הדפסה
מה קורה לבן שלנו? מאיפה הפחד הזה?
בשעות אחר הצהרים והערב, ובמיוחד לקראת השינה, נדמה לו שכל הגנבים בדרך אלינו. כל רעש וכל תזוזה מקפיצים אותו. הוא תובע שנהיה לידו ולא מוכן שנצא מהבית ונשאיר אותו עם אחותו הגדולה. בלילה הוא מגיע רועד כולו למיטה שלנו. הסברים לא עוזרים, רק מביאים אותו לידי כעס. הוא שואג עלינו שנסכים איתו ודוחק בנו להיענות לו.
איך אומרים לו שיפסיק לפחד מבלי לפגוע בו?
איך משכנעים אותו שהפחד והדרישות שלו לא הגיוניים?
בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נפתחים לעולם ולמציאות מסובכת ומאיימת. במחשב ובטלוויזיה הם נחשפים למידע שלילי רב לגבי טווח רחב של נושאים. הם קוראים על אסונות של אחרים לפני שפיתחו חשיבה הסתברותית (מה הסיכוי שחבורת שודדים מאילת תקפוץ לביקור בביתם? מה ההסתברות ששריפה ענקית שפרצה בכרמל תתפשט עד לירושלים?). במקביל, הסביבה מספקת פחות הגנה וביטחון. וביחס להורים, שנתפסו בעבר כמושיעים כל-יכולים, חלה התפקחות.
על רקע זה מתפתח פחד מגנבים ופורצים שהוא פחד התפתחותי. זו תופעה נורמאלית שלרוב חולפת אחרי זמן מה. הפחד צץ בתקופה של שינוי פנימי, מעברים או שינויים בסביבה, לפני שנעשה "עדכון נתונים מחדש". התוצאה: תקלה במערכת. במצב שכזה הלחץ עולה, תחושת השליטה וההערכה העצמית יורדות בטרם נבנו אסטרטגיות התמודדות חדשות.
כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון (״מה באמת ומה בכאילו״). לנוכח גירוי מאיים, אמיתי או מדומיין, הילד אינו מסוגל לשמוע שום הסבר. אם הוא נאלם דום למראה זבוב, הזבוב חייב להיות פיל ולא זבוב. מבחינתו, לא ייתכן שהאיום הוא לא אמיתי אם הוא כל כך פוחד. ורק מה שהוא מרגיש תקף. שירותי הביטחון ומערכות ההתראה במוח מנצחים את האנליסטים והרגולטורים. אלו אזורים קדמוניים, הישרדותיים, ספונטניים, שפועלים בסגנון "הכל או כלום". קולות השאגה נועדו להעביר את התחושה הבלתי נסבלת שלו. הוא ממהר להימנע ולהתנתק ממקור הפחד, ולקבל הגנה כדי להגיע להקלה.
מה עוזר? לברוח? לצרוח? לשכוח? מה פתאום!
מה עוזר? לדבר! הזמינו אותו לפנות אליכם כאשר החששות מתעוררים. התמידו בשיחות לאחר כל פעם שהפחד משתק את בנכם ותראו שהתופעה תחלוף. עזרו לו להבין שפחדיו הם הוכחה לכך שהוא גדל ונעשה ערני לסביבה. ילד נבון פוחד. ילד עוד יותר נבון לומד לזהות מתי הסכנה אמיתית ומתי איננה סבירה.
סכמו איתו שבכל פעם שהוא פוחד תשקפו את הפחד בהתאמה ("שמעת קולות ואתה חושב שזה גנבים", "נזכרת במשהו ששמעת בחדשות ואתה לא מצליח להירגע"). אחר כך תנסו להרגיע את תחושת האיום על ידי חיבוק ומתן אינפורמציה ("הבית שלנו נעול והחלונות מסורגים", "אנחנו לא פוחדים וחושבים שאין סיבה לדאגה"). לבסוף תכוונו אותו, באמירה קצרה ושקטה, לחזור לשגרה ולעשות את מה שנדרש. ולא תתמכו בהתנהגות נמנעת שתורמת להתבססות הפחד לאורך זמן.
בשורה התחתונה: גנב יכול לבוא ואולי לא לבוא. אבל שיחה על משמעות הפחדים (בלי הטפות ואיומים) תמיד תבוא. לרעוד, לצרוח, לברוח – לזה יש לו כוח. אבל לדבר עם אבא ואמא – עד כאן!!
