאות. לראשונה מזה שלוש עשרה חודש יש אצלי הפרדה ברורה בין יום ליום [של לילה בלי הנקה וטיפול]. זה מנקה את נראש, מסדר את החיים ונותן חשק להתנפל בבוקר שוב על הילד בנשיקות.
מחכה לתגובתך, חלי.
הצילו גוני,
אחרי שבועיים ותצי שהיה איזשהו תהליך של שינה, כמו שתארתי, הגיעו שלוש לילות איומים. הילד צורח.לוקח הרבה מאוד זמן עד שהוא בדרכים שונות חוזר לישון. הוא כאילו פיתח התנגדות למיטה. הוא מוחה בעוצמות כל פעם שמכניסים אותו. אפילו שינת הבוקר והצהרים שהיתה נעשית בשתי דקות ועם חיוך לא מצליחה. כל יום אני פותחת את הבלוג ומחפשת את התשובה. אני מחכה לה מאוד.
משהו טוב אחד כן קרה: גם בלילה שראה אותי ולא את בעלי התינוק לא חיפש דווקא לינוק. הוא רצה שאחזיק אותי. מחה בשאגות ודמעות כששמתי אותו במיטה אבל, תודה לקל, מההרגל לאכול בלילה הוא נגמל. זה מאוד יפה, לא? בציוחד שהוא עדיין יונק ביום.
בלילות האחרונים שעשינו נסינות רבים להרדים אותא בין ביום ובין בלילה, קלטתי שאותה בעיה הייתה בחודשיים הראשונים וכן בגיל שישה, שבעה חודשים. הילד בקושי ישן. עצם העברתו למיטה לאחר שנרדם ביניקה הייתה הימור. לפעמים זה הצליח ולפעמים הוא התעורר. או שקיבל כבר את כוחו מכמה דקות של נימנום או ששוב התיישבתי להניק.
אני יודעת שעשיתי דבר גרוע שהרגלתי אותא לשינה מתוך הנקה. אני גם יודעת שאישה שיותר מחודש בקושי זוכה לשינה ארוכה ורגועה של הילד שלה לא עושה רק דברים חכמים. לפעמים היא מחפשת את המועילים. ומה לעשות, עם ההנקה זה עבד. עכשיו אני קולטת שבתקופה השלישית בחייו שעולה בעיית השינה אין לי את פטנט ההנקה.
מה עושים? איך מרככים את ההתנגדות שלומ לשינה? מאיפה היא קפצה פתאום? האם זה כבר רגרסיה בתהליך כל כך קצר? מה, פספסתי את הגיל הרך ללמד אותא לישון וזה אבוד? תמיד זה יהיה קשה?
אני חייבת להגיד שבבקטע של להרגיש שאני עושה לו דבר טוב אני כבר ממש בסדר. אנא, עזרה בדחיפות. לפחות עידוד. [הלילה האחרון היה שקט לחלוטין, אחרי השכבה לא קלה הילד ישן עד הבוקר. אשמח אם זה סימן לכך שהתשובה כבר מיותרת. לא הייתי סומכת על הנס הזה].
חלי
לחלי
אני עונה למרות שאינני חושבת שאת זקוקה להצלה. את זקוקה להרגע ולחשיבה יותר גמישה. לא כל פעם שהילד מתעורר מוקדם/ מתקשה להרדם/ בוכה זה סימן שקורה לו משהו רע או שאת עשית משהו לא בסדר. נסי לחשוב הפוך. נסי לחשוב איזה הסברים נורמליים וטבעיים יכולים להיות לתופעות הכי משונות.בדרך כלל זה המצב.
הוא יכול להתעורר מוקדם כי שינה עמוקה ורצופה שווה יותר משינה לא רצופה.אם הוא מתעורר בשש אחרי שנת לילה סימן שישן דיו.
אם הוא בוכה חזק אולי צומחת לו שן, או משהו מציק לו, או שהוא עוד לא מצליח להרגע…כשהוא בוכה אין טעם לדבר ולשיר יותר מדי. תנו לו לבכות.היו רגועים. שדרו שהכל בסדר. עכשיו ישנים! בכי הוא לפעמים פורקן. כמו סיר לחץ, צריך לתת ללחץ לצאת.
חיזרו שוב ושוב על אותו תהליך: השכיבו אותו במיטה שלו. שירו לו שיר אחד או שנים. או אולי סיפור קצר.הנחו אותו לישון ("מי חמוד. עכשיו הולכים לישון…" ) וצאו מהחדר. אם הוא בוכה הישארו עוד קצת וחיזרו בנחת על ההנחיה "עכשיו ישנים.ששש.." במאור פנים ובלי להלחץ. אם הוא בוכה מאד חזק ובמשך הרבה זמן (בין עשר לעשרים דקות) את יכולה לקחת על הידיים, להרגיע, ושוב לנסות להשכיב.. היו ממוקדים על התהליך ולא על התוצאה. בכל דרך יש עליות ומורדות. זה רק סימן שאנחנו בדרך הנכונה. בסוף הוא יבין. ככה זה ילדים!
חלי,אנחנו נוהגים לענות שלוש פעמים בתקווה שזה יועיל. נשמח מאד לשמוע ממך. אבל אם את צריכה עוד יעוץ בנושא הזה אולי כדאי לפנות לעזרה פנים אל פנים. בהצלחה!
תודה גוני על התשובה המהירה והבהירה. אני מאמינה שהיא תעזור לי. אשמח לשתף אותכם בסיום התהליך [בלי לבקש עוד עזרה].
תודה רבה, חלי.
זהו גוני, הפעם זה תודה ענקית.
היכולת לישון לילה שלם היא דבר ענק, אבל הוא רק חלק מהמתנה שקיבלתי ממך.
בזכות ההרגעה וההבנה שהתינוק כבר מסוגל ללמוד להרגיע את עצמו, אני מסתכלת עליו היום כהרבה יותר חזק ומסוגל. והוא פשוט מגיב בהתאם. הילר זינק בהתפתחות עצמאותו הרגשית. מדהים. הוא למד להסתדר לבד בכל כך הרבה מצבים אחרים [טכניים ורגשיים]. אין לי ספק שבזכותך אני שחררתי והאמנתי בו.
המון המון תודה, חלי.
לחלי
תודה על הכרת התודה.
אני עזרתי לך ואחר כך שחררתי והאמנתי בך, ואת עשית אותו דבר לבנך. לעזור ולהניח לזולת לעזור לעצמו…כל פעם מחדש, בענין חדש,בנושא אחר.
