הדפסה
בשעה טובה המשפחה שלנו גדלה. בננו, שקיבל את אחותו הקטנה בשמחה, מביע את שמחתו בצורה משונה. הוא מתקרב אליה במהירות, נצמד אליה בהתרגשות, משמיע קולות חיבה רועמים. לפעמים הוא חוטף לה מוצץ או צעצוע ובדרך מכאיב לה. חשבנו שזו דרכו ליצור איתה קשר ושהוא אינו מודע לכך שכואב לה או שהיא נבהלת. אני משתדלת לפנות מזמני ולתת לו הרבה תשומת לב. אבל דווקא כשאני מטפלת בתינוקת הוא נדבק ומציף בדרישות. האם למנוע ממנו להתקרב אליה? האם לומר לו שהוא מקנא, או שסתם נכניס לו רעיונות לראש?
מעניין איך היינו מגיבים אם, על פי חוק מדינה כלשהו, היו מחייבים כל בית אב לצרף אליו דייר זר נוסף, מבלי לשאול לדעתנו ולרצוננו. האם לא היינו זועמים, מתנגדים, מנסים לשנות את רוע הגזירה, לגרש את הפולש מביתנו? או, לפחות, מראים לו את נחת זרוענו כדי שידע מי היה פה ראשון, מי כאן "הבוס"?!
אפילו הורים שבעבר הכניסו לעולמם הרבה "דיירים" חדשים (אחים, בני זוג, ילד ראשון, ילד שני..) מרגישים כאילו בא התינוק החדש וערבל להם בבת אחת את עולמם (מהיום גמרנו עם טלוויזיה/ עיתון/ כושר/ בגדי מעצבים/ ארוחות גורמה…). אפילו ילד שגדל בבית חם ואוהב, וספג שפע של קרבה, התחשבות והתמסרות מצד הוריו, מרגיש מאוים כשאח קטן פולש לו לטריטוריה. המתח הפנימי בין שתי נטיות מנוגדות מתעורר: מצד אחד רצון לקשר טוב עם האח (התקשרות) ומצד שני דחף לשמור על עליונות וטריטוריה בקנאות (שולטנות). (ראה פוסט "מריבות אחים").
מה שמובן לנו לא מובן להם: ילדים חוששים ש"הדייר" החדש יתפוס את מקומם, יגנוב להם את הבכורה. כשמתפעלים "כמה התינוק גדל מהר" הם סבורים שהוא יכול לגדול ולהשיג אותם. כשאבא קם אל הפעוט בלילה הם לא מבינים "למה יש לו כוח וסבלנות אליו ולא אלי?!". כשהבייבי זוכה למוצץ ו"חבילת תיור" בעגלה מפוארת – הם מתגעגים לזמנים הטובים. כשאמא מרעיפה מבטים ומילים של מעריצה-שוטה על הרך הנולד הם בטוחים שאהבה והתפעלות הן כמו חפיסת ממתקים. תכולתה מוגבלת. אם מחלקים ממנה לאח, לא ישאר להם.
נראה שהבן שלכם אינו יודע כיצד לשלב ולאזן בין הנטיות המנוגדות שלו. מצד אחד הוא שמח שנולדה לו אחות. הוא מזדהה עם השמחה שלכם, מפנים אותה ורואה באחות החדשה חלק מהמשפחה. מצד שני הוא רואה בה איום על הסטאטוס קוו.
כאשר בנכם ניגש אל הקטנה אל תהססו להדריך אותו להתקרב "לאט", "בשקט", "בנחת", "בזהירות". במקום להפריד בינהם עדיף לכוון אותו לשחק עימה בעדינות ובהתחשבות. תנו לו לסייע לכם להלביש אותה, לרחוץ ולהאכיל. כך הוא ירגיש שמקומו כגדול נשמר. כך הוא יהיה חלק ממשולש ולא "משלוש יוצא אחד".
אפשר לומר שהוא מקנא, או להיות יותר ספציפיים ("אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך, כמו פעם", "אתה דואג שלא יישאר זמן לשחק איתך"). חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא להכניס רעיונות לראשם הקטן. מילים שמתארות רגש מארגנות את החוויה הרגשית. מתוכן הוא יבחר את מה שמתאים לו.
