הדפסה
בננו מייבב ובוכה ללא הרף ועל כל דבר קטן. רוב הבכי נובע ממפח נפש על כך שמשהו קרה לא כמו שהוא חשב או ציפה. הוא נרגע ברגע שמרגיעים, מסבירים, עוזרים או נותנים לו את מבוקשו. אבל התכיפות של הבכי והטון היללני גורמים לנו אי-נוחות ולפעמים מבוכה. הוא ילד עליז, סקרן, דברן ומלא אהבה. מדוע בתחום הזה הוא עדיין מתנהג כמו תינוק בכיין?
מינקות הזאטוט מזמין את ההורים, באמצאות "קוד בכי", לקשר מרגיע ומגן. הבכי פורץ בספונטאניות מהמוח הקדום למול תחושת סכנה.
על מה ילדים בוכים? מה מעורר בהם תחושת איום?
על אי נוחות: עייפות, רעב, מכה, הגרביים לא נוחות, הנעליים לוחצות…
על אי שליטה: דברים לא נעשים לפי רצונו; הצעצוע לא נישמע לו; "רציתי ולא
קיבלתי" את המוצץ, את הכוס הוורודה, לבחור סיפור ראשון, לפתוח את הברז לבד…
על אי וודאות: איפה אמא (בשירותים), מתי אבא יבוא, מתי נגיע הביתה, מי נגע לי בצעצוע..
על אי שלמות: הבגד נרטב, הדף מקומט, העוגייה שבורה, זה לא יצא לי טוב, זה קשה לי..
על אי שוויון : למה לו הרבה ולי פחות; למה לו קראו בשם חיבה ולי סתם… ועוד, ועוד, ועוד.
היכולת להתאפק ולשלוט בבכי מקורה במוח המתקדם . זהו תהליך מודע, נלמד ונרכש שבמרכזו התובנות שאין איום של ממש באי הנוחות/ אי השליטה/ אי הוודאות/ אי השלמות. זה לא נעים אבל גם לא נורא. לא צריך לעשות מ"אי" יבשת!!. תמיד יהיו דברים "לא בסדר" לבכות עליהם, וזה בסדר שהם לא בסדר. ככה זה!
כיצד הורים מעודדים את הבכי?
כשהם מנסים להרגיע את הבכי בעודפות וללא הפסקה.
כשהם מגוננים על הילד מהבכי ומספקים את מאווייו בצורה מופרזת כדי שלא יבכה.
כשהם מנהלים משא ומתן ודיונים בזמן הבכי.
כשהם משנים מציאות חיצונית (דרישות, כללים, גבולות) בגלל הבכי.
כשהם מגוננים על הילד מתוצאות הבכי.
כשהם רואים בבכי איום (נזק בלתי הפיך, צלקת, טראומה..).
הורה שממהר להחליף בגד שנרטב מאשר לילד שיש איום בתחושת אי הנוחות. טיפת מים על החולצה כמוה כמתקפת טילים וצריך, מיד!!, להזעיק את פיקוד העורף.בחינוך, כמו בתיאטרון, ההצלחה תלויה במה שקורה בכל מערכה ומערכה. וגם בפרסומות ובהסברה שמתרחשות לפני ואחרי ההצגה.שוחחו עם בנכם ונסו יחד להבין למה הוא בוכה: ( "אולי אתה מרגיש שקרה משהו איום". "אולי אתה חושב שככה נגיב יותר מהר". "אולי הבכי פרץ מבלי שהתכוונת").שתפו אותו במה שעובר עליכם ( אתם נלחצים ויכולים לעזור פחות טוב. לא נעים לכם. נראה לכם לא מתאים לגיל). הבהירו למה אתם מצפים (שיסביר את עצמו במילים. שינסה להסתדר ולהרגיע את עצמו). יש ילדים שזו תגלית בשבילם לשמוע שמצפים מהם מיום ליום לבכות פחות.סכמו אתו שיותר אין מו'מ בזמן הבכי. כשהוא בוכה אתם רק מרגיעים. כשהוא נרגע ומדבר אתם מנסים למצוא פתרון ולעזור.
ילד זה לא חלב. גם אם הוא רותח הוא לא חייב לגלוש. עד כתה א' רוב הילדים, שקיבלו מספיק הזדמנויות לבכות, מבינים זאת בעצמם. יש ילדים שזקוקים שיגידו להם בפירוש: "די לבכות!!!".
גוני, כמו תמיד את מסבירה ומבהירה ו"מסדרת לי את הראש"…
משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השניה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה אומרת: יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער!