את מוזמנת לשוב ולקבל כח ועצות
בברכה
הי גוני,
איזה כיף למצוא אתר עם עצותיך המיוחדות, המקצועיות והמאוזנות. ממש נהניתי ממה שקראתי עד כה.
אז גם אני רוצה עזרה.
יש לי ילדון בן שנה ורבע. ילד נבון ומפותח. במשך החודש האחרון, בהדרגה ובשלבים אני גומלת אותו מההנקה. עד אז זה היה נפלא והגיע הרגע שזה הפך קצת למעמסה והתחשק לי להתחיל להשתחרר.
אציין שהבחור אכל הרבה ביום ובלילה.
אני ממש גאה בתהליך שעשינו. כל תקופה הורדנו ארוחה. קודם את נש הלילה. אחר כך באמצע היום. בהמשך ארוחת צהריים ולפני שבוע ארוחת ערב. עכשיו אני לפני השלב האחרון: סיום ההנקה בהורדת ארוחת בוקר.
פתאום צצות לי מחשבות: אולי להשאיר לו את זה. סך הכל זו שעה של פינוק לא מחייב שעוזרת לו לקום עם מצב רוח טוב ליום חדש.
מה בכל אופן הספק? אני שואלת את עצמי, [לעצמי אין תשובה אז אני מפנה אליך], מה יותר טוב לילד, להשאיר לו את הארוחה, מה שנראה לי גורם לו לרצות להתנחם בהנקה עוד כמה פעמים עצבניות במשך היום, אבל אז לקבל את סרובי. יש לי צד שאומר שזה מבלבל.
או לחתוך כבר. להפסיק וללמד אותו בשלב זה של החיים למצוא מרגוע בדרכים אחרות, פחות מחוברות כל כך לאימא.
הילד מורעף בחיבוקים ונשיקות אבל יש בהנקה עוד איזו קבלה בלי חשבון ורגעים של מנוחה מהעולם.
יכול להיות שאת תצחקי, גוני. שתגידי שלי זה חסר וקשה. את יודעת מה אני אשמח לשמוע. יהיה לי קל וכיף יותר לשחרר את הילד. לי הרי יש עוד דרכים לשעות טובות ומרגיעות.
אבל את יודעת יש את האימהות האידיאליות האלו שמניקות עד גיל שנתיים. סוף סוף אני מתה על הילד ורוצה שיהיה לו טוב.
תודה מראש
רינה.
לרינה, חן חן לך.קראתי וחייכתי.
את קשובה לבנך ולעצמך ומנהלת עם עצמך דו שיח מענין ורב קולי,אבל מתקשה להכריע. הנה עוד כמה שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך:
איך אני מגדלת ואיך אני שומרת אותו תינוק? תפקידנו לגדל אותם ולא לתנק=לשמור תינוק.
מה הוא צריך? ומה הוא רוצה? אנחנו אמורים לספק
להם את מה שהם צריכים יותר מאשר מה שהם רוצים.
מה המקור להתלבטות שלך? חשש? משאלה (להיות אמא אידיאלית)? או אינטואיציה וחשיבה הגיונית?
אינטואיציה וחשיבה הגיונית הם יועצים טובים.
גיל שנה ורבע הוא זמן טוב לגמול מהנקה ולהתחיל לטפח עצמאות .תגלי שגם זה תענוג וגם אתגר.
בהצלחה!
שלום גוני,
אני פונה עם שאלה שנשמעת אולי קצת מוזרה. אבל היא עלתה לי ומציקה דוקא לאחרונה אחרי כמה שיעורים ששמעתי בקורס לפסיכולוגיה התפתחותית.
ישי לי שתי בנות נחמדות שגמלתי מהנקה ממש בלחתוך. ביומיים של לא להניק ולתת לאבא להאכיל אוכל אחר. הן היו בנות שנה ורבע אבל ינקו המון. פתאום אני מבינה שזו ממש חויה לא פשוטה ואוכלת את הלב על הבורות או האטימות.
איך והאם אפשר לתקן דבר כזה כשהן בנות 12 ו14?
ל"רוצה לתקן"
לפני שאת מתקנת משהו אולי כדאי לבדוק אם משהו בכלל מקולקל?
לפעמים אני חושבת שצריך להודות לאל על הבורות. בורות בעיתה יכולה גם להיות ברכה. רב הילדים שנגמלים בבת אחת עושים זאת ללא צלקות ולא מפתחים שום בעיה. במיוחד אם יש להם הורים זמינים שעוזרים להם להרגע ולהתמודד עם הסטרס. פסיכולוגיה, כמו רפואה, מדברת על גורמי סיכון. גמילה חדה עלולה להיות כואבת אבל לא חייבת להיות כזו.
אם את בכל זאת סבורה שעשית לבנותיך עוול שלא במתכוון, את יכולה, פשוט כפי שכתבת, לספר להם מה שלמדת בקורס, איזה מחשבות זה עורר בך, ולשאול אותן מה דעתן על כך. ההבנה שאמא אוהבת אותן ולא רוצה לגרום להן צער היא יקרה מפז. כשהן תהינה אמהות ההבנה שאי אפשר לא לטעות יקרה לא פחות.
את לא צריכה לתקן כלום. רק להמשיך להעניק להם מאהבתך וחוכמתך.
תודה גוני,
הרגעתני.
האמת שיש הבדל גדול בין הבנות מבחינת החוסן הנפשי וכנראה הוא תלוי בעוד הרבה דברים. גם בטמפרמנט שזכור לי כבר מהתקופה הראשונה.
אז שוב הרבה תודה.
חג שמח
מכירה את הבעיה של המוצצים…
אני ילדה בעצמי (בת 11, הגעתי לכאן איך שהוא)
היו לי מוצצים עד גיל 6 (!!!) תחילת כיתה א'
אני עדיין זוכרת את הלילה הגורלי, זה היה הלילה לפני תחילת כיתה א'. אחד הזמנים הכי מלחיצים.
חשבתי לעצמי שכבר לא כדאי לי להיות עם המוצצים, שכולם יצחקו עלי אם אהיה איתם.
לכן ביקשתי מאמא שלי שתקח את המוצצים, שהלילה-זהו! אני נגמלת!
ושלא תחשבו שהשתמשתי בהם רק בלילה, היו לי משהו כמו 16 מוצצים (חוות המוצצים-ככה קראתי לזה)
השתמשתי בהם 24 שעות ביממה וכל רגע הם חיזקו אותי. בלילה ההוא בעצם ניסיתי להעסיק את עצמי, לנסות להירדם. לעשות לבד בלי עזרה! בסופו של דבר הצלחתי אחרי מאמץ ממושך. נפרדתי מהם!