ברוב המשפחות האח הגדול "בהתחלה נמר, בסוף חבר". נדרשת סבלנות עד שהם מבינים שאהבה אינה קופסת סוכריות אלא יותר דומה לנס כד השמן שאיננו נגמר…
התכתבות מהפוסט: "תוקפנות -לייט" ששופך אור נוסף על הפוסט הנוכחי:
מה לעשות עם ילד בן 2 וחצי שלא מדבר (יש לו קושי בהגיה) ומאד מתוסכל מזה, מציק לאחותו הקטנה, חוטף לה ומרביץ לה? כשהוא משתולל אני מושיבה אותו בצד, כי הוא לא נרגע במגע, רק כשמניחים אותו לנפשו. אני אומרת לו שאסור וכו'.
המשך התכתבות ישנה:
ל"מה לעשות"
העובדה שבנך לא מדבר בודאי מתסכלת אותו (וגם אותך) ומקשה עליו להסביר לך מה מציק לו.
העובדה שהוא מציק לאחותו הקטנה אולי מדברת בעד עצמה- זו הנוכחות של אחותו שפלשה לו לחיים, שלוקחת לו צעצועים, שמציקה לו בבכי שלה ובתשומת הלב שהיא תופסת וגורמת לאמא להיות נגדו- זה מה שמציק לו.
בגילו הוא עדיין לא מבין למה הוא עושה את מה שעושה, ואין לו כוונה מודעת לפגוע. כשהוא מתנפל על אחותו אמרי לו בברור שזה אסור. אמרי לו שאת כאן בשביל לשמור שהוא לא יפריע לאחותו ושאחותו לא תפריע לו. אם את מושיבה אותו בצד כדי להרגע, כשהוא נירגע חבקי אותו, הראי לו שהוא לא איבד אותך בגלל אחותו. שנני לו, באופן חיובי, "מי אח טוב!", "מי לומד להתאפק!", "מיום ליום אתה מצליח לא להרביץ".. מיצאי זמנים בהם את מתפנה אליו ומשחקת רק איתו, כמו לפני כניסתה של אחותו למשפחה. עזרי לו להכיר בכך שאהבה של אמא איננה קופסאת סוכריות- אם את נותנת קצת לאחותו את לא אוהבת אותו פחות.
נשמח אם תחזרי אלינו ותספרי לנו אם זה הועיל לכם.
קראי גם פוסטים קודמים בנושא תוקפנות ויחסי אחים.
שלום לגוני ולכולם
הפוסט מזכיר לי תמונה מאחיינית חמודה כבת ארבע. היא הייתה קטנה וציפלונה. אחריה כבן שנתיים גדל ילד גדול מימדים.
יום אחד היא פונה לאימה בבקשה- צעקה: 'תפסיקי לתת לרועי לאכול. עוד מעט הוא יהיה יותר גדול ממני'.
אז הנה לכם דוגמה.
תודה, גוני, על המענה לשאלה לגבי האח והאחות.
תודה תודה על הסיפור על האחינית החמודה.
סוף סוף סנונית ראשונה – סיפור שאולי בעתיד נעשה ממנו צי-פור.
כן ירבו, להנאת כל הקוראים ולחימום הלב
גוני ושרי
אצלינו, בהפוך על הפוך, זה מתחיל עוד משלב ההריון –
הבת שלי בת 3 ו 4 חודשים, מתרגשת מאד מכך שאני בהריון , ויום אחד אמרה: אני מרשה לו בעגלה האדומה שלי… כשאמרתי לה שבטח נקנה לתינוק עגלה משלו, היא כעסה: אבל אני מרשה לו!!
ואם כבר, אז הנה עוד משפטים מקסימים שקשורים להריון:
– אמא התינוק כבר יצא?
– אמא, התינוק עוד לא יצא, נכון?
– אמא, מאיפה התינוק יצא מהבטן? -אני מסבירה ב 2 מילים והיא וממשיכה – ומשם הוא גם יחזור לבטן?
– אמא אני רוצה שתקחי אותו במנשא לטיול..
– אני רוצה שהוא ינוק ממך…
– אני רוצה להחזיק אותו לבד…
אני יכולה רק לדמיין איך תגיב כאשר באמת האחות העתידית רק תנסה לשבת בעגלה שלה, לקחת את הצעצוע שלה, לינוק וכו'….
שלום גוני,
אולי תצליחי לעזור לי.
ביתי הבכורה בת החמש ורבע התחילה לדבר בצורה ובהגייה תינוקית. אני ממש לא סובלת את זה.