עוד לקריאה באותו נושא:
כיצד להרגיע ילדים עם רגישות גבוהה ואופי זהיר – "לא כל הפוחד פחדן".
על פחדים שגולשים ללילה ונגמרים במיטת ההורים – "זאב זאב- פחדי לילה".
כיצד ילדים מבינים מה זה להרגיע, מהזווית שלהם – "התמודדות עם פחדים – המשך".
בדיוק מתאים לתיאור של הבן שלנו שבכיתה ב'. ממש תודה, זה עוזר לשמוע שהבעיה היא לא אישית.
לנחמן, תודה
שתי שורות שמזכירות לכולנו שבכל רגע אלפי הורים מתלבטים באותן בעיות כמונו. אנחנו לא לבד. ומה שקורה עם הילדים שלנו הוא, לרוב, טבעי. גם אם זה מרגיש לא נורמלי.
הייתי שמחה לשמוע את דעתך.
הבת שלנו בכיתה ד מפחדת להשאר בבית לבדה עד שנחזור. מדובר על חצי שעה או קצת יותר. היא גם מסרבת לשמור על האח שלה, או ללכת למכולת. בעבר היא שמחה לעשות את זה. בקיץ עברנו לבית אחר והיא עברה בית ספר. האם זה יכול להיות קשור? אני מתלבטת אם לוותרלה או לא. לפעמים אין לי ברירה. מה לעשות?
ל"אין ברירה"
מעבר דירה ובית ספר יכולים לערער את הביטחון, כפי שכבר כתבנו בעבר. אבל לפני שמניחים שזו הסיבה כדאי לשאול את הבת מה היא אומרת. אולי היא לא תדע להסביר מה עורר את הפחדים , אבל היא תתחיל לשאול את עצמה. ועוד יותר חשוב, היא תרגיש שאתם מתענינים ברגשותיה.
פחד מחוטפים וגנבים יכול להופיע מסיבות שונות: מישהו בסביבה שמרבה להזהיר, חברה בבית ספר שסיפרה משהו מפחיד, אח קטן שמרבה לפחד, שכן שנראה מוזר.. ועוד.
כשהפחד מתעורר אנחנו ניצבים בפני ברירות לא פשוטות:לא לוותר ואולי להעצים את הפחד או לוותר ולתמוך בהתנהגות נמנעת. מכיון שמדובר בלהשאיר אותה לבד, הייתי מציעה לכם, בשלב ראשון, לנסות לחשוב יחד איתה על פתרונות: אולי שתהיה אצל חברה או שכנים עד שאתם חוזרים. אולי לקחת בייביסיטר לשמור על האח (כשהיא עם האח הפחד מוכפל. עכשיו עלולים לחטוף גם אותו. חס וחלילה!). אולי להתבונן בה מרחוק כאשר היא הולכת למכולת..
ואם ממש, ממש, ממש אין ברירה להסביר לה מראש מה יהיה. לומר לה שאתם מכבדים את מה שהיא מרגישה אבל אין לכם ברירה ואתם בטוחים שאין סיבה לדאגה. לצייד אותה בטלפון. ולא לשכוח להכיר לה תודה.
אם אתם תאמינו לה שהיא פוחדת היא תאמין לכם כשתחזרו ותגידו לה שאתם בטוחים שלא נישקפת לה סכנה. אל תחששו ואל תזהירו יותר מידי כדי שהיא תוכל להפנים את הקול הבוטח שלכם.
שלום גוני,
ביתי בת 8 וחצי פוחדת באמבטיה. היא רוצה להתרחץ רק בדלת פתחוחה לגמרי. כשדיברתי איתה ושאלתי ממה פוחדת ענתה שיבוא נחש ויקיש אותה. דיברתי איתה והסברתי שאולי באמבטיה כשנמצאים לבד ולא קורה כלום סביב מתפתחים דמיונות כמו בזמן ששוכבים במיטה לפני השינה. ניסינו לחשוב מה יכול להרגיז או להפחיד את הנחש ולהרגיע אותה, היא אמרה אריה שיטרוף אותו. צירנו אריה ותלינו על דלת האמבטיה וקצת הרחבנו מה יכול להגיד לו או לעשות וכעת מוכנה לסגור טיפה את הדלת. אני מרגישה שזה לא מספיק מרגיע או לא תואם פחד/גיל??
מה אפשר עוד לעשות כדי להרגיע?