אז אמנם הם לא בשימוש אבל הם אצלי בחדר 🙂
ממש על המדף העליון של הארון שלי, כשעברנו דירה אמא שלי מצאה אותם (בכיתי מאושר אז)
אני מקווה שיגמל בקלות
אנונימי (XD)
ל"ילדה בעצמי"
(ילדה בת 11 שהגיעה לכאן איך שהוא)
איזה זיכרון משמעותי: ילדה שמחליטה לגדול ומקבלת החלטה, ואז מגייסת את כל כוחותיה כדי לעמוד במה שהבטיחה לעצמה. תחזיקי חזק בזכרון ותשלפי אותו כל פעם שתעמדי בפני קושי ובטוח שתנצחי.
הנה דוגמא מקסימה כמה כח אפשר לשאוף מ"חוות מוצצים" – כוח כה רב שמאפשר לצמוח ולגדול ולהתנתק מהם, כשמגיע הזמן.
תודה על תגובתך.
המשיכי להאיר את ליבנו.
הי גוני,
הבת שלי היא בת שנתיים ועד כה לא השתמשה במוצץ. יש לה חפץ מעבר "שמיכי" בו היא משתמשת ללכת לישון בגן ובבית. לאחרונה אנחנו מקבלים דיווחים שהיא "משתמשת חברתית" במוצץ- כלומר לוקחת לילדים אחרים בגן וכנראה נהנית מאוד מהתחושה. ששאלתי אותה אם היא היתה רוצה מוצץ היא אמרה בהתלהבות כן. הנטייה שלי היא לא לתת לה- היא כבר גדולה, וזה הגיל שמתחילים להגמל ולא להפך.. מאידך אולי זה צורך שלה ומרגיע אותה? המחשבה שלי היא אולי להגביל לגן. אבל גם אז – גם יש לה שם את שמיכי, וגם אני יודעת שזה מדרון חלקלק. מתחיל בגן ומהר מאוד יכול להגיע גם הביתה. מה דעתך? צורך שיש להענות לו או כמו שלא הייתי נותנת לה לאכול רק ממתקים (למרות שהיא רוצה..)לא להתחיל עם זה?
תודה..
ל"מתלבטת"
(ילדה בת שנתיים שגילתה את המוצץ)
בגיל שנתיים יותר מתאים להתחיל מאשר להתחיל לגמול ממוצץ. ילדים מתחילים להסתכל סביבם ולרצות מה שיש לשני. מערכת של נירוני מראה מאפשרת לילד להתבונן בזולת אוכל, משחק או מוצץ ולהרגיש מה שהשני מרגיש.
ניראה שביתך מבינה שהמוצץ הוא מקור לסיפוק והרגעה לילדים בגן וגם היא רוצה קצת. אולי היא רוצה להרגע ולהתנחם(האם יש סימנים לכך שהיא מתגעגעת?). אולי היא רוצה להנות ולהתפנק (הנאה ממוצץ דומה להנאה מנשיקה). ואולי היא פשוט סקרנית.
אם יש לה דרכים ותחליפים אחרים שעוזרים לה להרגע אני הייתי ממליצה דווקא לתת לה קצת מוצץ בבית כדי לספק את סקרנותה וחקרנותה. בבית יש לך יותר שליטה על מתי וכמה היא מוצצת. יש סיכוי שהיא תשחק עם המוצץ קצת ואחר כך תניח לו. אם יופיע צורך חזק למצוץ אולי זה סימן שכדאי לספק אותו עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר ועם תחליפים פחות הולמים.
והעיקר לא לפחד כלל. אם היא בכל זאת תגיע למצוץ מוצץ זה גם לא אסון, ואולי אפילו ההפך..
הי גוני, תודה על התשובה, המפתיעה אני חייבת לומר, כי אני התייחסתי לזה כאל סוג של פינוק (כמו ממתק שאתה מאוד רוצה) ולא סוג של צורך.. למה הכוונה במשפט " אם יופיע צורך חזק למצוץ אולי זה סימן שכדאי לספק אותו עכשיו ולא בגיל מאוחר יותר ועם תחליפים פחות הולמים."? מהם התחליפים הפחות הולמים? תודה רבה רבה..
ל"מתלבטת"
ילדים נולדים עם דחף מציצה. יש כאלה שנולדים עם האצבע בפה. האיסטינקט הזה נועד להבטיח יניקה והשרדות ויש לו השפעה על יכולות לויסות , אינטגרציה סנסו מוטורית ועוד. כמו כל דחף ראשוני חסך או סיפוק עודף לא רצויים. ילדים עם דחף חזק ולא מסופק יכולים למצוא לעצמם תחליפים כמו מציצת אצבע, הכנסת חפצים לפה, מציצת החולצה… אחר כך יכולים להופיע תחליפים כמו כסיסת ציפורניים או אכילה ועישון שמיועדים להרגיע מתחים דרך הפה.
יש במציצה גם משהו מפנק. זה עדיין לא אומר שזהו רק פינוק. ממש כמו חיבוק.
אני יודעת שאני לא לגמרי אוביקטיבית (בתור מי שמצצה אצבע עד כתה ו' והורישה את הצורך החזק לשניים מילדיה) אבל אני סבורה שעדיף לטעות ולתת לילד למצוץ קצת יותר מידי מאשר פחות מידי.
מקווה שלא עוררתי בך עוד התלבטות.
שלום גוני, כיף לקרא את התשובות המבינות והמקצועיות שלך. תודה. רציתי לשאול בקשר לגמילה ממוצץ. בני בן 3 ומאוד אוהב את המוצץ שמצליח להרגיע אותו תמיד. אני רוצה לגמול אותו בהדרגה(כמו שכתבת), אך יש לו אחות קטנה וכשאין לו את המוצץ הוא מיד ניגש אליה וחוטף לה את המוצץ. מה אפשר לעשות?
ל"בהדרגה"
(ילד בן 3 שחוטף לאחותו את המוצץ)
נכון מאד. כדאי לגמול בהדרגה. וגם בסבלנות!
אם תתאזרי בסבלנות תראי שזה יקרה. אחרי הכל ישנם עוד המון דברים שבתך עושה ובנך למד לעשות אחרת. החיקוי והפיתוי מכבידים ועושים את הלמידה יותר ממושכת אבל עדיין אפשרית.
ברגע שאת לוקחת לו את המוצץ הזכירי לו לא לקחת מאחותו ועודדי אותו להצליח להתאפק. המשיכי לשנן שינון חיובי ולהעריך אותו על כך כאשר הוא מצליח. ברגע שהוא חוטף לה את המוצץ ,ואפילו שניה קודם, עצרי אותו. החזירי לה את המוצץ והרגיעי אותו ("לא נורא. מיום ליום תלמד. לכל אחד המוצץ שלו. אנחנו לא לוקחים.. יופי"). הציעי לו חיבוק או עיסוק כדי שיצליח לעמוד בפיתוי.