לפני חודש ילדתי [ילד רביעי] וזה כבר שבועיים כך שלא קשה להבין את הקשר. החלטתי לבלוע את זה ולהתעלם. השבוע הי אפנתה אלי ושאלה מה יקרה אם תדבר ככה? אולי היא מפחדת שלא תצליח לחזור לדיבור נורמלי או אני לא יודעת מה אבל כן הייתי רוצה לדעת מה כדאי לעשות ואיך להגיב?
הי גוני
אני לא יודעת אם אני במקום הנכון, לחצתי על דחפים והגעתי הנה.
יש לי ילד חמוד ומפותח בן שנה ושבעה. לאחרונה כנראה התפתחה אצלו התחושה באיבר המין. כשאני מחליפה לו חיתול הוא אומר 'ליגוע טול', נראה שזה עושה לו טוב. התחלתי להילחץ כששמתי לב לשני דברים נוספים: האחד- את דובי הפרווה האהוב עליו הוא מידי פעם משכיב תחתיו ו'רוכב' עליו. הוא גם אומר 'טול' [מבחינתו טול זה השם גם של האיזור בגוף]. והשני- יום אחד שמתי לב שהוא שותה חלב ומלטף את הטיטול.
זה נשמע מדאיג או נורמלי. איך להגיב?
ל"ממש לא סובלת"
בגלל הסמיכות בזמן את מבינה שיש קשר בין הדיבור התינוקי לבין לידת התינוק. אבל מהו הקשר הרגשי?מדוע בתך עושה את זה? איזה צורך זה מספק לה?
אולי אם תביני מה מתחולל בנפשה יהיה לך יותר קל "לסבול את זה"?
אולי זו דרכה להבין איך זה להיות תינוק? אולי התעוררו בה געגועים לזמן שבו היא היתה תינוקת? אולי היא חושבת שאם תדבר כמו תינוקת היא תהפך לתינוקת או תישאר קטנה? אולי היא חושבת שאתם אוהבים תינוקות יותר מאשר ילדים גדולים (עובדה, זו הפעם השלישית שאתם רוצים תינוק חדש..)? אולי היא חושבת שאם תדבר ככה תאהבו אותה יותר?
בגילה ההגיון עובד קצת אחרת… איזה עוד סיבות יכולות להיות?
בכל מיקרה, מצאי זמן קבוע שבו את משחקת ומתפנה רק אליה. עם כל העומס שנופל עליך, שימי לב שאת מגייסת את עזרתה רק במידה המתאימה. לפעמים ילדים רוצים להיות קטנים כשהם מרגישים שלהיות אח גדול זה קשה יותר מידי. ספרי לה כמה את שמחה שהיא הבכורה ושאת מקווה שגם האח הקטן יגדל ויהיה כמוה.
אפשרי לה לשחק איתך שהיא התינוקת ואת האמא. במשחק הכל אפשר… גם לדבר בקול תינוקי.. ואחר כך די! אחר כך חוזרים להיות גדולה.
התעלמות לא פותרת בעיות. התעלמות רק מאפשרת לבעיות לחלוף. בינתים הילדה לא מבינה את עצמה ולא מרגישה שמבינים אותה.
אני מניחה שתינוק חדש זה מספיק קשה ואת חוששת שגם הגדולה תיסוג. ואולי את פוחדת שהיא לא תחזור לדיבור נורמלי?
אל תדאגי. אין ספק שזה יחלוף.
מזל טוב!
ל"התחלתי להלחץ"
ילדים ממציאים כל מיני דרכים לגריה עצמית מרגיעה:יש כאלה שמלטפים דובי, ממשמשים שמיכה, מגלגלים שיער, מלטפים את אמא.. ויש כאלה שמוצצים מוצץ.
אם זה לא נובע מבעיה רפואית, ואם זה לא מחליף התנהגות חקרנית ומשחק – זה נשמע נורמליולא מדאיג.
אם את רוצה את יכולה להציע לו דרך אחרת להרגע (למשש צעצוע מפרווה). אם מפריע לך שהוא מתחכך בדובי, פשוט תגידי לו "לא ככה" ותפני אותו לשחק במשהו .
כדאי לא לרגש יותר מידי עם יותר מידי רעשים, התרגשות וצעצועים מסביב. ריגוש גבוה ויצריות גבוהה הולכים יחד. ובלי לחץ!