ל"צירתי אריה"
בגיל 8 הפחדים באים יותר מתפיסת מציאות לא נכונה ופחות מהדמיון. (הם מתחילים לשמוע מידע חדש ומשלימים את מה שהם לא יודעים באופן שגוי.)
להרגיע פחד דמיוני על ידי פתרון דמיוני זה לא מספיק. לפעמים זה דומה לנסיון לכבות אש בנפט. מה שעזר לבתך זו העובדה שאת מכבדת את הפחד שלה. כשהיא רואה שאת מדברת על זה מבלי לרעוד או להבהל היא יכולה להזדהות עם השקט שלך.
נסי לשוחח איתה. לשאול אותה מהיכן בא לה הרעיון. הסבירי לה שילדים בגילה חושבים שאם יש באמבטיה חור אולי יכול לצאת משם נחש. הם עוד לא מבינים שזו מערכת סגורה ושאין שום סיכוי שזה יקרה. ציידי אותה גם בהסברים מציאותיים כי זה תואם גיל. גם הפחד מנחשים, חרקים ובעלי חיים שיכולים פתאום להופיע מתאים לגיל.
אל תוותרי על השימוש החביב בדמיון. זה משעשע ומחזק רגשות חיוביים. זה רק לא מספיק.
שלום גוני,
ראיתי כותרת הצילו זבוב. היא כמעט מתאימה לי: אצלינו זה הצילו חתול!!!!!!
הייתי מאוד שמחה לקבת את עצתך, אני אכולת יסורי מצפון ורצון לתקן את מה שגרמתי לילדי הקטן. שנתיים פלוס.
בשבת נכנסה אצלינו חתולה לחדר בו ישבנו כל המשפחה: 6 נפשות.
אולי יש משפחות שנהנות לגדל חתולה, אצלינו זה דבר מאוס. עורר גועל ובהבלה היסטריים. פלוס הלחץ שלא תתחבא באיזו פינה בבית.
הילדון הקטן שלי היה עלי, ניסיתי לרוץ ונפלתי איתו בקומי מהכיסא. אחיזתי נשמטה כמעט לגמרי.
טוב, אחרי 2 דקות נצחיות והיסטריות באמת של צרחות ובכיות של הילדים אל מול החתולה שבין רגלינו היא ברחה מהבית.
הילדון שלי היה מבוהל מה'כלב' ויותר מהתגובה שראה. נראה לי בעיקר מאמא.
בעלי [שהיה הגיבור] לקח אותו והרגיע אותו. הוא ביקש את אמא אבל אני לא הייתי מאופסת.
בשעות מאוחרת יותר דיברנו ובעלי טוען שהזקתי מאוד לילד שכל כך היה צריך אותי אחרי המחזה ונטשתי אותו.
איך אוכל לתקן זאת?
הצילו! אמא של ילדון!!!
ל"הצילו חתול"
(אמא שחרדה מחתולים ומבהילה את בנה)
יש כאלה שיכנסו לחרדה בנוכחות עכבר ויש כאלה שיבהלו מחתול, כלב, ג'וק.. אילו כל ילד שהיה חווה את הוריו נבהלים עד כדי כך שהם שוכחים את הבהלה שלו היה ניזוק ללא תקנה – היינו בצרות.
ראשית, רוב הסיכויים שהוא ישכח את זה בעוד כמה זמן. שנית, אולי הוא למד שבנוכחות בעלי חיים אמא נעשית פחות זמינה ומרגיעה, אבל מצד שני הוא גילה שתמיד יש שם גם אבא! כשהוא יגדל אפשר יהיה להסביר לו שהפחד שלך הוא סוביקטיבי ושאת מעדיפה שהוא יהיה אמיץ כמו אבא.
אני תוהה, האם גם אמא שלך חרדה מחתולים? האם היא היתה רוצה שהפחד הזה לא יעבור אליך?ומה את רוצה עבור עצמך?
לגוני שלום…מקווה להעשות אמא טובה יותר בזכותך..
בקשר לפחדים-רציתי לשאול איך אפשר לגדל ילד בריא בנפשו כשהאבא חרד?(מטיסות, מכלבים מזרים שעלולים לפגוש את הילדים וכו' וכו'מודה לך מאוד,ציפי
לציפי
(ילד לאבא חרד)
בן כמה הבן שלך? האם יש לו פחדים וחרדות?