ואם זה לא מצליח מיד – לא נורא. זה לא צניחה חופשית ותמיד אפשר לשוב ולנסות.
בהצלחה!! שתפי אותנו איך זה מתקדם.
הי גוני ושרי
קודם כל: כמו תמיד אתן נהדרות והפוסט נהדר!
כתבתי לכן בעבר לגבי בני עם נטייה לנשיכות, מאז זה די עבר (אם כי כמעט כל יום הוא מתקרב לזה) ועלו וחלפו קשיים אחרים. אנחנו בדיוק תוהים לגבי המוצצי, והנה פרסמתן פוסט בנושא… אז בננו בן השנתיים ו10 חודשים עם מוצצי רק בשינה, וזאת מאז ומתמיד. בגן מידי פעם נותנים לו גם באמצע היום למרות שביקשנו שלא. בכל מקרה – אנחנו רוצים עכשיו לגמול אותו ממוצץ בלילה ותוהים איך הכי נכון להתחיל. אני גם אמורה ללדת עוד 3 חודשים ורוצה לסיים את התהליך לפני. מה תוכלו להמליץ בנושא? האם לעשות "טקס פרידה" מהמוצץ, או פשוט להפסיק לתת לו?
תודה מראש
נעמי
ל"נהדרת"
(גמילה של בן שנתיים ו10 חודשים ממוצץ בלילה)
בן קרוב לשלוש הוא כבר בן אדם קטן. הוא כבר מבין שלדברים יש סיבה. הוא כבר יודע להתכונן לבאות. יש לו כבר ציפיות. אם הן, לפתע, לא מתגשמות הוא כועס. אם לא קורה מה שהוא רצה או קורה מה שהוא לא רצה הוא עוד יותר כועס…
בקיצור, כדאי להכין אותו למה שעתיד לקרות.
אפשר להדגים לו במשחק בובה איך הבובה הולכת לישון עם מוצץ ואיך היא ישנה בלי מוצץ, ואולי מחבקת דובי במקום. אפשר לומר לו שבקרוב, גם הוא כמו הבובה יתחיל לישון בלי מוצץ. אפשר לצרף לזה טקס פרידה מהמוצץ. אבל יותר חשוב מטקס הפרידה זה להבהיר לו את ההרגשות שלו (דרך משחק הבובה), להכיר בקושי שלו ולעודד אותו שבטוח שהוא יצליח!!
היי,
הגעתי לבלוג הזה במקרה כי חיפשתי על גמילה ממוצץ, וממש נהנתי לקרוא, בעיקר את התשובות המעודדות שלך לאמאות לחוצות 🙂
אני רוצה לשאול גם על בתי בת שנתיים וחמישה חודשים, מאוד קשור למוצץ, לא יודעת אם זה קשור אבל היא מדברת לא ברור.
אמרו לי להגיד לה לא לדבר עם מוצץ כי אני לא מבינה אותה, אני מנסה אבל כל פעם כל שיחה הופכת להיות מתישה, אני צריכה להגיד כמה פעמים, מה? מה? תוציאי את המוצץ אני לא מבינה..
אני לא רוצה להוריד לה את הביטחון העצמי שהיא לא ברורה, אבל מצד שני רוצה ללמד אותה לדבר בלי מוצץ.
איך עושים את זה?
ויש לי שאלה נוספת שאני מעוניינת לשמוע את דעתך. הייתי בהרצאה שמרצה אמרה שעד גיל שנה יש את צורך המציצה ואח"כ המוצץ הופך לחפץ מעבר עם קשר יותר רגשי, ולכן עדיף לגמול בגיל שנה.
מה את אומרת, זה נכון? שואלת לגבי התינוק, אני מפחדת שיהיה "מכור" כמו הבכורה.
תודה רבה!
אפרת
ל"לא מבינה"
(בת 2.5 שמדברת לא מובן עם מוצץ בפה)
אמא יקרה. את אולי לא כל כך מבינה מה הילדה אומרת, אך מבינה מצוין לנפשה של בתך ולא רוצה לתסכל אותה.
בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה ללמוד לתקשר דרך שפה. היא זקוקה שיבינו אותה ומה שהיא מביעה יותר מאשר שיחנכו אותה לדבר בלי מוצץ. אחרי שהיא תגלה את ההנאה וההקלה שיש כאשר מבטאים משהו במילים והשני מבין היא תהיה מוכנה לוותר על המוצץ בשביל זה. ההנאה מהתקשורת המילולית וההרגעה שהיא מביאה תהיה רבה יותר מההנאה וההרגעה שהיא שואבת מהמוצץ.
בשלב הזה, כשהיא מנסה לדבר עם מוצץ בפה נסי להבין אותה. נסי לחזור על מה שהיא אומרת כדי לבדוק אם זה מה שהיא התכוונה. בגילה הדיבור לא תמיד מובן גם בלי קשר למוצץ. תפקיד ההורה לנסות להבין ולתת משמעות למה שהילד אומר. אם היא מדברת ואת לא מבינה וחושבת שזה בגלל המוצץ, הוציאי לה לרגע את המוצץ כדי שתוכל להגות יותר מדויק את מה שרצתה.
מה יותר חשוב: שהיא תבין שלא מדברים עם מוצץ או שהיא תבין שאמא מבינה אותה? מה שיותר חשוב קובע. ואת החינוך תדחי לעוד חצי שנה.
לגבי שאלתך השנייה. כל הפוסט מסביר מדוע ואיך המוצץ חשוב כי הוא מקבל משמעות רגשית מרגיעה, כמו חפץ מעבר. לדעתי, דווקא בגלל זה לא כדאי לגמול בגיל שנה. בתך איננה מכורה. היא נרגעת עם המוצץ ובעזרתו מצליחה להתמודד עם עולם משתנה, מציף ומפתיע. כשהיא קצת תגדל לא תהיה בעיה לגמול אותה. ממש כשם שגמלת אותה מחיתול. האם העובדה שהיא לבשה כל העת חיתול עשתה אותה מכורה לחיתול?
עם הזמן תראי שהביטחון שלך שדברים ילמדו ויסתדרו במועד המתאים יגדל.
גוני, שלום.