שרי וגוני שלום,
קיבלתי המלצה חמה לבלוג שלכם מאת ויויאן (ממכללת דוד ילין).
רציתי להתייעץ בנושא מאד רגיש בעניין הבת שלי, ילדה בת 3 שנים וחודש אותה אני מגדלת לבד.
לא מצאתי מקום מתאים בבלוג.
עלי לקבל החלטה מאד קריטית על ביקורי האבא של הילדה. אינו מרגיש צורך לבוא באופן סדיר (יש לו משפחה אחרת והמון מחויבויות והוא איש עסוק מאד). הוא בא כשיוצא לו, בממוצע כפעם בחודש – חודש וחצי. אומר כי אף פעם לאף אחד לא הרגיש געגועים, גם לא לילדים האחרים (כבר גדולים) שלו וכי לא מסוגל להיות אבא. הילדה שלי כן קשורה אליו (חינכתי אותה באהבה כלפיו) והרושם שמתגעגעת עליו וכל פעם שהוא הולך שואלת אותי מדוע אינו נשאר. כנראה שכל פעם שהוא בא היא מצפה שהפעם הזו הוא יישאר איתנו.
נקודה חשובה: היחסים בינינו למרות כל ההשתדלויות לא מצליחים להישאר מאוזנים לאורך זמן. יש המון משקעים קשים מן העבר ולמרות כל היגיון וזמן שעבר מאז שנפרדנו הוא מצליח לפגוע בי כל פעם מחדש. הגעתי למסכנה שבשבילי הכי בריא הייה פשוט לחתוך כל תקשורת אתו וכל הטלפונים.
אני די חצויה כי מצד שני כן היתי רוצה שלילדה תהיה דמות האב. אגב זאת הנקודה שהוא מנצל אותה ובורח מלהסדיר מזונות.
החשש שלי שככל שבתי תגדל היא תבין שמקום שלה בחיי האבא מאד מצומצם ותיפגע. (אולי אני עושה השלכה כי אני עצמי נפגעת). גם היום היא שואלת למה אינו נשאר, למה אינו לוקח אותה לעיר שבה הוא מתגורר.
היתי רוצה למנוע ממנה את ההתמרמרות והאכזבה ולא לחשוף אותה לסיפור עצוב.
קיויתי 3 שנים שהלב שלו ייפתח והוא ייקשר לילדה.
זה לא קרה באמת ולטענתו הדבר היחיד שמניע אותו לבוא זה מחוייבות כלשהי וכי מצדו זו אינו אלא תרומה. ככה הוא מרגיש ומה יהיה בעתיד אינו יודע. אומר שאולי מה שכעת "לא לשם – כן יהיה לשם". היתי רוצה להאמין לו אך הוא שבר את האמון שלי וחוששת שהדבר אינו אלא איסטרטגיה בה הוא נוקט בכדי להיפטר מלהסדיר מחוייבות. לדוגמא, מאיים שאם אפנה לערכאות – יחתוך כל קשר אתנו.
באופן מעשי התקשורת אתו משפיעה לרעה עלי ובסופו של דבר עוגמת הנפש והעצב שלי מורגשים גם ע"י הבת שגם כך לא קל לה לחיות בשלום עם העובדה שאיננו ושאין שום עקביות בתקשורת אתו.
מה עמדתך בעניין? האם כדאי לשמור על תקשורת לקויה זו עם אבא בכל מחיר? מהו לדעתכם הזמן המתאים (אם בכלל) להסביר לילדה את הסיטואציה המורכבת שאינה ברת תיקון? האם יש סיכוי שהיא תשכח אותו או שזה כבר מאוחר מדי?
אם תימנע ממנה יכולת להיות בקשר עם האב האם יכול להיווצר מצב שהיא תכעס עלי ולא תסלח לי?
מדובר בילדה מאד פקחית שרואה כל דבר, חוקרת ומבינה דבר מתוך דבר. בתקופות שמערכת היחסים ביני לבין האב היא יותר בסדר הילדה מדברת עליו חופשית ומשחקת משחק כאילו מדברת אתו בטלפון. ואילו בתקופות שיש נתק בתקשורת עם האב (וזאת מבלי שאני ביקשתי ממנה)היא כמעט ולא נזכרת בו בנוכחות שלי. ילדה עם אינטליגנציה רגשית גבוהה ומפותחת יותר מכפי גילה.
אשמח מאד לשמוע את דעתכם.