חרדות עוברות מהורים לילדיהם בירושה (כן, כן, יש נטיה גנטית לפתח חרדות) אבל עוד יותר דרך חיקוי והזדהות. ההורים הם המקור הכי מהימן לידע על העולם ואם אבא אומר שצריך לפחד עדיף לטעות ולפחד מאשר לא לפחד ולגלות שטעינו.
למזלו של בנך יש לו גם אמא. אמא שיכולה להסביר למה אבא מפחד (אולי קרה לו משהו בילדותו). אמא שיכולה להבהיר שאבא באמת פוחד אבל הפחד לא אמיתי,ומיליוני אנשים שלא פוחדים לא טועים..
למזלו גם אבא יכול לומר לו "בזה אל תיקח ממני דוגמא אלא מאמא". וכמובן שיש גם חברים .
בקיצור יש מה לעשות. אם תכתבי לנו בן כמה הילד ובאיזה פחדים הו מתמודד נוכל לתת עצות יותר ספציפיות.
הי גוני,
אני קוראת כאן על חרדות ופחדים של ילדים וכולם נורא גדולים יחסית לבתי בת השנתיים ושלושה חודשים שמגלה פחד לנוכח ליצנים, שחקנים,זמרים,סיפורים מסויימים שהם לאו דווקא מאיימים באיזהשהו אופן(למיטב הבנתי), קלטות שבעבר מאוד אהבה לצפות בהם ועכשיו לא מוכנה מרוב פחד, בובות של חיות וכו'.אני מנסה להבין מה מפחיד אותה באותם דברים ולא כל כך מצליחה. היא ממש משתתקת מפחד, מגלה מצוקה ולשימחתי היא יודעת לדווח על פחד. האם הפחד מכל כך הרבה דברים הוא נורמאלי ואיך אוכל לעזור לה בגיל כזה להתמודד כל אותם הפחדים?
ל"מיטב הבנתי"
(פחדים של בת שנתיים פלוס)
בכל גיל כל גירוי שהוא חדש, פתאומי, רועש, בתדירות גבוהה, קיצוני, מהיר… וכו' ניתפס כמאיים. עד גיל שנתיים ילדים לא תמיד מודעים לתחושות הפיזיות הלא נעימות שזה מעורר בהם. לפעמים הם נבהלים אבל לא מצליחים להסיר את העינים מהגירוי הדומיננטי. אחר כך הם יהיו מתוחים ובוכיים וההורה לא יבין למה. ולפעמים הנוכחות של ההורה שאינו דואג מספיקה בשביל שלא יפחדו.
בגיל שנתיים , עם התפתחות השפה, מתחילים להופיע גם הפחדים. היכולת לדווח על הפחד גם מגבירה את המודעות לפחד. הילד עוד לא יודע להבחין מתי המציאות הפנימית זהה למציאות החיצונית (אני פוחד ויש ממה לפחד) ומתי אין זהות כזו (אני נבהל אבל אין ממה לפחד).
בקיצור, לא רק שזה טבעי, זה גם רצוי וחיובי. צמצמו צפיה במסכים. עיזרו לה להבחין מתי היא פוחדת / ניבהלת / ניזהרת / מופתעת.. ממה יש מקום לדאוג וממה לא.
הרגעו כדי שתוכלו להרגיע. ואל תציפו בעודף גרויים. כמה שפחות מרוגשים פחות פוחדים.
קראו גם את הפוסט על ל'ג בעומר שעוסק בנושא.
נשמח אם תחזרי ותספרי לנו.
בני בכיתה ב' ומזה כשלושה חודשים פוחד להיכנס לבד לשירותים (רוצה שיהיו איתו או משאיר דלת פתוחה) ומסרב להתקלח לבד.
לטענתו הוא פוחד ממפלצות, אך איני בטוחה שזו אכן הסיבה. לא היו שינויים מהותיים לאחרונה בחיינו.
הפסקנו לעשות עניין מכך והמצב קצת השתפר. מה את מייעצת?
ל"דלת פתוחה"
(ילד שפוחד ממפלצת בשירותים)
על פחד ממפלצות, שהוא למעשה פחד מהדמיון שלנו וממה שעלול לגדול ביער תאי העצב שבמוחנו, כבר כתבנו בפרוט בבלוג "פחד ממפלצות". חיזרי וקראי בו.
שרותים הם מקום מפחיד להרבה ילדים. בחוסר מעשה הדמיון מתעורר. הריחוף במחשבות יכול לקחת אותנו למקומות קסומים כמו גם למקומות מאיימים. הדלת הסגורה, החשיפה של הגוף, הרעשים והצללים מוסיפים למאזן הפחדים.