אמנם לא בעניני מוצץ, אבל בפירוש מתקשר לגמילה, או להתלבטות כמה לספק וכמה להגביל:
בני בן השש להוט אחרי משחק בגיימבוי. הוא עסוק כל היום בשלבים שכבר כבש ובאלה שעדיין לא, מדבר על זה, חולם על זה וחי את החוויה. הגבלנו את זמן המשחק לחצי שעה, פעמיים בשבוע, כשאנו לוקחים בחשבון גם את הזמן ששני אחיו משחקים והוא לידם, כך שבסופו של דבר הוא צמוד למסך הקטן כשלוש שעות בשבוע. אבל בשאר הזמן הראש שלו נשאר שם וזה אפילו מחמיר. הוא סופר את הדקות מהרגע שגמר לשחק ועד הפעם הבאה, מנסה להתמקח ולהסביר למה מגיע לו עוד. כשהוא מתחנן לקבל רק עוד קצת זה נראה שהוא באמת לא יכול בלי. אנחנו נותנים הכרה לצורך ולהנאה שהמשחק גורם לו, אבל גם מנסים להפנות אותו לפעילויות אחרות, מסבירים לו שחשוב לנו שיהנה מעוד דברים. לפעמים זה עוזר, אבל שום פעילות או משחק היא לא כמו הדבר האמיתי.
השאלה שלי היא האם עדיף לתת לו מינון מוגבל, כמו שניסינו לעשות, או להוציא את המכשיר לגמרי מהבית? מאיזו גישה הוא יפיק הכי הרבה יכולת לווסת ולשלוט בדחף החזק הזה? אגב, מאז ומתמיד הוא נוטה לשחק באותו משחק הרבה זמן: תקופה של שחמט, תקופה של חמש אבנים- יכולת ההתמדה שלו מעוררת הערצה. הוא מנסה ומנסה ולא יפסיק עד שישיג את היעד. אבל אם הגימבוי זה עבר את המינון והפך להתמכרות.
תודה!
ל"מתמכרת"
(בן 6 שמכור לגמבויי)
איזה שאלה חשובה שראויה לפוסט מלא. מקווה שאמצא את הזמן.
מתוך התיאור שלך מסתמן שלבנך יכולות ריכוז והתמדה מעוררות התפעלות. יותר קל לו להתמקד על משהו אחד, מתוך עניין פנימי, מאשר לפצל קשב למספר גירויים, או להפנות קשב לגירוי חיצוני ולזולת, על פי דרישה חיצונית (כפי שנדרש במשחקי קופסה משתנים, או משחק משותף אחר). לכן הסיפוק שהוא מקבל ממשחק הגמבוי ממכר אותו עוד יותר. במסכים בכלל ובגמבוי בפרט יש את כל המרכיבים שמעודדים התמכרות: מקסימום הנאה במינימום מאמץ; גירוי-תגובה מהירים ומתחלפים; גירויים רב חושיים חזקים; הצלחה מידית; הקלה מידית לנוכח כישלון; שליטה מלאה בסביבה הוירטואלית; תחושת כל יכול; שחרור ממאמץ ועוד. ברמה המוחית מופרשים לדם חומרים שקשורים בעונג ותגמול. ההתמכרות היא לתחושות שחומרים אלו מעוררים.
ממש כמו שקורה עם שוקולד.
אנחנו מתכוונים לקחת רק קוביה. אבל קוביה לא נותנת לנו את התחושה הממכרת. אז אנחנו אוכלים עוד ועוד בצפייה לתחושה יותר מאשר לטעם השוקולד. אפשר להוציא את השוקולד מהבית (לא ישנים באותו בית עם האויב), אבל יותר כדאי ללמוד לחיות אתו בשלום ולהתגבר על ההתמכרות.
שלוש שעות מסכים בשבוע זה לא נורא. עכשיו ראו במה שקורה הזדמנות לאמן אותו ב"עמידות להתמכרות". רק מאמץ מודע שלו להצליח לא לשאול ולא לדבר על המשחק (אי אפשר למנוע ממנו לחשוב עליו אבל אפשר לצפות שלא יתווכח ולא יתמקח).
עשו אתו שיחות שבועיות. התחברו אליו והבינו אותו. אתם יכולים להסביר לו בפשטות על התמכרות ועל הנזקים שבעיסוק עודף במסכים (קראו פוסטים קודמים בנושא). שאלו אותו מה יכול לעזור לו להרפות מהנושא בין פעם לפעם.
אולי שעה קבועה בסדר היום תרגיע אותו.
אולי סימון חייכן עצוב כל פעם שהוא מעלה את הנושא תעלה את זה למודעות שלו. האם הוא יצליח מיום ליום לדבר על זה פחות?! אולי תכנית ברורה מה יעשה "בין הזמנים", כדי למנוע שיעמום. הכרתי הורים שנתנו לילד עוד 10 דקות כל פעם , אם הוא הצליח להסיח את דעתו מהמסכים בכל שאר היום…
אני יודעת. זה נשמע כמו לתת לחתול עוד שמנת, אם הוא מצליח לא לגעת בשמנת מלכתחילה. עם חתול זה לא היה עובד. אבל אנחנו בכל זאת לא חתולים.
אולי נשמע מוזר, אבל אני מתחננת לדעת איך ל'מכר' תינוקת בת ארבעה חודשים למוצץ? אני מנסה מיום היוולדה, בשבוע שבועיים הראשונים קצת הצליח ומאז ממש לא. היא לא מספיק רגועה ולא מוכנה למצוץ את המוצץ. ביומיים האחרונים מצליחה למצוץ אצבע שאמנם נראה לי לא טוב ולא בריא לשיניים אבל הרבה יותר רגועה וזה חשוב לי יותר, כמובן. שאלתי היא האם לאבד תקווה למוצץ הנכסף מבחינתי, או לא להתייאש? יש סכוי? איך עושים את זה?
גוני,
בקשר לילד בן השש שמכור לגמבויי,
תודה על התשובה המפורטת- בטוח נעשה שימוש בתובנות.
ואם יהיה לך זמן לכתוב פוסט שלם על הנושא (הלואי…) יש לי גם צ'יפור:
השבוע אומר בן השש המוכשר שלי: אוף, עוד מעט יהיה קיץ.
אני: וקיץ זה "אוף"?
בני: כן, כי אז יהיו ימים ארוכים ולילות קצרים, ויהיה לי הרבה יותר קשה לחכות כל היום לגמבוי. כי בלילה אני לא חושב עליו, אני ישן. אבל אם הלילה יהיה קצר והיום ארוך אצטרך לחכות הרבה יותר זמן…"
ליעל
(בן 6 שמכור לגמבוי)
גם שאלה וגם צי-פור.
עכשיו רק צריך להעלות פוסט.
תודה רבה.