ל"המלצה חמה"
היינו מאד רוצות להצדיק את ההמלצה שקיבלת על הבלוג ולעזור לך לקבל את ההחלטה הקריטית שאת אמורה לקבל. אבל זוהי החלטה חשובה מידי מכדי שאפשר יהיה ליעץ לך לגביה בבלוג כמו שלנו. אני ממליצה לך לפנות ליעוץ ולקבל את הסיוע המתאים.
עם זאת, אני מרשה לעצמי להוסיף כמה דברים כלליים:
כפי שאת יודעת, בעל לא תמיד נישאר בעל. אבל אקס-בעל תמיד נישאר אקס-בעל, ואבא תמיד נישאר אבא. אפילו אם לא רואים אותו ולא שומעים ממנו.
אחת המתנות הכי יקרות שאמא גרושה יכולה לתת לבת שלה זה לשמור על הדימוי של האב בעיני הילדה. מצד שני זה לא לעינין למחוק את הצרכים שלך בפני הצרכים של הילדה. קבלי איזה החלטה שתקבלי, באופן עניני. אולי יקשה על הילדה כשהבעל יתרחק, אבל גם קשה לה לחיות לצד אמא פגועה, מאוכזבת ועגומת נפש.
עיזרי לה להשלים עם המציאות: לצד אמא שאוהבת אותה מאד מאד יש לה אבא רחוק, עסוק שמתכוון למלא את תפקיד האב רק באופן חלקי. זה חבל, אבל זה לא חייב להפריע לה לגדול ולהיות אדם מקסים.
אל תהססי לפנות ליעוץ ולהעזר במי שנחוץ כדי להכניס שמחה לחייכן.
כל טוב.
שלום גוני ושרי,
אני מורה בכיתה ג. יש בכיתתי ילדה לקוית למידה. ההתנהגות שלה בשני תחומים מוזרה מאוד ומוגזמת: היא אוספת המון. תמיד באה עם הרבה אוכל. תמין הרבה יצירות. הכל הרבה.
ודבר נוסף מדאיג יותר: היא לא קמה מהמקום. גם בהפסקות. רק כשממש אין ברירה. כאליו היא שומרת על הכיסא.
קשה קצת לדבר עם ההורים כי האבא אדם לא פשוט ושמענו שהוא קשה איתה מאוד.
אשמח לכיווני חשיבה
מורה מודאגת
למורה המודאגת
הדאגה שלך מחלחלת אלינו דרך מה שכתבת. יכולות להיות סיבות שונות להתנהגות כזו: תובענות, שתלטנות, דחף לאגור.. ועוד. דווקא העובדה שאת מודאגת מרמזת, אולי, שזה נובע מצרכים לא מסופקים של הילדה, תחושת חסך, ריקנות שהיא מרגישה וחוסר ביטחון.
לרוב, ילדים מעבירים את היחסים המורכבים שלהם עם הוריהם גם אל מערכות יחסים מחוץ לבית. גם אם המורה שונה לגמרי מההורים, מלאת רוך וחמלה, הילד יתנהג כפי שהוא מכיר.
כדי להבין לליבה צריך להקשיב לה. נסי למצוא זמן בו אתן יכולות לדבר לבד. נסי לדובב אותה. שאלי אותה מדוע היא לא יוצאת להפסקה. הסבירי לה שאת שם כדי לשמור, כדי לעזור. קשה להאמין, אבל יש ילדים שלא מבינים את זה ומרגישים שזה רק הם, לבד, מול העולם.
אני מקווה שתמצאי דרך לפזר את ענני הדאגה שלה ושלך.
שלום גוני ושרי
השבוע שמעתי שיחה בין שני ילדי בני 4 וחצי ו3 וחצי. הקטן אומר לגדול: אני אוהב אותך. הגדול עונה לו: למה את האוהב אותי. אני דפוק.
נחרדתי. מה לעשות?
ל"נחרדתי"
(ילד בן 4 שאומר על עצמו "אני דפוק")
תמיד כדאי לנסות לשער למה הוא אמר את זה.
אם נחרדת זה אולי סימן שאת חושבת שזה מבטא דמוי עצמי שלילי והרגשה שמעדיפים את האח עליו.
ההשערה הראשונה שלנו היא בדרך כלל לא אוביקטיבית. היא מיצגת יותר את הפחדים שלנו והדרך האופינית לנו בה אנו נוטים להגיב בהרבה מצבים. זה לא אומר שהיא לא נכונה.