הבת: מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!
הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!
הבת: מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!
הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת איתה. אחר כך היא אומרת לי: למי עוד להתקשר? אני: אולי לגננת? הבת: לא… תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו.
היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות
על המכסה. "אמא, זאת אני?" אני: לא זה רק ציור.
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."(אגב, היא מאד מחכה לאלבום תמונות שלה, שאני עובדת עליו -שכבר יהיה מוכן)
ל"ראש מסודר"
תודה על תגובתך. חשוב לי לשמוע מדי פעם שהכתוב ברור ומובן. כתיבה בבלוג לקהל אנונימי ומגוון כמוה כהכנת סעודה לאורחים לא ידועים. מה הטעם שלהם? מה הסגנון? מידת הרעב?
כמובן שזהו גם האתגר.
ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
אני מקווה שאת מכינה לה, בנוסף על אלבום תמונות, גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת.
כשילד, בבגרותו, קורא את החוכמות שלו שההורה אסף הוא מקבל הצצה לכמה חמוד וכמה אהוב הוא היה. לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
שלום גוני
תודה על הבלוג המלמד. בתי בת ה6 עדיין מרבה לבכות, נראה כי הבכי הוא כלי הנשק הכי שימושי אצלה למצבים רבים; עלבון, תסכול, עצבים, מיד מופיע בכי קולני מאד. קשה להרגיע אותה ולדבר איתה במצב זה. חשוב לי לציין כי באופיה היא דרמטית מאד: בדרך כלל בוכה, צוחקת או משתוללת, כמעט אינה במצב סטטי רגוע כמו״כ תגובותיה אימפולסיביות. האמת שהיום יום די מתיש, אשמח אם תעזרי לי, שוב תודה,
ל"דרמטית"
(בת 6 שמגיבה בבכי ובדרמטיות)
בואי נפריד בין שתי בעיות/ שתי שאלות: אחת לגבי הבכי הדרמטי והעודף. השנייה לגבי אי השקט והאימפולסיביות.
לגבי הבכי, מה שכתבתי בבלוג מתאים גם לבתך. יכולות להיות הרבה סיבות להגזמה. מעניין איך את מסבירה אותה. ההסבר של אי שקט הוא רק הסבר אחד ואולי לא היחיד.
ילדה אחת אמרה לי פעם שהיא מגזימה כדי שיאמינו לה. ילד אחד הסביר לי שאמא כל כך עסוקה בתינוק שהיא לא שומעת אותו אם הוא יצעק בשקט. לפעמים כשהם מרוגשים הם לא מודעים שהם צועקים. או שהם מרימים קול כחיקוי להורים או אחים שמרבים להרים קול. לפעמים בכי רב מרמז על קשיי פרידה וגעגועים שלא מקבלים ביטוי אחר, גלוי.
עשי עם בתך שיחות בארבע עיניים ובזמנים שהיא מרגישה אהובה ופתוחה להקשיב. נסי להבין אותה. אמרי לה שאת מצפה שהיא תבטא את עצמה יותר בשקט. כאשר היא בוכה נורא חזק היא רק תרגיש, אחר כך, עוד יותר רע. סכמי אתה על קוד התנהגות: גם את וגם היא מדברות ומתקשרות בשקט ובנעימות. אמרי לה שכאשר היא תבכה ותצעק חזק היא תצטרך ללכת לחדר לאחר שלוש תזכורות. מותר לבכות וחשוב לבכות אבל לא באופן שיפריע לאחרים. ואת תבואי כל כמה זמן לבדוק מה יכול לעזור לה. חזרו על השיחות במשך זמן מה עד שהיא תפנים.
הגננת של הבת שלי הייתה אומרת: "כשאת צועקת אני לא שומעת". יום אחד כיוונתי את בעלי לחניה פנויה. כמובן שהרמתי את קולי כדי שישמע אותי למרות הרעש הרב מסביב. "אמא, כשאת צועקת אבא לא שומע" תיקנה אותי בתי.
כשהמסר עקבי וברור הם לומדים .
לגבי אי השקט והתזזיות, קראי פוסטים על בעיות קשב. אי שקט מרגיעים כשהוא קטן. "גע, גע, גע להירגע", "גש גש, גש, בלי להתרגש". רק ככה הוא לא יגדל.
חזרי וספרי איך הולך.
איזה יופי, לצערי לא כתבתי בספר החוכמות שלה כבר המון זמן