ל"מתחננת"
(תינוקת שלא מוכנה למצוץ מוצץ)
אני איתך! אל תאבדי תקווה! המשיכי לנסות, להציע מוצץ, לנסות סוג אחר.. לתת בזמן משחק ולא רק בזמן מצוקה. נתינת מוצץ רק כאשר הילד בוכה או רעב יכולה ליצור התנייה הפוכה
יש ילדים עם רפלקס מציצה חזק שישמחו למצוץ כל מוצץ, כל הזמן. לאחרים צורך המציצה חלש יותר ומסופק על ידי ההנקה (שהפכה הרבה יותר תכופה בימינו).
יש ילדים שמגלים את יתרונותיו המרגיעים של המוצץ אפילו בגיל חצי שנה, ואפילו שנה. אני מכירה ילדים שהחלו לקחת מוצץ כשיצאו למטפלת והצורך להירגע שלא בנוכחות האמא היה מה שדחף אותם לאמץ מוצץ. אמא אחת סיפרה לי שהייתה טובלת את המוצץ באוכל המרוסק והמתוק וככה חיבבה, בהדרגה את המוצץ על הזאטוט..
אופטימיות, התמדה ויצירתיות יעשו את המלאכה.
אשמח אם תספרי לי כשזה יצליח ותשתפי אמהות אחרות ברעיונות שלך.
ל"מתחננת"
(תינוקת שלא מוכנה למצוץ מוצץ)
אני איתך! אל תאבדי תקווה! המשיכי לנסות, להציע מוצץ, לנסות סוג אחר.. לתת בזמן משחק ולא רק בזמן מצוקה. נתינת מוצץ רק כאשר הילד בוכה או רעב יכולה ליצור התנייה הפוכה
יש ילדים עם רפלקס מציצה חזק שישמחו למצוץ כל מוצץ, כל הזמן. לאחרים צורך המציצה חלש יותר ומסופק על ידי ההנקה (שהפכה הרבה יותר תכופה בימינו).
יש ילדים שמגלים את יתרונותיו המרגיעים של המוצץ אפילו בגיל חצי שנה, ואפילו שנה. אני מכירה ילדים שהחלו לקחת מוצץ כשיצאו למטפלת והצורך להירגע שלא בנוכחות האמא היה מה שדחף אותם לאמץ מוצץ. אמא אחת סיפרה לי שהייתה טובלת את המוצץ באוכל המרוסק והמתוק וככה חיבבה, בהדרגה את המוצץ על הזאטוט..
אופטימיות, התמדה ויצירתיות יעשו את המלאכה.
אשמח אם תספרי לי כשזה יצליח ותשתפי אמהות אחרות ברעיונות שלך.
גוני ביתי בת השנתיים ושמונה חודשים בתהליך גמילה ממוצץ לפני כשבועיים הגיעה מהגן והורידה אץ המוצץ ואמרה שהיא לא רוצה אותו אז אני ובעלי קפצנו על המציאה ושאלנו אותה את רוצה לזרוק לפח אמרה שכן אמרנו לה אבל לא יהיה לך מוצץ אמרה כן לא רוצה. אז עשינו מסיבה קנינו בלוני הליום הלכנו לים הפרחנו באוויר את המוצץ שקשור לבלונים ואז הסרט התחיל שלושה ימים צרחה למוצץ והיום מתקשה להירדם כל לילה צורחת, מכה מתוך בכי ומצפה שנישן איתה במיטה מה עושים?? חייבת עזרה! פוחדת שהיא תצא מתוסכלת מהעניין!
גוני ביתי בת השנתיים ושמונה חודשים בתהליך גמילה ממוצץ לפני כשבועיים הגיעה מהגן והורידה אץ המוצץ ואמרה שהיא לא רוצה אותו אז אני ובעלי קפצנו על המציאה ושאלנו אותה את רוצה לזרוק לפח אמרה שכן אמרנו לה אבל לא יהיה לך מוצץ אמרה כן לא רוצה. אז עשינו מסיבה קנינו בלוני הליום הלכנו לים הפרחנו באוויר את המוצץ שקשור לבלונים ואז הסרט התחיל שלושה ימים צרחה למוצץ והיום מתקשה להירדם כל לילה צורחת, מכה מתוך בכי ומצפה שנישן איתה במיטה מה עושים?? חייבת עזרה! פוחדת שהיא תצא מתוסכלת מהעניין!
ל"מציאה"
(בת 2.5 שמתקשה להיגמל ממוצץ)
מה היית עושה אילו היית קונה בגד "מציאה" ברבע מחיר ואחר כך מגלה שהוא מוריד צבע/ מתכווץ בכביסה/ מגרד בגוף??
היית אומרת לעצמך "לא נורא", "מי שלא עושה לא טועה", "על מה שעולה בזול משלמים ביוקר". אחר כך היית זורקת את הבגד לפח (יחד עם רגשות האשמה).
ככה גם עם מוצץ. אפשר תמיד לעשות סיבוב פרסה ולהחזיר את המוצץ, לזמנים מוגבלים או רק לזמן השינה. זה עדיף על שיבוש השינה או על מציצת חולצה או כסיסת ציפרניים שיכולות להופיע כשהגמילה מהמוצץ מוקדמת מידי ואין לילדה מספיק אסטרטגיות הרגעה עצמית אחרות.
אפשרות אחרת היא לתת לה בקבוק עם מים כתחליף למוצץ.
אם נורא קשה לכם לחזור בכם נסו לשחק עם הילדה בבובה שרוצה להפסיק למצוץ מוצץ וזה קשה לה , אבל מיום ליום היא מתגברת.
לילדים בגיל של בתכם עדיין אין יכולת לדמיין את העתיד. לכן הבחירה שלה להפסיק למצוץ אינה בחירה אמתית. היא נובעת ממשהו ששמעה, מרצון להיות גדולה,מניסיון לשמח אותכם.
כשהורים חוזרים בהם כדי להיות מותאמים לצורכי הילד, הילד לומד שהוא יכול לסמוך על ההורה. הוא יכול להעז לגדול, כי גם אם יגלה שזה קשה מדי יהיה לו הורה שיעזור לו, עד שהוא יתחזק ויעמוד במשימה.
שלום רב,
בעת חיפושיי על איך לפתור קשיי גמילה ממוצץ הגעתי לאתר שלך. אשמח להכוונתך ועזרתך.
יש לי ילדה בת 2.9 ואחרי הרבה הכנה והורדה בשלבים הפסקנו עם המוצצים (על ידי קניית משחקים באמצעותם).
הייתי מופתעת כמה הלילה הראשון עבר חלק.
באמת אפילו הייתי יותר מופתעת מכך שהיא כלל לא ביקשה מוצץ מאז (כבר עברו שבועיים).