בגילו, גם שינויים לא מהותיים יכולים להשפיע: ילד שלחש באוזניו משהו מפחיד, סרט מפחיד או חלום שחלם..
בזמן הקרוב שאלי אותו מידי פעם אם היו לו מחשבות על מפלצות. שימי לב אם הוא לא שוקע יותר מידי בדמיונות.
לגבי השירותים – אם הוא מתעקש על דלת פתוחה, אמרי לו שתעמדי מאחרי הדלת עד שהוא יסיים, ועד שהוא ירגיש מספיק בטוח לשחרר אותך מהשמירה. הסבירי לו שמה שקורה לו טבעי. ובדך הטבע הוא מיום ליום גם יבין שאין ממה לפחד.
שלום גוני
הבן הצעיר שלי ( בן 7) החל לאחרונה לפחד ללכת לבית הספר.
כל הזמן שואל ומוודא שמישהוא יקבל את פניו בסוף יום.
מזמין חברים אליו נמנע מללכת אלהם.
לאחרונה מגיע לבית הספר ומתחיל לפחוד שמא אף אחד לא יחכה לו ( למרות שסיכמנו והא יודע שכן) בוכה וממש נכנס להתקף חרדה ומבקש לחזור הביתה.
אף הגדיל לעשות היום וביקש שלא ללכת כלל.
איך להגיב?
ל"קבלת פנים"
(בן 7 שמפחד לחזור לבית ריק).
האם יש לכם רעיון מהיכן צץ הפחד הזה? ממתי זה התחיל?
האם קרה לאחרונה שהוא הגיע לבית ולא היה מי שיקבל את פניו? אפילו אם זה היה לזמן קצר?
האם הוא שמע משהו כזה שקרה למישהו אחר? קרא בספר? שמע על סכנה איזה שהיא באיזורכם?
האם הוא חווה התקפת געגועים ודאגה לשלומכם כשהיה בבית הספר?
כל מה שכתבנו בפוסט לגבי עלית הפחדים בגיל שלו נכון. עם זאת חשוב גם להגיב לכל ילד באופן אישי ופרטני. אם זה קרה לאחרונה יהיה יותר קל לנסות לברר את זה איתו. אם הוא לא יודע לומר, נסו אתם לשער בקול, ואולי זה יזכיר לו משהו.
בכל מקרה, היה איזה שהוא מצב, אמיתי או רק בדמיון או במחשבות שלו, שבו הוא הרגיש מאוד, מאוד, מאוד מאויים מהאפשרות שלא תהיו בבית כשהוא מגיע. גם אם בעבר הוא היה מגיע לבית ריק ולא פחד, מרגע שהמצב הזה התחבר עם תחושת חרדה הוא כבר חושש להרגיש שוב חרדה.
אחרי שתנסו לברר איתו מה קרה, תנו הכרה וכבוד לפחד שהוא חש. ("אתה באמת כל כך חושש להגיע לבית ולהיבהל שלא יקבלו את פניך, עד שקשה לך להאמין לנו ולהירגע". אחר כך עודדו אותו שבטוח שזה יעבור. שזה קורה לעוד ילדים. שאתם תעזרו לו עד שזה יירגע. שוחחו איתו על זה מדי יום, בבית, כשאתם ביחד והוא רגוע. שאלו אותו מה יוכל לעזור לו מחר. אולי פתק כתוב שבו אתם מבטיחים לחכות לו בבית. אולי, אם יש אפשרות, שאתם או מישהו אחר יבוא לאסוף אותו מבית הספר. אולי טלפון לפני שהוא חוזר הביתה שמאשר לו שיש מישהו בבית. אולי שכנים שהוא יכול ללכת אליהם, בכל מקרה, ואתם תאספו אותו משם.
בבית, כשאתם איתו, תנו הרבה חום, קרבה וקשר, כדי שירגיש כמה שיותר רגוע, בטוח ומוגן.
עצם השיחה הרגועה והמכבדת, חיפוש פתרונות משותף, והרבה סבלנות ובטחון שזה יפתר מרגיעים , מגייסים רשת של איזורים במוח לוויסות רגשי יותר טוב, ועוזרים להפריד בין רגש, מחשבה ומציאות.
פחד ביום בהיר, כמו סופה באמצע נסיעה, בסוף עובר. אבל בזמן הסופה חשוב להתנהל בזהירות ובחוכמה, כדי שלא תקרה תאונה.