תמיד כדאי לשער לפחות עוד כמה הסברים, כדי להצליח לחשוב בצורה מאוזנת.
אולי הוא אמר "אני דפוק" כי שמע את זה בגן ומנסה להבין מה המשמעות.
אולי הוא רוצה להרחיק את האח שלא יפריע לו.
אולי יש שם מישהו בסביבה (אבא, אח..)שמגיב אליו בציניות והומור שהוא עוד לא מסוגל להבין.
ואולי יש לך עוד רעיונות למה הוא אמר את זה.
בכל מיקרה, אם זה היה חד פעמי זה לא צריך להדאיג אותך. אם זה חוזר על עצמו ואם ישנם עוד ביטויים וסימנים שמרמזים לכך שהוא מרגיש לא רצוי ולא אהוב
נסי לבדוק איתו למה הוא אומר את זה. ("מה זה דפוק?").פעם הכרתי ילד שקילל את עצמו ואמר על עצמו כל מיני מילים לא יפות כי ההורים לא הירשו לו לדבר ככה על אחרים.
ספרי לנו מה את חושבת ומה הוא אמר. ובכל מיקרה נהגי כמו שהמלצנו בפוסט, תני לו זמן יחודי ואל תשכחי להזכיר לו כמה את אוהבת אותו.
תודה על נקודת מבט נוספת לנושא החשוב של קנאת אחים.
ומה אם הקנאה נובעת מתחושת נחיתות שיש לה בסיס אמיתי?
בני הצעיר, ילד מחונן, גאון במתמטיקה ומפגין כישורים גם בתחומים נוספים: קסם אישי, ספורט… כאילו נולד עם שרביט של מזל והצלחה.
בני הגדול מתקשה, ובצדק, להשלים עם המצב. הוא מקניט ומקטין אותו, מזלזל ופוגע. ממש נלחם על מקומו כבכור במשפחה! אתמול, כשהבן הקטן טיפס בקלות על עמוד גבוה וחלק שמעתי את הגדול מצטדק ומסביר לו ש"גדולים הם כבדים יותר ולכן מחליקים מהר…"
איך אפשר לתת לכל אחד את מקומו הייחודי במשפחה כשהתחרות נמצאת שם כל הזמן?
ל"נקודת מבט"
בבקשה כתבי לנו בני כמה הבנים ואולי אוכל להתאים את התשובה יותר.
בינתיים נסי לראות את מה שקורה ביניהם דרך נקודת המבט הבאה: תחושת נחיתות ותחרות הם שני קצוות על הציר של מאבק על דומיננטיות. בנך השני אולי יותר ברוך כישרונות. ואולי הוא גם יותר תחרותי ועם מוטיבציה להשיג את אחיו הגדול ממנו, להצטיין יותר ממנו ובכך לגנוב לו את הבכורה. הבכור לעומת זאת משקיע מאמצים בכוון ההפוך. במקום לנסות להשיג את אחיו הוא מנסה להקטין אותו.
כך או כך, שניהם מכוונים לנסות ולהשיג עליונות/ דומיננטיות/ שולטנות על הזולת במקום לנסות לבנות קשר טוב.
נסי לשוחח עם כל אחד בנפרד, הכירי ברגשות שלהם (קראי גם את הפוסטים על קינאה).. ספרי להם מה את מרגישה כשאת רואה אותם מתחרים זה בזה. הדגישי שבעיניך "העיקר החברות ולא התחרות", הרבה יותר חשוב לך שהם יהיו חברים טובים מאשר שהם יהיו הכי טובים בספורט, במתמטיקה וכו'. וגם "כשהתחרות פורחת המשפחתיות בורחת".
סכמי אתם על כללים וגבולות יותר ברורים: בלי תחרות. בלי להתגרות. עזרי להם לבנות תפיסה עצמית בריאה (קראי גם את הפוסטים על דמוי עצמי וערך עצמי).
ילדים פוגשים בחיים הרבה ילדים אחרים טובים וכישרוניים מהם. ככה זה. כשיש במשפחה אח יותר מוכשר זו הזדמנות לעבוד על היכולת לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ללא תחושת נחיתות: אם האח הבכור יותר מוכשר זה אולי יותר קל. אם האח הצעיר יותר מוכשר זה יותר חשוב. לשניהם!!