אבל שמתי לב שבשבוע וחצי האחרון הילדה מתקשה להירדם ואומרת שקשה לה לישון, היא מתעוררת הרבה בבכי וגם קמה בשעות מוקדמות. היא לא נרדמת בצהריים (אבל זה היה קורה גם כשהיה מוצץ) וכפועל יוצא היא הרבה יותר עייפה, כך שבערבים היא מגיעה לנקודות משבר ובכי היסטרי ומאד קשה להרגיעה. אני מנסה בהרבה דרכים – מלנחם ולחבק אותה, בין להיות איתה, להסית את תשומת ליבה ועד להציע משהו לשתיה (חלב/מים שיריגעו אותה). לרוב שום דבר לא עוזר ואני נאלצת לעזוב את החדר ולתת לה להירגע לבד או לקרוא לי אחר כך וזה יוצר תחושות קשות אצלי.
כך כמעט כל ערב מחדש וזה לא משנה באיזה שעה אני מנסה לכוון את ההשכבה. תמיד יוצא שלוקח לה (למרות כל העייפות) המון זמן להירדם והיא מתעוררת מוקדם וחוזר חלילה.
ניסיתי לעזור לה להירדם חזרה עליי בבקרים או להיות איתה בערבים (בלי להרדים אותה) ואני אובדת עצות ושוקלת להחזיר לה את המוצץ (שוב – למרות שהיא ממש לא מבקשת ולא מזכירה את קיומו).
ל"שוקלת"
(בת כמעט 3 שמתקשה להירדם בלי מוצץ)
אם קראת את הפוסט שלי על "מוצצי" הבנת את תפקידו המווסת ומרגיע, בעולם שאימא לא יכולה תמיד להיות פנויה להרגיע. אותו עולם בו יש כל כך הרבה דברים שיכולים לגרום למצוקה שזקוקה להרגעה.
זה לא נורא כל כך להחזיר את המוצץ, כפי שכתבתי בבלוג, במיוחד לפרקי זמן קצובים או במצבי לחץ.
מה שיותר חשוב זה להבין מה מביא את בתך לבכי היסטרי. אולי זה עייפות שמצטברת. אבל אולי זה גם משהו אחר. אולי זה הקושי לסיים את היום, לוותר על המשחקים, להיפרד מאימא?אולי זה געגועים (לאבא שעוד לא חזר מהעבודה)? אולי זה איזה שהם פחדים מסרט שראתה? אולי לפני השינה היא נזכרת בדברים לא נעימים שקרו במשך היום?
ילדים זקוקים להורה שיעזור להם לתת מילים לרגשות שעולות להם ואין להם מילים להסביר אותן. והם גם זקוקים להורה שירגיע ויבטיח שבכי, כמו גשם, בא וחולף. אנחנו לא יודעים מתי וכמה זמן הוא יימשך , אבל בטוח שהוא יעבור. ועד אז אמא תהיה לצידה. לא תנסה לגרום לגשם הדמעות לעבור אלא פשוט תהיה לצידה ותזכיר לה שהיא אוהבת, שומרת ועוזרת כמה שהיא תזדקק.
אם את נאלצת לעזוב את החדר הבטיחי לה שבעוד כמה דקות תחזרי. שאת לא עוזבת אותה. שזה בסדר לבכות ובטוח שהבכי בסוף יעבור.
מוצץ יכול לקצר את הדרך לרגיעה, אבל נוכחותך ומילותייך הטובות יעזרו לה להאמין שאת תמיד תהיי זמינה לעזור לה, אפילו כאשר המוצץ כבר לא יהיה זמין.
קראי גם פוסטים על בכי.
בני בן ה- 4+ החליט לאחר הכנות ארוכות שהוא זורק את המוצץ. זה היה בסדר עד הערב, לקראת השינה. הוא ממש חווה 'קריז'כמו אצל נרקומן. בכי קורע לב, התפתלויות, כאבי ראש, שם ידיים בפה ועוד ועוד. זה כמובן בזמן שאני לצידו, מעודדת, מכילה ומחזקת. לבסוף, אחרי שבכה שעה וחצי במיטה כשאני איתו, לידו מדברת איתו, מלטפת אותו, שוכבת לידו…הצעתי לקחת אותו לסיבוב על הגב במנשא, כמו שהיינו עושים כשהיה קטן, והוא הסכים. חצי שעה על הגב, בחוץ, הוא שם אצבע בפה לבסוף נרדם. כשעבר למיטה ישן אבל התנשף כאילו הוא בוכה מתוך שינה.. ממש קשה….
הבעיה היא שמאז מסתמן שהפתרון להירגעות שלו היא מציצת האצבע במקום המוצץ.
בנתיים אנחנו מתעלמים ולא עושים עניין, אך כמי שמצצה אצבע עד גיל 11 אני חוששת מאוד ומודעת לקושי העצום שבפרידה.
אציין שהוא לא היה קשור למוצץ ספציפי, (אפילו ביקש את של אחיו התינוק בלילה הראשון) אך אני ממש רואה את הצורך הפיזיולוגי שלו למצוץ משהו…
מה עושים??
ל"מחזקת"
(בן 4 שהחליט לזרוק מוצץ, אך מתקשה לעמוד בהחלטה)
את צודקת בחשיבות שאת מיחסת למציצה כאסטרטגיה של ויסות והרגעה.
בנך בחר להיגמל ממוצץ, אבל יש פער בין ההחלטה השכלית לבין היכולת לעמוד בה. במיוחד שהוא קטן ולא יכול להבין במה מדובר. וגם יש לו כנראה דחף מציצה חזק. זה יכול להיות לו קשה. הוא עלול להחליף מוצץ באצבע, או בדרך אורלית אחרת (כסיסת ציפרניים, אכילה, מציצת החולצה..)ויכול להיות לו יותר קשה להירגע מתסכולים ושאר צרות שקודם לכן היה נירגע מהם בקלות בעזרת המוצץ. אין לך מה לחשוש מחרדות. אם הסביבה בטוחה ואתם זמינים וסבלניים להרגיע בדרכים אחרות הוא ילמד להירגע גם בלי מוצץ.
גם אני נגמלתי מאצבע רק בגיל 11. מאצבע יותר קשה להיגמל מאשר ממוצץ. אבל הסיבה שנגמלים מאצבע כל כך מאוחר היא , בדרך כלל, כי לא היה שם מישהו שכיוון לזה וסייע באופן עקבי ושטתי.
מה עם להחזיר לו את המוצץ, אבל להגביל את זמני המציצה?
או להחזיר מוצץ עד שתיסגרו על מה שאתם מחליטים לעשות.
תראו בניסיון שלכם פיילוט. עכשיו אתם יודעים שזה לא פשוט, ותערכו בהתאם.
ברוב במקרים תוכנית הדרגתית היא הפתרון.
שלום גוני,
בני (השלישי) בן שנתיים ועשרה חודשים, גמול מחיתולים יום ולילה ומשתמש במוצץ רק בלילה ובזמני "חרום",
בתקופה האחרונה דיברתי איתו על כך שהוא גדול ואולי כדאי לנסות לישון בלי מוצץ, הבטחתי לו שנישלח למחרת פתק לגננת והוא יקבל הפתעה, הוא שמח וממש רצה, אך בפועל כשהוא נכנס למיטה, הוא מבקש את המוצץ או שוכב, ואחרי כמה דקות קם ומבקש מוצץ. אשמח לדעת מה עלי לעשות, (יש לציין כי הסיבה לכך שאני רוצה לגמול אותו מהמוצץ, מכיוון שהוא מתעורר בלילה ומבקש את המוצץ, ואני חושבת שהוא כבר מספיק גדול כדי לישון לילה רצוף) תודה רבה!
ל"מספיק גדולים"
(בן 2.10 שמתעורר בלילה בחיפוש אחר מוצץ)
סליחה שלא ענינו עד כה. משהו במנגנון שמנהל את האתר השתבש והשאלות לא הגיעו אלינו.
אמא יקרה. אני מניחה שקראת את הפוסט ואת יודעת מה דעתי על מוצצים. זוהי אחת ההמצאות שזכאיות לפרס נובל. בעולם שלנו רווי המתח והדליל בנוכחות של מבוגרים מרגיעים אין כמו מוצץ שעוזר להירגע. עצם המציצה מגרה עצב מרכזי (הוואגוס) שמשרה עלינו רגיעה ותחושת בטחון.
אם בנך מספיק גדול לישון לילה רצוף, הוא בוודאי גדול דיו ללמוד למצוא את המוצץ באמצע הלילה, מבלי להעיר אותך.
ספרי לו שמיום ליום הוא גדל ולומד דברים חדשים. עכשיו הוא לומד לא להעיר את אמא באמצע הלילה בגלל מוצץ. שימי לו עוד מוצץ במיטה (כדי שימצא בקלות, אם אבד לו). לאורך היום, ובערב ולפני השינה הזכירי לו שזה מה שהוא עכשיו ילמד. אתם תעזרו (ותתעזרו בסבלנות) והוא בטוח יצליח.
שינה לא רצופה נובעת מעוד הרבה דברים כמו: צינון ואף סתום, חלומות ופחדים שמתחילים להופיע בגיל הזה.. אם את רוצה לצמצם התעוררות שלך בלילה, כדאי שיהיה לו מוצץ שיעזור לו להירגע ולהירדם כשהוא מתעורר מסיבות שכאלה.
שלום גוני
אני עוקבת אחר האתר שלך ולומדת ממנו המון- תודה רבה.
רציתי להתייעץ איתך לגבי גמילה ממוצץ של בני הגדול, הוא בן 3.7 נמצא רוב היום בגן ללא מוצץ , אולם בבוקר ובחזרה מהגן הוא זקוק לו מאוד, וגם בבית אחר הצהריים לוקח אותו די הרבה.
הוא ילד מאוד בוגר, בריא, עם שפה עשירה ומשתלב יפה בגן. יחד עם זאת, יש לו קושי ניכר במעברים בין הגן לבית . מצאתי שהכנה מראש ופידבק חיובי כשהוא מצליח לעשות את המעברים במאור פנים מאוד עוזרים. גם כשאני מחזקת אותו בטבלת חיזוקים ונותנת פרסים קטנים על משימות שהוא דוחה (כמו צחצוח שיניים) מגייסות אותו.
לפני כמה ימים בדרך מהגן הוא ביקש לתלות את המוצץ על העץ, ואכן תלינו אחד.
החלטתי להוסיף לטבלה גם את השארת המוצץ בבית, ולא ללכת איתו לגן ( מבחינתי זו המטרה- אין לי בעיה שהמוצץ בשלב הזה יעזור לו בשינה ) דיברנו על זה בערב והוא היה נלהב מהרעיון. הוא השאיר את המוצץ על השולחן בשמחה אך באמצע הדרך לגן פרץ בבכי וביקש לחזור להביא את המוצץ..
אשמח לשמוע את דעתך בעניין ולהתייעץ כיצד נכון לעשות את זה
ל"מחזקת"
(בן 3.7 שרוצה/לא רוצה לוותר על מוצץ)
בנך רוצה מאוד להיות ילד טוב, כמו גדול, ולעשות מה שאמא חושבת שטוב עבורו. אבל בין הרצון והיכולת יש תמיד פער. אין לו יכולת להעריך מראש עד כמה זה יהיה לו קשה, והוא כנראה עוד זקוק למוצץ כדי לווסת את רגשותיו. במיוחד רגשות הגעגועים אליך שעולים לו בדרך לגן ולקראת המפגש איתך בצהרים.
בגילו זה לגמרי תואם גיל. ואפילו חשוב וסימן להתקשרות טובה לאם. בגילו עדיף לטעות ולהשאיר עוד קצת את המוצץ, מאשר לטעות ולהקדים לגמול אותו. אם הוא בגן עד ארבע, זהו יום ארוך ומתיש שיכול להציף בגעגועים בלתי נסבלים. במיוחד לאמא אהובה.
אם דחוף לך ,בכל זאת, לעודד אותו להשאיר את המוצץ בבית עשי זאת בנחת ובלי לחץ.
אמרי לו שהוא בטוח יצליח. שלא חייבים להצליח מיד. שלנסות זה להצליח. ואל תוסיפו את זה לטבלה. (זה רק מגביר לחץ ותסכול ולא כדאי ללמוד לעשות הכול למען חיזוק. התפעלות של אמא לגמרי מספיקה במקרה הזה. אם היא לא מספיקה זה מכיוון שהדרישה קשה לביצוע וצריך עוד קצת ניסיונות וסבלנות ולא עוד קצת תמריץ מלחיץ).
קחי איתך את המוצץ בכיס כל הדרך לגן, למקרה שיתחרט. וקחי אותו איתך בכיס כשאת מוציאה אותו מהגן. למקרה שלא יוכל להתאפק. ("אל תתבאס. לא נורא, מיום ליום תצליח. בטוח").
קראי גם את הפוסטים על "קשרים ופרידות", ובמיוחד את הפוסט "בסוף תמיד חוזרים הביתה". עשי כל מה שמומלץ שם כדי לצמצם את הגעגועים ולתת להם מענה. אולי זה ימתן את הצורך במוצץ.